תפארת יעקב על גיטין עב

משום בת אחותו וכ"ש למאן דמכשיר מוקדם גמור גם כן ע"י שליח א"כ אין נ"מ בין ר"י לר"ל דלתרווייהו צריך כאן ליתנו ע"י שליח משום מוקדם, לכן נראה לי דמכאן ראי' ברורה דכל גט שנכתב ונחתם כהוגן שוב אין בו לחוש לשום פסול, דלא פסלי רק גט שלא נכתב ונחתם כהלכתו אבל כל שהוכשר מעיקרא שוב אינו בא לידי פסול מעצמו, וזה ברור לפע"ד:

שם אי נמי כגון שנמצא אחד קרוב ופסול. פירש"י וקיי"ל בסנהדרין אפי' מאה וכו' עדותן בטילה. מבואר מדבריו דמצד עצמותו של זה אין קפידא אפי' למ"ד משום עדים דלא נתכוין שיהיו כשרים לעדות דוקא מדין תורה רק כמות שהם יהיו עדים, רק הטעם דפסול דמבטל השאר והוי כאלו כולם קרובים ולפי זה אינו פסול רק מדרבנן כמו כל גט המזויף מתוכו אבל אי הי' קפידא דבעל כשרים דוקא הי' פסול מדאורייתא גם מדברי התוס' בד"ה אי נמי מוכח כפירש"י כמו שאפרש שם בס"ד:

שם אתי לאיחלופי בשטרות דעלמא. נראה לי דהכוונה דאם יאמר כולכם בשטרות ג"כ יכשירו כמו בגט ובאמת אין אומרין תנאי רק בגט דנתכוין לביישה אבל בשטר לכ"ע משום עדים, וכשנכשיר בגט חתום בתחילה קרוב יאמרו מדחתום בתחילה בודאי לעדות חתם ומ"מ כשר וה"ה בשטר, ואי קשיא היאך יבואו לטעות דמשום עדים כשר הא כ"ע ידעי דנמצא אחד קרוב ופסול עדותן בטילה דאל"כ הוי לי' לומר דיחליפו להכשיר נמצא קרוב בכל עדות, לק"מ דיחשבו דלכך כשר בגט מחמת דע"מ כרתי וממילא ה"ה שטר ודוקא בדאו' קרוב מבטל שאר העדות מגזה"כ, אבל גט ושטר דכשר בלא"ה דע"מ כרתי רק משום מזויף מתוכו בהא אין קרוב מבטל שאר העדות ומהאי טעמא פסלו גם בגט, וכאשר תדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל והראב"ד בהשגות תמצא דברינו אלה מבוארים שם ולחנם נתחבטו המפרשים ז"ל שם בענין זה, והשתא ממילא לא קשיא מה שהקשו התוס' מהך דחזקי' דמילאוהו בקרובים כשר, דבהא ודאי ליכא למיחש למידי דאמרינן שלא לשם עדות חתם והכא לא אמרינן רק אתי להכשיר בשטר כשיאמר כולכם כמו בגט, והשתא נמי לא קשיא מגט קרח דכיון דלא אמר כלכם לא יחשבו כלל דלעדות חתמו רק כך טובו של גט מקושר להצריך שלשה וחתם קרוב ברישא, אבל כאן בגט שאמר כולכם וחתם קרוב ברישא יחשבו דאמרינן לשם עדות חתמו ומ"מ כשר דע"מ כרתי דאי לתנאי לא הי' חותם ברישא כנ"ל:

בתוס' בד"ה ואינך ובמעמד כולן. לכאורה יש לומר דכוונתם דאי בלי מעמד כולן פסול למ"ד משום עדים אפי' ביומי' אבל למ"ד משום תנאי מודים דאין צריך מעמד כולן, אך לפי זה אכתי תיקשי מה צורך עד עשרה ימים הא ביומי' יש נ"מ כשלא חתמו במעמד כולן דלמ"ד תנאי כשר ולמ"ד משום עדים פסול ועוד דמה בקשו התוס' בזה כאן פשיטא דבעינן מעמד כולן והכי איתא להדיא לעיל, וע"כ דכוונת התוס' דאפילו למאן דאמר תנאי בעינן במעמד כולן כיון דבעלמא בשנים בעינן זה בפני זה דהתם לא שייך גזירה כלל רק משום כולכם כ"ש בכולכם גופא שיש לחוש משום כולכם עדים, ובחידושי לא"הע הארכתי בזה בסימן ק"ך ע"ש:

בד"ה אי נמי כגון שנמצא אחד קרוב ופסול. דאע"ג דאמרינן וכו' הכא לא שייל וכו'. לכאורה נראה דכוונתם להקשות דלמ"ד משום תנאי גם כן פסול דיאמר לאסהודי אבל הוא תמוה דמ"מ שפיר קאמר נפקותא כשיאמרו למיחזי וצריך לומר דהתוס' ס"ל גם כן דלמ"ד משום עדים אין קפידא בגוף העד הקרוב רק מה שמבטל עדות השאר ואהא קשיא להו במה נפשך אי יאמר למיחזי גם למ"ד משום עדים כשר דאינו מבטל האחרים ואי יאמר לאסהודי גם למאן דאמר משום תנאי פסול, ועל זה תירצו דהכא לא שייל דלמ"ד משום עדים הוי להו עדים ולמ"ד תנאי מסתמא לתנאי חתמו דהם חתמו לדעת הבעלים ובזה תבין כי הרב מהרש"א לא כיון יפה לקמן בסוף בד"ה אמרי לה, ויתבאר לקמן:

בד"ה אמרי לה פסול דשאני גט מקושר כו' ביאור דבריהם דגט מקושר דבעי שלשה עדים ואי לא"ה לא מתכשר הלכך אין תימא במה שחתם למעלה כיון שהוא מצורך הגט ג"כ ולא יחשבו מחמת זה דחתם לשם עדות אבל בגט פשוט שאין צורך להכשר הגט רק ב' אין סברא שיחתום אותו שאינו מצורך הגט למעלה מכולם, והנה גירסת התוס' והרי"ף בקיום שטרות דעלמא ולכאורה הוא קשי הבנה, וצריך לומר דהכוונה לפי גירסא זו דיש לחוש בשטר שיבואו לקיים מהן דכיון שהם למעלה יחשבו דודאי לעדות חתמו ויתקיים בקרובים והא דלא קאמר דחיישינן בגט עצמו שיתקיים בקרובים דבגט יאמרו לתנאי חתמו וקרובים הן רק בשטר יאמרו דודאי לעדות חתמו ויתקיים בקרובים וצ"ע וגירסת רש"י ז"ל נכונה יותר וכ"ש לפי מה שפרשתי לעיל:

בא"ד ואין נראה לר"י וכו' דבריהם תמוהין לפענ"ד ופשיטא דלק"מ דודאי לכ"ע אם קיים ע"י שנים שיברר שאינם קרובים פשיטא דמהני רק בלא ידעינן צריך כלהו א"כ התם דאותן השנים שלמטה באמת אינן קרובים דהא לא הי' רק שטר בב' עדים בלבד, א"כ יעשה שטר בשיטה אחת עם שני עדים מזוייפים ויקיים בשני עדים שלמטה שאינן קרובים באמת ושפיר קאמר דכל כהאי גוונא אין מקיימין מעדים של מטה אפי' יברר שאינם קרובים רק מעדים של מעלה תדע דאכתי תיקשי היאך קאמר דאין מקיימין רק מעדים של מעלה וקשה הא כמו דבעלמא לא סגי בעדים של מעלה שמא קרובים הן אף כאן מה בכך דלא זייף שמא קרובים הן, וע"כ דהכוונה ע"י שיברר שאינם קרובים ומ"מ מעדים של מטה אין מקיימין שמא זייף:

בא"ד ומאן דמכשר הכא לא מכשר רק בתחלה אבל בסוף פסול לכ"ע. דבריהם צריכין ביאור דמעיקרא זכרו לפסול אמצעים ואחרונים וכאן לא זכרו אמצע כלל גם כתבו מכשר בתחלה משמע באמצע לא וסיימו אבל לבסוף פסול לכ"ע משמע באמצע כשר, גם לא נתבאר למ"ד דפסול בתחלה מה דינו באמצע וסוף כי אי נימא דפסול נפל הך א"ב נמצא קרוב בבירא דלעולם פסול לכ"ע, וכבר הארכתי בזה בחידושי לא"ה סי' ק"כ ואין לי להאריך כי כבר כתבתי לעיל בפי' הסוגיא כפי דעת הרמב"ם ולק"מ מכל קושיות התוס' בלא"ה כנ"ל:

בא"ד ואומר ר"ת דשאני שטר. עמהרש"א שעמד בזה דלמה לא תרצו לעיל כך בד"ה אי נמי ע"ש, ולפי מה שפירשתי לעיל הוא תמוה דהקושיא היתה במה נפשך אי למיחזי למ"ד משום עדים ג"כ כשר ואי לאסהודי גם למ"ד משום תנאי פסול א"כ מה יועיל תירוץ זה והוכרחו לתרץ דחתמו לדעת הבעלים:

דף י"ט ע"א בגמרא כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק. פירש"י שהלך זה לדרכו או ניסת כבר בגט זה, מבואר מדבריו דלת"ק אפי' ניסת תצא ואף דגט שאין בו זמן לכ"ע אם ניסת לא תצא צריך לומר דנכתב ביום גרע אך קשה אי נימא דצריכה ראי' אימת מטי' גיטא לידה כמו שפירש"י לעיל, א"כ אין כאן חשש טירפא שלא כדין רק משום בת אחותו א"כ מ"ש מגט שאין בו זמן דאי ניסת לא תצא אפי' לרבנן, ועוד אי נכתב ביום גרע א"כ כמו דמכשירין בהלך לדרכו כ"ש שיש לנו להכשיר אין בו זמן בהלך לדרכו ובאמת בהא ליכא למ"ד דכשר רק בניסת וצריך לומר דודאי הא מלתא תליא בפלוגתא דר"י ור"ל דלעיל דלר"י דס"ל זמן משום בת אחותו ופירי יש לו עד שעת נתינה א"כ שעת הדחק דהכא היינו הלך לדרכו דאי ניסת אפי' לרבנן לא תצא דמ"ש מגט שאין בו זמן רק לר"ל דסובר לרבנן עד שעת חתימה ויש בנכתב ביום חשש טירפא שלא כדין שפיר יש לומר דבהא תצא כמו מוקדם דעלמא משא"כ אין בו זמן שאין בו חשש טירפא שלא כדין מלקוחות רק הפסד האשה, ולפי זה יש לומר שעת הדחק שניסת, ומה שהוכרח רש"י לפרש הלך לדרכו מדלא הקשו בש"ס מר"י דלעיל ולומר דבהא נמי כר"ל ס"ל דזמן משום פירי איתקון, וע"כ דלכ"ע קאמר שעת הדחק ש"מ דהלך לדרכו ג"כ שעת הדחק הוא והנה הרא"ש רצה להוכיח מכאן דהלכה כר"ל ואינה ראי' לפי עניות דעתי ואין להאריך ועמ"ש בחידושי לאבן העזר:

במשנה על העלה של זית כתבו התוס' והר"ן והרשב"א דקמש"ל דעלה של זית דבר של קיימא הוא לפי ששנינו בתוספתא על עלי בצלים על עלי ירקות פסול והיינו דבעינן שיהא הנייר דבר המתקיים קמש"ל דעלה של זית מתקיים הוא אבל מדברי הרמב"ם ז"ל ריש פרק ד' מה"ג משמע בהדיא שאין קפידא בנייר כלל רק בדיו וכן משמע להדיא במתני' דלדבריהם הוי לי' למיתני ועל כל דבר המתקיים ולהזכיר אותן הפסולים ולא על כל דבר שאינו מתקיים כדקתני ברישא:

ומה שהביאו התו' והרשב"א והר"ן ראי' מן התוספתא הנ"ל נראה דלאו ראי' הוא כלל דבלא"ה יש לתמוה דתוספתא זו נישנית במסכת שבת פרק הבונה לענין כותב בשבת ושם כתב הרמב"ם ז"ל פי"א מה"ש הלכה ט"ו וז"ל אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד כגון דיו וכו' ויכתוב על דבר שמתקיים הכתב עליו אבל הכותב בדבר שאין רישומו עומד כגון