תפארת יעקב על גיטין סז

בד"ה עד שעת נתינה וכו' אמרינן שמיד מסר לו. לכאורה מוכח מדברי התוס' דאין העדים צריכין לראות המסירה רק כיון שהי' מלוה שם אמרינן מסתמא מסר לו מיד אבל קשה מהא דפריך פ"ק דמציעא לרב אסי ממתניתין דמצא שטרי חוב הא אמרת כי ליכא מלוה בהדי' לא כתבינן ומשני כיון דנפל חיישינן דאיקרי וכתב, והשתא אי ס"ד דאין צריכין לראות המסירה הוי לי' לומר הואיל דנפל חיישינן דלא מסר לו מיד ולמה לן לומר דחיישינן דאיקרי וכתב שלא כדין ואביי לא חייש התם דאיקרי וכתב. תדע דהיאך קאמר התם משום דקשיא לי' לאביי וכו' לאיקרי וכתב לא חיישינן א"כ אכתי תיקשי דהוי לי' לומר כרב אסי ולא חיישינן דאיקרי וכתב שלא כדין רק שלא מסר לו מיד כיון שאין צריכין לראות המסירה, וליכא למימר דהא נמי לא ס"ל לאביי מה דבעלמא אמרינן מסתמא מיד מסר לו, מחמת ריעותא דנפילה אין ראוי לחוש לאפוקי מסתמא דעלמא, הא ודאי ליתא דהא גבי מצא גט אשה בשוק שם פריך וניחוש דלמא כתב ליתן בניסן והיינו מכח ריעותא דנפילה מפקינן לה מסתמא דעלמא דאמרינן מסתמא ביום שנכתב נמסר דאל"כ הוי להו להקשות אמתניתין דכותבין שטר ללוה כמ"ש התוס' שם וכאן בסמוך וע"כ דבעלמא מסתמא נמסר ביומו רק מחמת נפילה חיישינן, וליכא למימר דהך סוגיא אינה לאביי אבל לאביי לא חיישינן כלל לאפוקי מסתמא דעלמא דא"כ הוי לי' לומר מעיקרא גבי גט אשה הניחא לאביי וכו' כדקאמר התם בסמוך גבי גט שחרור וע"כ דלכ"ע דוקא שלא כדין לא חיישינן דאיקרי וכתב אבל לאפוקי מסתמא חיישינן בנפל א"כ תיקשי כנ"ל, וע"כ דעדים צריכין לראות המסירה דוקא גבי שט"ח לכך אפי' נפל לא חייש אביי דאיקרי דלא ראו המסירה וזהו שלא כדברי התוס' כאן:

לכן נראה לי דכוונת התוס' דודאי אף דצריכין לראות המסירה מ"מ יכולין למסור השטר ללוה שימסרנו בפניהם ואי לאחר שמסרו ללוה לא רצה הלוה למסרו מיד לאיזה סיבה צריכין הם להוציא קול שלא נמסר לפניהם הלכך בשטר סתם הבא לפנינו לא אמרינן אייתי ראי' שנמסר ביומו דמסתמא כיון דהעדים לא הוציאו קול שלא מסר לפניהם מסתמא נמסר תיכף דלכך צריכין לכתוב בפני המלוה כדי שימסור בפניהם ואי אירע דלא מסר היו מוציאין קול כנ"ל:

בא"ד משום עיגונא כוונתם דבשט"ח דליכא עיגון הדין שלא יכתבו בלי מלוה וממילא אין צריך ראי', ובגט משום עיגון הדין להיפך דכותבין בלי אשתו ואח"כ אמרינן אייתי ראי', אבל הא לא שייך לומר דמשום עיגונא לא חששו לטריפה שלא כדין דא"כ לא הוי מקשי אח"כ וא"ת היאך כותבין כדפריך גבי כותבין שטר ללוה דשאני גט משום עיגון:

בא"ד אבל קשה לר"י וכו' מסתמא ביום שנכתב נמסר כו' כבר כתבתי בפירש"י דלק"מ מד' טעמים ע"ש:

בא"ד ואור"י וכו' תביא גיטה לב"ד. לכאורה קשה דא"כ מאי חשש פירי יש לר"ל כיון דמנתינת גט ואילך ליכא למיחש דהא גיטה בידה וקודם נתינה הא אמרינן מסתמא ביום שנכתב נמכר וליכא חשש פירי לר"ל כלל. הן אמת דלפי מה דמסקי התוס' בתר הכי דכל שלא ניתן ביומו יש לו קול א"כ הא נמי ניחא דסתם גט שאין לו קול אמרינן מסתמא ביום שנכתב נמסר דאל"כ הי' לו קול אבל לר"ל חיישינן לפירי דבאמת לא ימסור ביומו ויהא לו קול שלא נמסר ביומו ומ"מ יאכל שלא כדין קודם נתינה כיון שאין בו זמן לא ידענו מתי נכתב. אמנם מלבד מה דאכתי לא אסקו התוס' אדעתייהו הא אבל בלא"ה ממילא לק"מ לפירש"י דאפי' תימא דלא בעי ראי' אבל עכ"פ היאך אפשר דתקנו זמן משום פירי דמאי הועילו כשיתן אח"כ ויהא לו קול באמת ותצטרך ראי' ולא תוכל להנצל בלא זה א"כ בלי זמן נמי יועיל לה ראי', וכבר כתבתי מזה לעיל בפירש"י בתירוץ הד' ע"ש:

וצ"ל דודאי השתא ס"ד דלעולם אמרינן מסתמא ביום שנכתב נמסר רק לבתר דחידש ר"י דתביא גיטה לב"ד נתחדש לנו באמת מדברי ר"ל דע"כ יש לחוש שלא יתן ביומו והוי מצי לאקשוי' באמת למה לא תצטרך ראי' רק דעדיפא להו להקשות היאך כותבין כיון דאין צריכה ראי' כדמוכח פ"ק דמציעא, ובתר דמתרצי דיש לו קול ממילא הכל ניחא דסתם גט שאין לו קול אינה צריכה ראי' ומ"מ כותבין ולא חיישינן שיאחר דאי יאחר יהא לו קול ותצטרך ראי', ובאמת לפי זה יש מקום לקיים פי' רש"י רק ממילא כיון שחדשו פיר"י דתביא גיטה לב"ד ממילא בשום גט אין תועלת בזמן. אבל לפירש"י בכל גט יש תועלת רק בגט שלא ינתן ביומו לא יהא תועלת, וזה ברור ועיין מ"ש בסמוך:

בא"ד וא"ת ולר"י היאך כותבין וכו' כבר כתבתי דנמשכו בקושיא זו לפיר"י דאחר נתינה אין תועלת בזמן א"כ אי אפשר לפרש פירי דר"ל רק שיעכב הנתינה ואף דלא מקדים אינש פורענות לנפשי' היינו דוקא בכתבי' כדי להניחו בכיסו אבל כשיגמור לגרש באמת יכול להיות שיעכב כדי לאכול פירות כמ"ש הר"ן, א"כ לר"י היאך כותבין ניחוש שישהנו מליתנו, אך הא קשיא הא לקמן הקשו היאך כותבין שמא יחפה ותירצו דלא מקדים א"כ הא נמי לא קשיא דלא חיישינן שישהנו דלא מקדים, וע"כ דמוכרח הוא דחיישינן דאל"כ פירי דר"ל לא משכחת לה, א"כ אכתי תיקשי היאך כותבין שמא יחפה והוא ישהנו מחמת שמצא קמה לקצור, ולקמן בסוף הדיבור אבאר כוונת התוס' בזה:

בא"ד וא"ת נכתב ביום וכו' וא"ת ואמאי כותבין. עמהרש"א שיעור דברי התוס' בזה, ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה הנהו שאין צורך לכל דבריו בזה ע"ש באריכות אך הא אכתי קשיא מה שתירצו דמסתמא יתן מיד דהא כבר הוכחתי ע"כ דיש לחוש שישהנו מחמת פירות שימצא קמה לקצור, ונראה לי דכוונת התוס' דודאי מעיקרא כשהקשו מחשש פירי דלקוחות לא סגי להו לומר דמסתמא יתן מיד דלא מקדים, דודאי יש לחוש שישהנו לאכול פירות כדמוכח מפירי דר"ל כנ"ל, רק כיון שתירצו דלהפסד פירות אין לחוש דיהא לו קול ויאמרו אייתי ראי', רק דקשיא להו מ"מ מספיקא לא קטלינן לה וניחוש שמא יחפה, ואהא תירצו דמסתמא יתנו מיד ולא ישהנו, הלכך לחוש לתרתי שישהנו לפירות ושמא תזנה ויחפה לא חיישינן, ואם הי' זה החשש שישהנו לפירות שכיח לגמרי בודאי היה ראוי לחוש ממילא שמא תזנה ג"כ אבל לפי דמסתמא אינו כן ונותנו מיד דלא מקדים הלכך אין ראוי לחוש לתרתי לאפוקי מסתמא שנתנו אח"כ ושמא תזנה ג"כ כ"ה לא חיישינן, וזה ברור:

ובהכי ניחא מה דלכאורה קושית התוס' ותירוצם הוא קושית הש"ס והתירוץ ממש מכתבי' ואותבי' בכיסתי' ולהנ"ל ניחא דודאי בכתבי' ואותבי' בכיסתי' דיכתבנו לכתחלה להשהותו בודאי לא מקדים אבל קושית תוס' היאך כותבין גט שגומר לגרש שמא ישהנו מחמת שימצא קמה לקצור וממילא שמא תזנה ויחפה, ועל זה תירצו דמ"מ כיון דמסתמא אינו כן רק שיש לחוש שישהנו לפירות לא חיישינן תרתי והא אין לחוש דבלי שום טעם ישהנו דלא מקדים וכיון שכתב גט בודאי גמר לגרש רק שמא יארע אח"כ שימצא קמה לקצור וכיון דמסתמא אינו כן לא חיישינן לה כיון דאכתי אנו צריכין לחוש שתזנה ג"כ ודוק:

איברא אכתי יש לדקדק קצת בגמרא גופה למה שאלו על כתבי' ואותבי' בכיסתי' ולא שאלו על משנת כותבין גט לאיש בלי אשתו, אבל באמת לק"מ דודאי בס"ד דלא ידע דלא מקדים ניחא לי' טפי להקשות מכתבי' ואותבי' בכיסתי' דבכותבין גט כיון שגמר לגרש לא חיישינן שישהנו, ומקשה מכתבי' ואותבי' כדי שישהו ומשני לא מקדים, והשתא איכא לאקשויי טפי מכותבין גט לאיש דלא שייך לא מקדים אם ישהנו לסיבה לאכול פירות, ובזה צ"ל כתירוץ התוס' דכיון דכתב לגרש מיד מסתמא יגרש ולא יארע חידוש אכילת פירות ובלי שום חידוש לא ישהנו דלא מקדים ומסתמא גמר לגרש ודוק, ועמ"ש לעיל בגמרא בד"ה ור"י מ"ט לא אמר כר"ל דבכל הני ליכא משום בת אחותו כלל. דאהני לקמי' כמו שבוע שנה, ולק"מ קושית התוס' בלא"ה:

בד"ה איפוך ר"ל אמר משעת כתיבה פי' משעת חתימה עכ"ל. לכאורה יש לתמוה שאם נתכוונו לומר דאין סברא שיסבור ר"ל משעת כתיבה כר"ש לא כרבנן, א"כ אף אי לא יהא איפוך ג"כ צריך לומר כך דלא יהא ר"י כר"ש לא כרבנן:

אבל באמת דברי התוס' נכונים דלר"י יש לומר דסובר כלהו משעת כתיבה ס"ל וטעמא דרבנן שמא יחפה ואף דלעיל קאמר דר"י סובר משעת נתינה זהו קושית הש"ס דאיפכא שמעינן להו אבל השתא לר"ל שפיר כתבו דע"כ הכוונה משעת חתימה דאל"כ יהא ר"ל כר"ש דלדידי' ע"כ פירי דמשעת כתיבה עד שעת חתימה איכא בינייהו:

בד"ה גזי' לזמן והא דאמר. כבר כתבתי בש"ס בפי' לרמאי לא חיישינן דלק"מ, דהכוונה שיחתוך ולא יהא ניכר ויחשבו שהעדים כתבו לו בטעות בלי זמן ואז לא תיהרג, ומשני דלא חיישינן לרמאי שיוכל להטעות כ"כ שלא יהא ניכר שחתכו וכל שיהא ניכר הוי כמחיקה ואז היו הורגין אותה ע"ש:

בד"ה כתבי' ואנחי' כי הדדי נינהו וכו'. כבר כתבתי דקשה מאד דאי כי הדדי נינהו אין חשש לפירי דתוכל