תפארת יעקב על גיטין עח

הנ"ל דמ"מ כיון שיש חשש שהוא בלוע לפנינו ויש ספק שמא הי' בלוע בעת נתינה א"כ אין כאן ע"מ כלל ולא ע"ח, וע"כ כמ"ש לשיטת הרי"ף דשמואל לית לי' דרב דימי כלל:

עוד כתב הר"ן ז"ל על הך קושיא מברייתא וז"ל והא דלא שני לי' דההוא בע"ח וכו' משמע לי' דמיירי נמי בלי ע"ח עכ"ל וגם בזה צ"ל שנתכוין לדברי הרי"ף פרק המגרש דע"ח נמי כרתי, אבל תירוצו אינו מובן כלל דהא לכתחילה מודה הרי"ף דצריך ע"מ בכל גט כמבואר בדבריו פרק המגרש וע"ח נמי בעי מפני ת"ה, א"כ ממילא מיירי ברייתא בסתם גט ככל גט שהוא בע"ח וע"מ, אבל עיקר קושייתו לק"מ כמו שכתבתי לעיל דכל שנשרף הגט תיכף ואיננו, ע"ח לא מעלין ולא מורידין כמו ע"מ דלא עדיפי ע"ח הבאין להעיד על המסירה מכח הוכחה מע"מ בעצמן וכיון דלא קרי' ונשרף ואיננו אין כאן עדים כלל, רק אי נימא דלא כרב דימי רק מה שהבעל אומר הא גיטך הוי אינהו עידי מסירה במה שרואין הנתינה אתי שפיר דמגורשת מכח ע"מ אבל לרב דימי קשיא, וז"ב:

שם מזוזתא ביני דני לא שכיח. כתב הר"ן ז"ל וז"ל והאי עובדא מיירי בעיילי' לבי ידי' ואי לאו דמזוזתא ביני דני לא שכיח לא חיישינן דחילופי חלפי' אבל כיון דלא שכיח אינה מגורשת כלל וכו', ודבריו צ"ע דכיון דקרי' ולא חיישינן לחילוף משום דלא שכיח א"כ מה בכך דמזוזתא ביני דני לא שכיח ג"כ מ"מ כיון דלולא זה מגורשת ודאי היאך נימא מחמת הך סברא דודאי חלפו דפשיטא דכמו כן לא שכיח שיחליפנו כיון שקראו שהוא גט ולעיל גבי נייר חלק דודאי לא שכיח שיעשה חלק מה שהי' כתוב מ"מ לא חיישינן לחילוף הואיל וקראוהו, וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל דבלא קראוהו מיירי, גם מה שכתב אי נמי בלא קרי' וכו' כך הוא דעת הרמב"ם ז"ל דסובר בלא קראו הוי ספק מגורשת, אבל לשון הגמרא מדהא הואי הא נמי הואי משמע דמגורשת גמורה דיינינן לה והיינו משום שאומר הרי זה גיטך נאמן הוא בכך, ולפיכך השמיט הרי"ף גם הך מימרא דר"נ במזוזות שהוא סובר בלא קרי' אינה מגורשת כלל שאי היתה ספק מגורשת משום ספק אי הי' גט הי' הבעל נאמן בכך כמו שנאמן גרשתי וע"כ שאין סומכין בדבר שבערוה על נאמנות הבעל רק עדים בעינן וכל שלא נתברר לעדים אפילו הי' באמת גט לא מהני, א"כ ממילא אין מציאות לדין זה שאם קראוהו לא חיישינן שהחליפו וכ"ש שאין לומר שאינה מגורשת כלל מחמת המזוזה ואי לא קראוהו בלא"ה אינה מגורשת ואפי' נמצא תרי ותלת ור"נ באמת כשמואל ס"ל דנייר חלק מהני שאין צריך רק שיראו המסירה ובעל נאמן שהוא גט, ואנן כרב דימי קי"ל שצריך שיקראו ע"מ שהוא גט כנ"ל ברור:

