תפארת יעקב על גיטין סח

להראות הגט, וצריך לומר דכוונתם כי הדדי באותו זמן ואי הזמן שבוע הם בשבוע אחד משא"כ נכתב ביום וגיטין הבאין ממה"י הנתינה אינה באותו זמן הכתוב בגט, וכבר כתבתי והוכחתי לעיל בגמ' בדיבור ור"י מ"ט ל"א כר"ל דבכלהו באמת לא שייך שמא יחפה וביארתי כל הסוגיא על נכון ועוד יתבאר לקמן דף י"ח בגמרא ותוס':

דף י"ח ע"א בגמרא כתבי' ואותבי' בכיסתי' וכו' גיטין הבאין ממה"י. לפי מה שכתבתי לעיל בגמרא והוכחתי דכל שכתב בו זמן ואינו מוקדם לא שייך בת אחותו דאהני לקמי' כמו בכתב שבוע א"כ הני פירכי הכא רק משום פירי הוא דניחוש שמא תטרוף שלא כדין משעת כתיבה וקאי אמתניתין דפסלו נכתב ביום והוא מתקנת חכמים מחשש שתטרוף שלא כדין, ועלה קאמר דמה הועילו בהנך דאיכא בהו חשש טירפא שלא כדין ומשני דאית להו קלא, והשתא לק"מ קושית התוס' בד"ה הנהו דבההוא למה תקנו זמן ולהנ"ל ניחא דהך קלא רק לפירי לא לזנות לכך תקנו בהו זמן משום בת אחותו דאהני לקמי' ואי משום שתטרוף שלא כדין בהא אית להו קלא ויאמרו אייתי ראי', וזה ברור, ועמ"ש בתוס' בד"ה הנהו וכבר הארכתי לעיל בגמרא בדיבור ור"י מ"ט ל"א כר"ל ע"ש:

בתוס' בד"ה ואנחי' בכיסתי' מאי פי' בקונטרס מה הועילו חכמים בתקנתן כו'. ברש"י שלפנינו לא נזכר זה כלל ובגמ' לא הוזכר בכאן רק מאי והיינו שהי' רוצה לשאול אי גט כזה כשר או פסול, ואי הי' משיב לו כשר הי' שואל לו מאי הועילו ואי פסול הי' שואל לו למה כותבין בלי אשתו ניחוש להכי, והשיב לו דלא שכיח ולא חשו רבנן להכי, אך ממה שפירש"י מכי מטי' גיטא לידה הוא דאיגרשא ודאי מוכח דלר"ל קאי אף דבעלמא חשיב לה גרושה משעת חתימה לענין פירי אבל השתא דכתבו להניח בכיסתי' לא הוי גרושה לפירי רק מכי מטיא גיטא לידה, ולפי מה שכתבתי לעיל בפי' הב' לשיטת רש"י ז"ל בד"ה עד שעת נתינה דלפי האמת דהטעם משום בת אחותו מודה רש"י דלא צריכה ראי' כלל דכל שניתן שלא בזמנו גט פסול הוא ולא חיישינן שגירש בגט פסול לענין פירי א"כ הוכרח לפרש כאן דהקושיא לר"ל דלר"י אין חשש כלל דבאמת פסול ליתנו אח"כ כמו גט שאין בו זמן רק לר"ל משום פירי כשר ליתנו אח"כ דמה יש לחוש כל שכתוב בו זמן, ועל זה שואל דאי כתבי' להניח בכיסתי' מאי דבהא אין לה רק משעת נתינה אפי' לר"ל:

בא"ד הי' מגרשה לאלתר. אין הכרח בפירש"י דסובר בגיטין הבאין ממה"י דלתרווייהו פריך ויש לומר דהכל לר"י ולדידי' יש לחוש לזנות ולפירי שלא כדין דהיינו הפסד לקוחות, רק שהתוס' הכריחו דע"כ פירי דהכא לר"ל הוא דלר"י כבר כתב רש"י לעיל דצריכה ראי' בכל גט אימת מטי' לידה, אבל לפי מה שכתבתי לעיל בפי' הא' לפירש"י דמודה דאינה צריכה ראי' כל שכתב בו זמן א"כ ממילא לק"מ, גם נראה דהתוס' לשיטתם לעיל דבמתניתין ליכא משום פירי כלל וכן כל גט שלא ניתן ביומו יש לו קול א"כ ליכא חשש טירפא שלא כדין כלל, אבל מאחר שלא הקשו התוס' כך רק דלשון מאי הועילו לא אתי שפיר ע"כ משום דאין הכרח שיסבור רש"י כך דזה יצא להם לעיל דאל"כ למה כותבין גט לאיש ולפרש"י התם לא קשיא להו כלל א"כ אין הכרח שיסבור רש"י דבר זה א"כ פשיטא דיש לפרש בפשיטות דאליבא דר"י פריך לזנות ולפירות אמנם קושטא דמילתא דודאי לר"ל ג"כ קשה דמאן לימא לן דהי' מגרשה כאן לאלתר אולי רוצה באמת לאכול פירות עד זמן הנתינה ואי היתה כאן לא הי' מגרשה רק לפי שאינה כאן שולח לה גט דעד שתתגרש יאכל הפירות כאן, ולשון מאי הועילו שדקדקו גם כן לק"מ לפע"ד דאמתניתין קאי דתקנו נכתב ביום פסול משום טירפא שלא כדין, ועל זה שאל דמה הועילו בגיטין הבאין ממה"י דיש חשש זה:

בד"ה הנהו קלא אית להו תימא דלענין זנות וכו'. לכאורה הוי להו להקשות בפשיטות נכתב ביום למה פסול במתניתין הא ג"כ אית לי' קלא לפי שלא ניתן ביומו, ומה שחילקו לעיל בין גט ע"י שליח היינו דבהא יצא עדות ברור, וזה לא ס"ל לרש"י דהא כתב דבעי לאתויי סהדי אימת מטי גיטה לידה ש"מ דעל קול בעלמא שלא ניתן ביומו היתה נהרגת א"כ בנכתב ביום גם כן איכא האי קלא כמו שפירש מהרש"א לעיל בתוס' בד"ה עד, ומהאי טעמא פירשו התוס' במתניתין משום שמא יחפה דפירי ליכא דיש לו קול:

אבל דברי מהרש"א בתוס' הנ"ל לא נתבררו לי כלל, ודבר ברור הוא דכוונת התוס' בפשיטות דמעיקרא תירצו על מה שהקשו למה כותבין ניחוש להפסד לקוחות כמו בשט"ח ותירצו דכל מגרש מגרש בפרהסיא ויצא קול ויאמרו אייתי ראי' ובין אי נימא דמחמת הקול היתה נהרגת ג"כ או שלא תיהרג סוף סוף משום זנות לא ניתקן דאי ירצה לחפות בודאי לא יתן בפרהסיא ועל זה הקשו באמת בסוף נהי דלהפסד ליכא למיחש ניחוש לזנות ואהא כתבו דבמשליש ניתקן הכל דכיון דחזינן דנותן ע"י אחר בודאי ינתן בפרהסיא ואו דהיתה נהרגת מחמת הקול או כמו שכתבו התוס' כאן דנדע יום ברור מחמת הזמן ואהא כתבו דנכתב ביום למה פסול הא יש לו קול ותירצו לחלק דע"י שליח יש לו קול כיון דינתן בפרהסיא אבל ע"י עצמו דוקא לפירי אין לחוש דאי יתן לגרש בודאי יתן בפרהסיא אבל לחפות חיישינן דאי ירצה לחפות יתן בצינעא, אבל לא נחתי התוס' לחלק בין ע"י שליח דיש קול ברור גמור משא"כ ע"י עצמו אין כאן רק קול לענין פירי כמ"ש מהרש"א הנ"ל דלמה להו לתוס' לומר במתניתין דיתן בצינעא והם דקדקו בהדיא לחלק דע"י שליח ממילא פרהסיא הוא וע"י עצמו יתן בצינעא והיינו כמו שכתבתי דבנכתב ביום חיישינן שיתן בצינעא ולא יהא לו קול כלל אבל כל שנותן בפרהסיא ממילא קול גמור יש לו אפי' ע"י עצמו. ומה שכתבו התוס' שם מעיקרא דיאמרו אייתי ראי' אף דנותן בפרהסיא והוי קול גמור הא ליתא דלענין הפסד לקוחות חיישינן דלמא מייתי ע"מ משא"כ לזנות לא חיישינן להכי, ועוד דדוקא אי זינתה נותנין על לבם לידע יום המסירה ולא בלא זינתה, ועוד דאכתי לא חידשו דבעינן לבת אחותו קול גמור וכאן הוא שהשיגו על פירש"י וכתבו בפשיטות דעכ"פ בעי ראי' וכל זה ברור לפענ"ד בכוונת התוס' הנ"ל דלא כמהרש"א:

ובעיקר קושית התוס' נראה לי דלק"מ דודאי הנך גיטין כיון דבאמת ניתנין אח"כ והקול יוצא רק שאין עדות ברורה אבל עכ"פ הקול יוצא שזינתה כשהיא א"א שהקול יוצא שלא נתגרשה אז, תדע דאי יכתוב בניסן כאן והגט מטי להתם בתשרי ויבואו עדים שזינתה בניסן או באייר, א"כ הרי היו הורגין אותה ומועיל הזמן ולא גרע משבוע דאהני לקמי' כ"ש כאן דאהני בתר הכי וע"כ דמ"מ לא היו הורגין אותה דיש לחוש לגמלא פרחא או לקפיצה אבל עכ"פ הקול יוצא דזינתה כשהוא א"א, הלכך כיון דחזקת א"א והקול מצטרפין לא יועיל לה מה שהיא גרושה לפנינו להצילה כנגד הקול והחזקה, וזה ברור:

בא"ד וא"ת ובההוא למה תקנו זמן כו'. לפי מה שכתבו התוס' לעיל דבעסוקין באותו ענין וראוי לגרש בו לכ"ע יש לו משעת כתיבה דיש לו קול לפי זה יש לומר דגיטין הבאין ממה"י דאית להו קלא כשנכתבין בכאן מחמת שנשלחין ע"י שליח ובהא לכ"ע משעת כתיבה אין לו פירות אפי' לר"י אם כן שפיר הועילו בזמן לענין פירי לכ"ע, לכך תקנו זמן:

אמנם בלא"ה לא הבנתי כלל קושית התוס' דהא ודאי משמע מכאן להדיא דאין צריך לכתוב מקום עמידת האשה בעת כתיבת הגט דאל"כ לא שייך קלא אית להו הא מוכיח מתוכו להדיא שלא ניתן ביומו א"כ היאך ס"ד דחכמים יתקנו בגט זמן ובגט הנשלח לא יתקנו זמן א"כ מנין ידעי הסופר והעדים איזה גט הוא זה אי ישלחנו או יגרש פה ופשיטא דכלהו צריכין זמן רק דקושית הש"ס דאכתי יש חשש בהו ומשני דקלא אית להו ואין בהו חשש אבל פשיטא שאי אפשר לחלק בתקנה שלא להצריך באלו, כנ"ל:

בא"ד וא"ת ובזה"ז. נמשכו בזה לדלעיל דאי הי' צריך לומר דבגיטין הבאין ממה"י אין תועלת בזמן כלל ואפ"ה צריך זמן, והיינו דכיון שתקנו זמן לא פלוג אפי' היכי שאין בו תועלת א"כ הי' מקום לומר דה"ה בזה"ז כיון שכבר תקנו זמן אז לא בטלו אפי' עכשיו שאין בו תועלת כמו גיטין הבאין ממה"י אבל לפי שתירצו דיש בהו תועלת מקשה להו, דהא ע"כ צ"ל בגיטין בזה"ז דכל שתקנו זמן אפי' עכשיו לא פלוג אף שאין בהו תועלת א"כ כ"ש אז בגיטין הבאין ממה"י דבלא"ה לק"מ דלא פלוג מכ"ש בזה"ז, ועל זה תירצו דאף בזה"ז יש תועלת, אבל בגיטין הבאין ממה"י אין תועלת כלל דבלי זמן נדע הכל בבירור והוצרכו לומר דע"י הזמן נדע ולא בלי זמן ודוק:

בא"ד שמא יחפה על בני' ממזרין, כוונתם כמ"ש הרא"ש שלא ירצה שיצא קול עליהם שהם ממזרים אבל ממזרים בלא"ה לא הוי דרוב בעילות אחר הבעל ואי קשיא מאי איכפת לן שיחפה בכך הא ליתא דאי יחפה יתן לה בצינעא