תפארת יעקב על גיטין עג

משקין ומי פירות וכו' או שכתב בדיו וכיוצא בו על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד פטור אינו חייב עד שיכתוב בדבר העומד על דבר העומד עכ"ל, והנה מבואר הוא שדבר זה הוציא הרב ז"ל מהך תוספתא דשבת ומפרשה הרב ז"ל לא מצד שאין הנייר דבר של קיימא רק שאין הדיו מתקיים על אותן העלין ותרתי בעינן חדא שיהא עצם הדיו דבר המתקיים לאפוקי מי פירות ובעינן שיהא נכתב על דבר שהדיו מתקיים עליו, וכן נראה באמת בתוספתא דאי כמו שהבינו הרשב"א והר"ן לא הוי לה לערבינהו כיון שאין ענין זה לזה זה מצד הדיו וזה מצד שאין הנייר של קיימא וע"כ דהכל מצד שאין הכתב מתקיים על אותן העלין:

ומעתה יש לתמוה למה שביק הרב ז"ל להך תוספתא גבי גט כיון שנישנית בגיטין ג"כ ולא עוד שיש לתמוה דשם אמרו בתוספתא לחלק בין קורע על העור לרושם על העור וזכרה ג"כ הרמב"ם ז"ל שם בה"ש וכאן גבי גט נזכר ג"כ בתוספתא דגיטין לחלק בכך ובפי' כתב הרב ז"ל בגט להיפוך דבין קורע בין רושם כשר וכבר עמד בזה ה"ה והניח בצ"ע:

אבל באמת דברי הרמב"ם ז"ל ברורים דדוקא גבי שבת דילפינן ממשכן בעינן שיהא כתב הראוי לעמוד כדרך שעשו בקדשי המשכן לסי' הלכך בעינן שיהא נכתב על דבר שהדיו מתקיים עליו, אבל גט לא בעינן רק שיכתב בדיו ולא במשקין שאינו כתב כלל לפנינו, אבל כל שכתב בדיו לא איכפת לן על מה כתבו ומה שפסלו בתוספתא דגיטין לא מן השם הזה רק דאתיא כר"מ וכת"ק דמתניתן דלקמן דס"ל דאין כותבין על דבר שיכול להזדייף הלכך כל שכתבו על עלין שאין הדיו מתקיים עליו הרי יכול הוא להזדייף והיינו דנקט במתניתן על העלה של זית דבהא לכ"ע כשר דאינו יכול להזדייף והכתב נבלע ועומד בו ויד של עבד מוקמינן לה באמת בכתובת קעקע, והשתא נקט מה דלכ"ע כשר בין לר"מ בין לר"א והדר נקט בסיפא דאין כותבין על דבר שיכול להזדייף ונכלל בזה כל הני ששנו בתוספתא הנ"ל הלכך אנן דקי"ל כחכמים המכשירין כר"א דס"ל ע"מ כרתי ממילא על הכל כותבין, וזה שכתב הרמב"ם הלכה ב' על הכל כותבין את הגט וכו' וכותבין על דבר שיכול להזדייף והוא שיתנו לה בע"מ כיצד כותב על הנייר המחוק ועל הדיפתרא ועל החרס ועל העלין וכו' ולא כתב עלה של זית דבהא אפי' לר"מ כשר רק על העלין סתמא אף שיכול להזדייף כשר דקי"ל כחכמים המכשירין על הכל ופסק ג"כ דבין קורע על העור בין רושם כשר דלא חילקו בהא בתוספתא גבי גט רק אליבא דר"מ, ולפי זה הך דינא שהוציאו הרשב"א והר"ן מן התוספתא דבעינן שיהא הנייר דבר של קיימא אין לו מקום כלל ועד אימת יתקיים וכמה הוא השיעור בזה ואפי' בשבת לא בעינן זה ולא נתכוונו בזה בתוספתא כלל כמו שבארנו ועמ"ש לקמן ד"כ ע"ב בגמרא מתניתין לרבא לא קשיא בע"מ וכר"א:

בגמרא תני ר"ח כתבו באבר וכו' כשר הא דלא קאמר נמעיקר' לאתויי הא דר"ח כתבו הפוסקים משום דר"ח דוקא דיעבד כשר ולא לכתחלה ובמתניתין מרבה אפי' לכתחלה אבל הנך דר' חנינא אפי' לכתחלה כ"כ ה"ה פ"ד מה"ג שכך דקדק הרמב"ם בטוב עיונו ע"ש, ולפי פירש"י שפי' דשיחור היינו קנקנתם דמתניתין מוכח דס"ל דהך דר"ח נמי אפילו לכתחלה דקנקנתם פשיטא דאפי' לכתחלה יכול לכתוב ועוד דהיאך אפשר דנקט ר"ח אבר ושחור דאינם רק דיעבד מעיקרא והדר נקט שיחור דעדיף טפי דאפי' לכתחלה וע"כ דכל הני אפי' לכתחלה, וממילא אין ראי' מה דלא נקט לאתויי דר"ח דכיון דקנקנתם נקט במתניתין ונקט ובכל דבר שהוא של קיימא ש"מ שבא לרבות מיני דיו שהן גרועים מקנקנתם א"כ היאך אפשר דבא לרבות הנך דר"ח כיון דנקט שיחור לבסוף ע"כ דאבר ושחור לא גריעי משיחור וזה ברור ועמ"ש בתוס':

שם אחרי לה חייב מוחק הוא פירש"י ולא כותב שמתחילה הי' כתוב הגון מעתה ודברי תימה הם דהיאך אפשר דמשום מוחק חייב דהוי על מנת לכתוב ומשום כתיבה זו בעצמה לא מיחייב והיאך יתחייב משום מוחק על מנת לכתוב כתיבה זו, ובאמת נראה שהתוס' בד"ה מוחק הרגישו בזה ולהנצל מזה כתבו דלכך חייב משום מוחק דהוי על מנת לכתוב שנית בדיו על הסיקרא דמסתמא יכתוב שנית בדיו ומלבד הדוחק שיש בדבריהם קשה מה זה דקאמר מקלקל הוא במ"נ אי לא ס"ל דמסתמא יחזור ויכתוב א"כ אין מחלוקת בקלקול כלל, דמ"ד חייב ג"כ מודה דהוי מקלקל רק שיחזור ויכתוב בדיו, והוי לי' לומר דמאן דפוטר ס"ל דלא הוי על מנת לכתוב ואי דמודה דיחזור ויכתוב בדיו לא הוי מקלקל כלל, גם קשה דקאמר מוחק הוא והוי לי' לומר חייב משום מוחק . כדקאמר לעיל חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק:

לכן נראה ברור דכך הכוונה דודאי העיקר מה דחייב שתים בדיו על הסיקרא אף שאותו האות שהי' כתוב עומד עתה ולא חידש כלום מ"מ כיון שהוא צבע אחר מן הראשון הוי כאלו נמחק הראשון ונכתב אחר במקומו, ולכך בדיו על גבי דיו כיון שהוא צבע אחד הוי כאלו הראשון עומד וממילא לא הוי כותב כי לא חידש כלום והיינו דקאמר בסיקרא על גבי דיו אמרי לה חייב מוחק הוא שהרי צבע אחר הוא וכיון דמוחק הוא חייב שתים דכיון דנמחק הראשון הרי חידש אות חדש העומד עתה ואכתי חייב שתים והיינו דקאמר מוחק הוא ולא משום מוחק דחייב משום כותב ג"כ כהך דמעיקרא רק הטעם דמוחק הוא [וכדרך שאמרו לעיל מ"ד כשר תנאי הוא ודינו כמו מעיקרא בנמצא קרוב] ומ"ד פטור לא פליג עליו בזה דמוחק הוא רק פוטר משום דמקלקל הוא שהראשון הי' הגון ביותר ולא הוי מוחק על מנת לכתוב כיון שהוא מקלקל וזה ברור והכי איתא להדיא בגמרא דבני מערבא דבין בדיו על הסיקרא בין בסיקרא על הדיו חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק והיינו כמו שפירשתי, וזה ברור:

ודע שנראה לפע"ד ברור דדוקא גבי שבת שייך לחלק בין דיו על סיקרא לסיקרא על דיו דמקלקל הוא אבל מ"מ פשיטא דלא הוי כתב על גבי כתב דלא ליחשב כתב רק אף דהוי כתב פטור דמקלקל פטור גבי שבת, אבל לענין גט פשיטא דאין לחלק בזה כלל דמה בכך דהוי מקלקל מ"מ כתב הוא ואטו אם ימחוק גט שהי' כתוב בדיו לגמרי ויחזור ויכתוב עליו בסיקרא לא יהא כתב מפני שקילקל ומה ענין מקלקל לגט וה"ה בהעביר סיקרא על דיו דהוי כתב גמור לגבי גט והא דבעי מני' ר"ל מר"י מהו שיכתבו להן בסיקרא ויחתמו לאו למימרא דלהיפך פשיטא לי' דלא הוי כתב רק לפי דמספקא לי' שאל טפי דאפי' דיו על סיקרא אפשר דלא מהני אבל ודאי לא שנו לי' בגט בין דיו על סיקרא או להיפך כנ"ל אף שמלשון רש"י ז"ל לא נראה לי כך, ועמ"ש לקמן גבי כתב גט שלא לשמה והעביר עליו קולמס לשמה בענין זה:

שם כתב עליון כתב או אינו כתב. תמוה לי הא ר"י ור"ל תרווייהו ס"ל בפרק המגרש דהלכה כר"א דע"מ כרתי ואין העדים חותמין על הגט רק מפני תיקון העולם דילמא מייתי ע"מ, א"כ מאי איכפת לן הכא לגבי חתימות עדים אי הוי כתב מן הדין במה נפשך אי יכול להתקיים בחותמיו מה איכפת לן דלא הוי כתב ואי אינו יכול להתקיים אפי' אי הוי כתב מאי מהני ועוד אי לא תוכל לקיימו באמת תצטרך עידי מסירה, וביותר אני תמה על מה שהקשו על פירש"י דפירש מקרעין מסרטין דחקיקה כתב הוא והוי כתב על גבי כתב דמה ענין כתב על גבי כתב לחתימות עדים כיון דלפנינו חתימה מעליא הוא ובודאי אין לומר דכמו דלר"א פסול בחתמו שלא לשמה משום דגזרינן חתימה אטו כתיבה כמו שכתבו התוס' לעיל דף ד' בד"ה מודה א"כ ה"ה כל דבר הפוסל בכתיבה פוסל בחתימה, הא ודאי ליתא חדא דלא שייך לגזור בהא כלל דאטו סופר אינו יודע לכתוב עד שיכתבו לו מעיקרא בסיקרא ועוד דגבי עדים שייך לומר שאין יודעים לחתום ואותן הרושמין להם בסיקרא פסולין לחתימה שהם קרובים אבל בסופר א"כ אותן הרושמין יכתבו הם והכל כשרין לכתיבת הגט ועוד דחה זה שאמר ר"י וכי מפני שאנו מדמין ומהו הפחד הזה כיון דמדינא נראה לו דהוי כתב א"כ היאך שייך לחוש לזה אטו כתיבה כיון דבאמת גם גבי כתיבה כתב הוא ונהי דבכתיבה הי' חושש לעשות מעשה אבל בחתימה דאינו רק גזירה למה לו לחוש לעשות מעשה, ובודאי נראין הדברים דיש מכאן ראי' ברורה להרי"ף וסיעתו דאפי' לר"א ע"ח נמי כרתי רק ע"מ בלי ע"ח גם כן כרתי אבל כל שחתמו עדים לכריתות הן חותמין וסמכינן עלייהו בלי ע"מ כלל, ושפיר נסתפק אי הוי כתב כמו בכתיבה, ועמ"ש בסמוך מה שיש ליישב עוד בזה:

שם וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, פירש"י אפי' לענין שבת אי בא מעשה לידינו לא הייתי סומך על דברי להביא חולין לעזרה עכ"ל. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל פרק י"א מה"ש מוכח להדיא דבאמת חייב שתים ולא מספק, גם לשון חייב שתים משמע הכי דאי אינו רק ספק מה נ"מ אחת או שתים, ולפי זה צריך ליישב לפי דעתו מה שאמרו כאן וכי מפני שאנו מדמין דאי אפשר שהי' מפרש כפירש"י כנ"ל:

ונראה לי לפי מה שאמרו בירושלמי אהא דאמרינן מקרעין וכו' דהלא כתב ידן של ראשונים הוא פי' ואינה מתקיימת כלל, ותירצו דמרחיבין להם הקרע שיהא נראה חתימת של אחרונים בפני עצמן, ולפי זה נראה לי דאף דלעיל