בתוס' בד"ה צריכי למיקרייא, קודם נתינה איירי וכו' וא"ת וכו'. המשך דבריהם דאי נימא דאחר נתינה צריך ג"כ קריאה שנית ממילא לא הוי קשיא מהתם כלל דקראוהו מעיקרא ולא קראוהו שנית, ולזה באו התוס' להקדים דקודם נתינה איירי ולא מיירי מקריאה אחר נתינה דכיון דקריאה זו מעכב דיעבד מדלא משני דלא קרי' א"כ אם כוונתו גם אחר נתינה לא מהני מה דקרי' ועיילי' כיון דלא קראוהו אח"כ, וע"כ דלא מיירי רב דימי רק מקריאה דקודם נתינה, א"כ ממילא מנין לנו להמציא קריאה אחר נתינה אפי' לכתחילה מה דלא מיירי רב דימי בהא כלל, ואהא הקשו מהך דהתם אי לא קראוהו אפי' לא הוחלף לא הוי גט ואי קראוהו שוב אין צריך לקרותו עוד ולמה קאמר איבעי' לה לאקרויי' ועמ"ש בסמוך:

בא"ד ודייק עלה בהאשה רבה כו'. לכאורה לא הוצרכו לזה ובלא"ה קשיא מהך משנה גופה אי קראוהו היאך הוחלף ואי לא קראו בלא"ה לא הוי גט ואי בקראוהו ועיילי' לבי ידי' גם מהתם לא קשיא כמו שתירצו התוס' בסמוך, וברור דכוונת התוס' דידעו דיש לומר דקראוהו והוחלף דעיילי' לבי ידי' רק דקשיא להו התם דקאמר דקנסוה דאיבעי' לה לקרות הגט כיון דאין צריך קריאה אחר נתינה למה קנסוה ועל זה תירצו אח"כ דמ"מ כיון שבאה לידי קלקול קנסוה דהוי לה לה לחזור ולקרותו כמ"ש הרא"ש דבדבר מועט כשאירע קלקול קנסינן לה, ולפי זה מוכח מדברי התוס' דאפילו עיילי' לבי ידי' אין צריך קריאה שנית מדינא אפי' לכתחלה דאל"כ כיון שידעו דיש לומר דעיילי' לבי ידי' א"כ לק"מ דקנסוה שפיר וע"כ משום דאפילו בהא לא בעי קריאה שנית מדינא כמו שהקדימו לומר דרק קודם נתינה מיירי רב דימי:

בא"ד אפי' לא הוחלפה להם כו'. צ"ע דאי לא הי' מוחלף היינו יכולין לקרותו עכשיו ומהני כמו שסיימו התוס' דבהא פשיטא דמהני, וליכא למימר משום דלא מהני רק בקראו תיכף אבל אחר זמן לא מהני קריאה אח"כ דמ"מ יש לומר דיש להם סי' בגט ואי לא הי' מוחלף הוי מהני קריאה עכשיו רק עכשיו נתחלף, ורחוק לומר דחיישינן שמא אז מסר לה דבר אחר רק אח"כ מסר לה הגט (דהא ליכא למימר שהי' להם סימן בנייר שנתן לידה דלא הוי פליג ר"א], ועוד דמשמע בתוס' דקריאה אח"כ לעולם מהני, וראיתי להרב בעל פ"י שכתב דכוונת התוס' דלמה נקט הוחלפו ליתני נשרף ונאבד וכ"ש הוחלפו, וגם בזה קשה לי דרבותא קמש"ל הוחלפו דס"ד שלא לחוש לחליפין כלל וקנוניא עשו וממילא הוי מהני קריאה אפי' עכשיו שהוא ביד הבעל, וע"כ צריך לומר דאפי' לא נחוש לחליפין כלל מ"מ אי אפשר להכשירו כשהוא ביד הבעל כיון שלא קראוהו אז כלל וכל גט שלא קראו כלל ויוצא אח"כ מיד הבעל ואומר שלא נתנו אז כלל פשיטא דלא הוי גט:

אך לפי זה ממילא דברי התוס' ברורים ואין צורך לומר משום דהוי לי' למיתני נשרף ונאבד רק כיון דפליגי רבנן ור"א אי לאחר זמן מהימן אבד זכותו של שני או לא והשתא אי בלא קרי' אפילו אי לא נחוש להוחלף כר"א מ"מ פסול מצד שלא קראוהו וקריאה דאח"כ לא מהני רק כשהוא ביד האשה וכ"ש כשהוא ביד הבעל דלא מהני קריאה אח"כ והיאך שייך לא כל הימנו לאבד הא בלא"ה אינו גט כלל כיון שלא קראוהו ואי בעי כביש לי' לגט ולא הוי פליג ר"א כלל, ובמשנה מבואר דפלוגתא דר"א ורבנן הוא דלרבנן לא חיישינן לקנוניא ואמרינן דהוחלף ולר"א חיישינן לקנוניא ואי מיירי בלא קראוהו אפילו תימא דחיישינן לקנוניא מ"מ פסול אפילו לא הוחלף דס"ס לא קראוהו וקריאה דאח"כ פשיטא דלא מהני רק כשהגט ביד האשה לא כשהוא ביד הבעל וכ"ש כשאומר שלא גירש בו ואי בעי כביש לי' לגט ומיפסל, וזה ברור:

אמנם עיקר קושית התוס' לא הבנתי כלל דהא שם בהאשה רבה אמרינן ג"כ באשה שבאו עדים שמת בעלה וניסת ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה משום דאתי גברא וקאי וכמו כן בגט או שטר הנפל ואיתרע חוששין דעדים עשו שלא כדין א"כ כ"ש כאן מיירי שניתן לה בע"מ והלכו להם, ואי לא היינו חוששין להוחלף אמרינן מסתמא עשו כדין וקראוהו וניתן כדין ועכשיו קנוניא עושין ורבנן ס"ל דלא חיישינן לקנוניא רק מסתמא הוחלף והעדים עשו שלא כדין מכח ריעותא דרואין הגט ביד הבעל אנו מכריחין דלא קראוהו באמת, ור"א ס"ל דלא כל הימנו וכו' וקנוניא הם עושין א"כ מסתמא ניתן כדין וקראוהו וזה ברור:

בא"ד אם נשאת לא תצא דבריהם תמוהין לפע"ד חדא דמאי מקשה עלה בהאשה רבה מאי הוי לה למיעבד הא פשעה שניסת מה שהי' אסור לה להנשא והוא תמוה לפע"ד ועוד קשיא לי הא שם מחלק ר"א בין לאלתר לזמן מרובה ופליגי בה שמואל וראב"א, והשתא בשלמא לראב"א דמפרש לאלתר לא ניסת ואחר זמן ניסת א"כ אתי שפיר דלאלתר אינו גט ואפילו ניסת אח"כ תצא מכח דהוחלפו ולאחר זמן כשניסת לא חיישינן להוחלפו הוי גט ולא תצא דמכח קריאה ג"כ לא איכפת לן כיון שניסת, אבל לשמואל דמפרש לאלתר עסוקין וכו' ולאחר זמן היינו עמדו ותרוויי' בלא ניסת, והשתא במה נפשך אי גם עכשיו כשבאו לדון על זה לא ניסת היאך יאמר ר"א הרי זה גט כיון דאסורה להנשא, ועוד היאך יאמר לא כל הימנו לאבד זכות הראוי לשני דהיאך הוי זכות הראוי לשני מה דאסורה לו בלא"ה, ואי הכוונה דעכשיו ניסת כבר רק המעשה דחליפין נודע לאחר זמן או לאלתר, א"כ מה מקשה לשמואל מאי שני דכיון שניסת שפיר קאמר זכותו של שני דהא יש כאן שני ולמה לו לומר זכות הראוי לשני, וע"כ דמשמע לי' דמסתמא מיירי ר"א דבאו לדון תיכף כשנודע דהוחלפו א"כ אסורה להנשא בלא"ה, והיאך יאמר הרי זה גט גם היאך מאבד זכות הראוי לשני כיון דאסורה לו בלא"ה ואין לו זכות רק כשתנשא לו באיסור, וצ"ע:

בא"ד א"נ התם בעיילי' לבי ידי'. צ"ע כיון דע"כ צריך לומר דעיילי' לבי ידי' א"כ למה לו להקשות מברייתא לרב דימי ליפריך ממשנה גופא דקתני דהוחלף ואי קרי' היאך הוחלף ולישני ג"כ דעיילי' לבי ידי', וצריך לומר דהא ידע המקשה דמשכחת לה בעיילי' לבי ידי' רק דס"ד דוקא התם דחזינן דהוחלף, אבל הכא משמע לי' דלא ס"ד כלל לחוש להוחלף כיון שקראוהו, ומשני דהכא נמי אפי' לא ראינו שהחליף ס"ד כיון דעיילי' לבי ידי' לחוש להוחלף קמש"ל דלא חיישינן. ודע דהך עיילי' לבי ידי' אין הכוונה כמו הכא ביד הבעל דא"כ לא הי' מקום לחוש להוחלף רק דקראו ביד הסופר והסופר עיילי' לבי ידי' ואח"כ טעה ומסר בהיפך: