תפארת יעקב על גיטין עט

בא"ד דבר פשוט הוא דמגורשת. הנה ודאי אי ידעינן בבירור גמור דאותו הנייר מסר לה אז כגון שהי' להם סימן בנייר רק לא קראו אז ודאי דבר פשוט הוא דמהני קריאה אח"כ והרי ראו שמסר לו גט, אבל אי לא נודע שאותו הנייר ממש מסר לה אני חוכך מאד דהא בעל שאמר גרשתי נאמן מכח בידו, א"כ אפילו לא קראו כלל הרי כיון שאומר הא גיטך מסתמא גט הוא ומ"מ לא מהני רק צריך לקרותו והיינו דלא מיקרי ע"מ רק כשראו בעצמם שהוא גט לא לסמוך מן הסתם על נאמנות בעל, א"כ מה בכך דקראוהו אח"כ הא יכול להיות שמסר לה אח"כ גט בלי ע"מ, ואף דבעלמא אינה צריכה ע"מ כשיש גט בידה חתום בעדים היינו דדנין מן הסתם נמסר לה בפני עדים שראו שהוא גט ואי היו לפנינו היו מעידין כן, אבל כאן דעידי מסירה אינן יודעין שמסר לה גט רק לסמוך על מן הסתם וזה לא מהני רק למ"ד ע"ח נמי כרתי בודאי מהני קריאה אח"כ בכל גווני, וצ"ע:

בגמרא למאי ניחוש לה. לדעת הפוסקים דבלי קריאה כלל הוי ספק מגורשת אתי שפיר בפשיטות לחוש אף דלא קראו ולמ"ד דבלי קריאה אינה מגורשת כלל, צ"ל דחייש לבדקו במיא דנרא דאפי' למ"ד דבלי בדיקה במי' דנרא לא חיישינן כלל דהוא גט היינו בנשרף ונאבד, אבל בישנו, חוששין לבדקו אף דלאחר בדיקה ג"כ יהא ספק משום שמא נבלעו בעת גירושין מ"מ כל מה דאיכא לברורי מבררינן, ולמ"ד דכל שלא קראוהו קודם אינו גט אפי' קראוהו אח"כ וכמ"ש לעיל דכל שלא נתברר לעדים אי הי' גט ולא נבלעו לא הוי ע"מ כלל, צ"ל דר"י ל"ל דרב דימי רק כשמואל לעיל ומדברי הרי"ף שהשמיט הך דר"י אין ראי' דכיון דלא קמש"ל רק אין מי מילין על גבי מילין והא כבר זכרה הרי"ף לעיל, רק בלא"ה כתבתי לעיל דהרי"ף לית לי' דשמואל משום דלית לי' לשמואל הך דרב דימי ואנן כרב דימי קי"ל:

דף כ ע"א בתוס' בד"ה אי משום כריתות וכו' תימא דר"י דשמעתין לא סבר לה כוותי' וכו'. דבריהם דחוקין מאד, מלבד שיש לדקדק דלא קאמר הכא דקמש"ל הא גופא דסובר סתמא פסול דלא כהנך מ"ד בעירובין. ולפע"ד נראה דלק"מ בלא"ה דודאי גבי סוטה דכל פרשת סוטה כתובה בתורה כמות שהיא כתובה במגילת סוטה ממש הלכך שפיר אמרינן כיון דמוחקין לה מן התורה סתמא הוי לשמה, אבל פרשת גירושין שבתורה פשיטא דאפי' כתבה לשמה ממש ואפי' אקדים ויהיב זוזי לספרא אין כאן גט כשר דהא אין בו זמן ונוסח גט ודן די יהוי לכי מנאי והרי את מותרת רק מיחש הוא דחייש לי' ר"י אי כתבה לשמה דגט פסול נמי חיישינן לי' אבל פשיטא אי כתב סתמא שלא נתכווין מעולם שירצה אחד לגרש בו דמי הוא זה שיגרש בגט פסול ולא עלה על דעתו כלל דבר זה והוי כמו להתלמד וגרע מינה, וזה ברור:

ועוד נראה לפע"ד דבלא"ה יש להבין שם בעירובין דפריך התם לראב"י ולית לי' לגרש ונמלך, ומשני לחלק דגבי סוטה ועשה לה כתיב ולא וכתב לה, והשתא תיקשי למה לא מקשה להך מ"ד שם מעיקרא דס"ל מוחקין לה מן התורה ולית לי' גבי גט דפסול בלהתלמד כדמוכח ריש כל הגט, והתוס' שם הקשו לר"פ כך ותירצו לחלק בין להתלמד דגט לס"ת, ונראה דלכך לא הקשו בפשיטות להך תנא דמוחקין לה מן התורה משום דלדידי' ה"מ לשנויי לחלק דבסוטה ועשה לה כתיב ולא בעינן כתיבה לשמה כלל כדמשני השתא לראב"י רק לר"פ קשיא להו טפי דאי אפשר לתרץ כלל ועשה לה כתיב דהא פוסל להשקות סוטה אחרת ש"מ דבעי כתיבה לשמה ומ"מ מכשיר סתמא. אך יש לתמוה דלמה לא הקשו דכי לית לי' משנת הכותב טופסי גיטין דמוכח דאפי' לא כתב להתלמד לא מהני, גם קשה מה שהקשו שם אח"כ מברייתא דצריך שישמע מפי הבעל דוקא, ומה שתירצו דאינו רק דרבנן הוא להיפך מדעת כל הפוסקים והרי"ף ורמב"ם מכללם דכל שלא שמע מפי הבעל הגט בטל לגמרי. לכן נראה לי שאין ענין גט לסוטה מהאי טעמא גופא, דבגט כתיב וכתב דבעינן שיהא הוא הכותב או שלוחו למ"ד דבעי שליחות או צוואת כתיבה לכל הפחות, דהבעל הוא המגרש והוא כותב או בצוואתו ולכך בעינן שישמע מפי הבעל דוקא כמו שכתב הנ"י פרק גט פשוט והרמב"ן הביאו הר"ן סוף התקבל ולכך סתמא פסול ממילא דס"ס לא שמע מפי מגרש כלל, אבל בסוטה אפי' תימא דבעי לשמה פשיטא דלא בעינן צוואת כתיבה משום אדם, א"כ כל מי שכותב לשמה סגי בכך, ואי סתמא הוי לשמה ממילא מהני סתמא, אבל בגט אי אפשר שיועיל סתמא כיון שלא שמע מפי המגרש כלל ואנן צוואת כתיבה בעינן, הלכך לר"פ התם וכן למ"ד מוחקין מן התורה לא קשיא כלל ממשנת הכותב טופסי גיטין דשאני גט דבעינן צוואת כתיבה מהבעל, אבל לרנב"י דקאמר התם דאפי' אי מגילתה כשרה להשקות אחרת אבל ס"ת דלהתלמד לא, והשתא כיון דס"ל דגם בסוטה בעינן לשמה ומ"מ כל שכתב לזו בהכשר כשרה לאחרת , א"כ אף בגט נימא כל שכתבו בהכשר מפי מגרש ששמו כך הוי לשמה וכיון שנכתב בהכשר יוכל לגרש אחר ששמו כך, ואי משום דבעינן צוואתו של מגרש זה דוקא מ"מ לא גרע מלשמה ממש דסוטה דבעינן לשמה מ"מ כל שכתב לשמה יכול להשקות אחרת וה"ה גט, ומשני דבגט כתיב לה משא"כ בסוטה לא בעינן לה רק בעשי' וכתיבה סגי לשם סוטה גרידא. ועכ"פ הכא לא קשיא מידי דכיון שנכתב בלא ציווי הבעל כלל אפי' הי' כותב לשמה לא מהני והיינו דקאמר וליחוש דלמא אקדים ויהיב וכו' והיינו דלא מהני עד שיצוה לו לכתוב. ודע שיש עוד להקשות על זה מהך סוגיא דריש זבחים דדייק ממשנת הכותב טופסי גיטין דסתמא פסול משא"כ בזבחים ומפרש שם הטעם דאשה לאו לגירושין עומדת, וקשה בלא"ה שאני גט דבעינן צוואת כתיבה, ויתבאר לקמן ריש פרק כל הגט בס"ד:

בד"ה הא בעינן, אע"ג דמתניתין וכו'. עיין מהרש"א, וביאור דבריו דלר"מ הוי ממזר דאורייתא, ולדידיה אין להוכיח דבלא כתב כשר לגמרי דיש לומר דפסול מדרבנן רק כיון דעכ"פ הא ודאי מוכח דבלא כתב אינו פסול דאוריי' מדקתני שינה, א"כ ממילא לרבנן דלית להו כל המשנה אי אפשר שיודו לר"מ רק דפסול מדרבנן, דמאיזה צד יפסול מן התורה כיון דבלא כתב כשר מן התורה וכל המשנה לית להו, והשתא ממילא מוכח דבלא כתב כשר לגמרי לרבנן מדנקט שינה ולא נקט לא כתבו, ועל זה דחו התוס' דע"כ לר"מ פסול מן התורה לא כתבו ושינה היינו בב' שמות, א"כ ממילא יש לומר דלכ"ע פסול מן התורה ואפי' שינה בב' שמות פסול מן התורה כפשטא דקתני ומודים חכמים לר"מ, והא דהוצרכו התוס' לומר בקושיא לרבנן כשר לגמרי, אפי' יהא פסול מדרבנן ג"כ קשה דר"י קאמר למאי ניחוש לה והרי יש חשש דמדאורייתא כשר, דניחא להו לתוס' להקשות טפי דאפי' מדרבנן כשר והוי גט גמור, ולפי המסקנא באמת פסול לרבנן ג"כ מדאורייתא כמו לר"מ:

איברא יש לתמוה לכאורה למה לי' להרב מהרש"א כל הטורח הזה, הא יש לפרש להיפך דודאי כל המשנה לר"מ ג"כ דרבנן כמו שכתבו התוס' לקמן בשם הר"ר יוסף, ולפי זה מודים חכמים לר"מ היינו דרבנן ומוכח בלא כתב כשר לגמרי וע"ז תירצו דלר"מ בלא כתב ע"כ פסול דאורייתא א"כ שינה ג"כ פסול דאורייתא, והא דפסלינן התם רק מכח כל המשנה וכו' משום דשינה בב' שמות ובזה הוי דרבנן ורבנן מודו לר"מ בזה, אבל באמת לק"מ דאי כך כוונת התוס' א"כ לפי המסקנא לא מוכח דלרבנן פסול בלא כתב דאורייתא רק לר"מ פסול דבעי מוכח מתוכו ולא לרבנן דהא שינה דפסלי אינו רק דרבנן בב' שמות ולא מוכח כלל בלא כתב דפסול דאורייתא א"כ אפי' תימא דפסול דרבנן מ"מ היאך קאמר למאי ניחוש לה, אבל לפי' מהרש"א לפי מה דמסקי התוס' מוכח בלא כתב פסול דאורייתא דכמו לר"מ פסול דאורייתא בשינה בב' שמות ה"ה לרבנן דהא מודו לר"מ בהא, וכיון דשינה בב' שמות פסול דאוריי' ע"כ בלא כתב פסול דאורייתא, דאי כשר או מדרבנן היאך יפסול בשינה בב' שמות דאורייתא, וזה ברור, ועמ"ש לקמן דף ע"ט ע"ב בתוס' בד"ה וצריכה גט מזה ומזה, ועמ"ש עוד בזה בא"הע סי' קכ"ט באיזה מקומות בדברי התוס' הללו, גם שם ביארתי דכוונת התוס' דוקא שם דגליל ביהודה אבל לא במגרש במקום אחד ויש לו עוד שם במקום אחר ולא כתב רק שמו שיש לו שם במקום שגירש דהיינו הך ברייתא דלקמן פרק השולח בהא לא מיירי התוס' כלל ע"ש באריכות:

ודע דרבינו יואל הלוי הביאו המרדכי ריש כל הגט, דעתו דבלא כתב השמות כלל כשר, והוא תמוה מהך סוגיא דהכא, אבל באמת המעיין בדבריו יראה דלא קאמר רק בכתב כנוסח גט, שכך דיקדק וכתב אי הי' כתוב כהלכתו דכיון שכותב אני פטרית וע"מ רואין שהוא מגרש סגי בהכי, משא"כ הכא שאינו נוסח גט כלל ואינו מפורש ששום אחד מגרש אשתו בהא לכ"ע אפי' ריח גט לא הוי, איברא גם ראיית רבינו יואל אינה ראי' לפי טעמו של הר"ן דלכך בעינן שמו ושמה משום דבלא"ה לא הוי סיפור דברים, א"כ שפיר יש לומר כל שיש שמו ושמה שפיר הוי סיפור ואפי' אינו מוכיח מתוכו:

בגמרא גט שכתבו שלא לשמה. כבר כתבתי לעיל דבכל גווני תליא בפלוגתא דר"י ורבנן ואפי' העביר בדיו על סיקרא או להיפך דלרבנן דפליגי על ר"י דאינו מן המובחר אפי' כה"ג אינו מן המובחר דהא לר"י הוי כתב ומ"מ פליגי