תפארת יעקב על גיטין ע

אחת, והשתא ניחא דנקט המשליש לרבותא אפילו בעיר אחת אבל לפירש"י דפי' דוקא בהלך לדרכו למה נקט כאן המשליש ולא השולח כהך ברייתא דמעיקרא, וע"כ דמה שפירש"י והלך לדרכו בחנם פי' כן אך אכתי יש לדקדק לדברי התוס' ג"כ למה לי דנקט המשליש לימא בפשיטות שהוא בעיר וישנו בידו וגירש אחר זמן, ומזה ראי' למה שכתבתי לעיל דכל היכי שלא הוציא הגט מתחת ידו כלל ולא מסרו לגרש בו לכ"ע אין מונין רק מנתינה ומהאי טעמא סובר רש"י דוקא בהלך לדרכו דבעיר אכתי לא גמר לגרש כנ"ל והתוס' ס"ל דמ"מ כיון שהשלישו לגרש בו מונין מכתיבה:

בד"ה מאימתי כתובה משמטת וכו' שכר שכיר והקפת חנות כו'. ולפע"ד לק"מ דטעמא דהקפת חנות הוא לפי שהחנוני לא נתן לו בתורת חוב כלל וכן השכיר לא עשה פעולתו שישאר לו חוב עליו ולא הוי כמלוה אבל מחייב בעצמו בחיוב כמו כתובה ודאי לא עדיף מה שהתחייב בעצמו בתורת חוב מחוב שבא ע"י מלוה והוא עצמו נתחייב שישאר עליו חוב תדע דזקפן במלוה מהני אף שלא הלוה כלום ומעיקרא לא בא בהלואה א"כ ה"ה בנתחייב תיכף בתורת חוב דחשוב כמלוה, ועיין בפי' הרמב"ם שם בטעמא דהקפת חנות דהוא ממש כמו שכתבתי:

בד"ה אונס וכו' יש בו בושת ופגם. דברי התוס' יש לפרשם על ב' פנים, חדא דנתכוונו לומר דבושת ופגם אינו משמט ג"כ לכך נקט אונס דכולל גם בושת ופגם, ויש לפ' ג"כ דכוונתם דמש"ר קרא התנא קנס לפי שאין בו רק קנס אבל אונס לא הי' יכול התנא לקרותו קנס שיש בחיובו גם ממון ולא נדע מאמרו קנס שיכוין על אונס לכך נקט אונס בפירוש אבל באמת הכוונה רק קנס דהיינו נ' כסף ולא בושת ופגם, וכן נראה לכאורה מפירש"י וכן משמע מדברי הרמב"ם בפי' המשנה אבל מדברי הר"ש מן הירושלמי משמע דאפילו בושת ופגם אין משמיטין, וכן התוס' דס"ל לעיל דכתובה אינה משמטת דלא הוי מלוה א"כ כ"ש בושת ופגם, לכן העיקר דנתכוונו כפי' הראשון הנ"ל:

בד"ה מה מעשה ב"ד וכו' דמשעת פסק דין איכא קלא כו'. פי' לפי שרש"י ז"ל פי' דחיובי' משום פסק דין הוא וכמו כן בכתובה משעת קירוב חתנות ואהא קשיא להו במה נפשך אי מאן דפליג סובר דבכתובה ליכא חיוב משעת קירוב חתנות א"כ מה מועיל עסוקין כיון דליכא קנין ולא חיוב כמ"ש הר"ן דבשטר חיוב לא מהני עסוקין וע"כ דכ"ע מודים דמשעת קירוב חתנות נשתעבד א"כ למה לי עסוקין, לזה פירשו דעיקר בקלא תליא מילתא ומעשה ב"ד מהני משום קלא ולזה ס"ל לשמואל דכתובה נמי קלא אית לה ובהא פליג רב דלית לה קלא רק בעסוקין אבל בעיקר השעבוד מודה דאל"כ אף עסוקין לא מהני כך נראה לי:

אך צ"ע לפע"ד דמשמע מפירש"י ותוס' דמשעת פסק דין משתעבד א"כ מה זה דקאמר נכתבין ביום ונחתמין בלילה אפי' נכתב ונחתם לאחר כמה ימים יכול להקדים זמנו על יום שנפסק הדין דהא פסק דין הוי כקנין דמיד משתעבד ואית לי' קלא, ורחוק לומר דדוקא בכתיבה אית לי' קלא ולא כשנכתב אח"כ וכן בעלמא כשאמרו כשעמד בדין משמע דהעמדה בדין בלבד סגי, וצ"ע:

בד"ה אף כתובה וכו' ואין נכון לעשות כן משום תוספת וכו' מדבריהם מבואר דלא ס"ל כהרי"ף ורמב"ם דפסקו דלא כשמואל דא"כ בלא"ה אין נכון לעשות כן משום דרב פליג דוקא בעסוקין, ודוחק לפרש דכוונתם בעסוקין וחששו דתוספת לית לי' קלא אפי' בעסוקין, ועוד דהוי להו לומר כן על מילתא דראב"צ לא אמילתא דשמואל:

בד"ה אבל עסוקין באותו ענין דאית לי' קלא כאלו חתמו כיון שהם מזומנים לחתום כדפרישית לעיל עכ"ל. לכאורה משמע מדבריהם דעסוקין מהני אפי' בגט דכך כתבו לעיל הואיל ויש לו קול וראוי לגרש בו, אבל באמת זה אינו ולעיל כתבו כך לר"ל דסובר משעת חתימה רק שיש לחוש מעת כתיבה בהא מהני עסוקין אבל לר"י דקי"ל כוותי' דיש לו עד שעת נתינה לא מהני עסוקין, ועוד שיש לחוש לבת אחותו רק כוונתם כאן בשאר שטרות ומה שכתבו כדפרישית לעיל היינו לענין דעסוקין יש לו קול:

ע"ב בגמרא חיישינן שמא פייס. קשיא לי דהא לקמן פרק מי שאחזו פריך וליחוש שמא פייס ומשני באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי ופירשו התוס' כאן דהכוונה כיון שהאמינה שוב לא יוציא לעז א"כ תיקשי הא הכא הוא נותן הגט אח"כ ומגרש ברצונו א"כ היאך שייך שיוציא לעז כדאמרינן השתא מינקט נקט לי' בידי' וערעורי מערער עלי':

לכן נראה לי דודאי שני מינים יש בענין חשש שמא פייס חדא משום גט ישן וביטול הגט לפי פירש"י ותוס', ועוד יש בכאן חשש אחר מה דלא שייך התם היא טריפת לקוחות שלא כדין ופסול משום מוקדם והוא לפי שלא הכשיר ר"ש רק לפי שסובר כיון שנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות אבל כל שפייס בינתיים ואח"כ נתן הגט לכ"ע אין לה רק משעת נתינה או מחתימה, תדע דלעיל פריך כתבי' ואותבי' בכיסתי'. דכי מפייסה תיפייס מאי ופירשו רש"י ותוס' דלר"ל ג"כ פריך דאף דיש לו מחתימה כיון דאי מפייסה תיפייס מודה ר"ל דיש לו עד נתינה וכ"ש כאן דבאמת פייסה בינתיים דודאי לא אבד פירות במה שנתן מתחילה עיניו לגרשה הלכך בהך דפרק מי שאחזו לא שייך חשש זה כלל דכיון שכבר נתן לה הגט לידה בודאי אבד פירות לכ"ע רק החשש שיוציא לעז על גט ישן וביטול הגט ושפיר משני דאמר נאמנת עלי ושוב לא יוציא לעז אבל כאן לא מהני זה להפסד לקוחות ויש לחוש למוקדם, ומשני דא"א דפייס קלא אית לי' והתם לא שייך זה דאכתי יש לחוש ללעז, ועמ"ש בסמוך:

בתוס' בד"ה שמא פייס ואין להקשות וכו' אבל מהמשליש קשה כו'. לפי מה דמסיק פרק מי שאחזו דבמתניתין לא קשיא דהא לא אתא, א"כ לק"מ מהמשליש לפי מה שפירש"י דהלך לדרכו ואינו כאן לא חיישינן שפייס, ואולי מהאי טעמא פירש לעיל כך:

אמנם בעיקר הדברים להשוות כל הסוגיות למה כאן נחלקו ר"י ור"ל אי חיישינן שפייס ולקמן פרק כל הגט ופרק מי שאחזו משמע דלכ"ע חיישינן שמא פייס ובגיטין הבאין ממה"י ובמשליש לא חיישינן לכ"ע:

ונראה לי בדרך כלל כך בפשיטות, דודאי הכא ובפרק כל הגט ופרק מי שאחזו יש ראי' וסברא לחוש לפיוס כיון דחזינן דכתב גט היום ולא מקדים אינש פורענות ומדלא חתמו רק אחר עשרה ימים ש"מ שנמלך בינתיים, וכן בפרק מי שאחזו שנתן הגט אם לא באתי או אם אעבור שאנו רואין שדעתו לעכב הגירושין, אמנם שם חשו בודאי הוא לפי שכבר נתן לה הגט, אבל כאן דעכשיו רוצה לגרשה אין חוששין שיוציא לעז שגירש בגט בטל או פסול לקלקלה רק החשש להפסד לקוחות כמו שפירשתי בש"ס ועל זה ס"ל ר"י דלא חיישינן כיון דלית לי' קלא, אבל שם דכבר מסר הגט וחיישינן ללעז שהבעל יערער לא שייך קלא בזה ולכך בעינן נאמנת עלי ואז לא יוציא לעז, אבל בגיטין הבאין ממה"י אין לנו שום סברא וראי' לחוש לפיוס דהא שולח גט כדרכו, גם כל ששולח ע"י שליח אין לחוש כלל לביטול כיון שלא ביטל השליח, ובפרק כל הגט שאני דהוא מסרו לאחר וחיישינן שמא ביטל לראשון ולשני לא הודיע דלא ידע לי' כלל ועוד כיון שמסר לו גט האמינו ליתנו כל אימת שלא יאמר שביטלו או יברר בעדים אבל לשני לא האמין כלל, והשתא ממילא במשליש לק"מ דכיון דמסרו לו בשלישית האמין לו שיתנו לגירושין כל אימת שלא יאמר הוא שביטלו וכ"ש לפירש"י בהלך לדרכו למסקנא דהתם הא לא אתא ולא חיישינן כל שלא הי' כאן:

בד"ה שמא פייס פירש בקונטרס וכו' ואין נראה לר"ת וכו' המעיין בפירש"י פרק מי שאחזו יראה דגם הוא לא פירש שם כלל משום גט ישן שהרי זכר ערעורו של בעל והיינו משום לעז א"כ היאך שייך לחוש ללעז של גט ישן כיון דגט ישן בנתגרשה תנשא לכתחילה ואיזה לעז שייך בזה רק כאן הוכרח לפרש משום גט ישן דאי משום ביטול הגט חדא הא ע"כ אי אפשר לפרש רק משום לעז כמו שכתבו אח"כ א"כ איזה לעז שייך כאן כיון שמגרש בעצמו והשתא מינקט נקט לי' בידי' כדאמרינן לעיל, ועוד אפי' החשש כאן לביטול הגט מן הדין לא שייך הכא כיון שמגרש בעצמו לא חשוד לקלקלה בגט בטל ועוד דלמה לי' לר"ל לפרושי מילתא דר"ש שצוה להם תיכף לחתום בעת כתיבה יפרש דבשעת חתימה צוה לחתום ואפי' אחר עשרה ימים ואי דמשמע לי' דנקט במתניתין נכתב ביום ונחתם בלילה דוקא תיקשי במתניתין גופה הוי לי' למינקט אפי' אחר עשרה ימים כשצוה להם אח"כ לזה הוכרח רש"י לפרש דכאן שלא גמר לחתמו רק אחר עשרה יש לחוש טפי לגט ישן אפי' לא ידענו שנתייחד משא"כ בכתב וחתם ונתנו אין לחוש רק בידענו דנתייחד וזה ברור בכוונת רש"י, אך כבר כתבתי דנראה לי ברור דהכא החשש משום פירי והפסד לקוחות והשתא ודאי אין זה ענין להך דהתם:

בא"ד ומיהו אההוא דאם לא באתי וכו'. ולדעתי אינו מוכרח