תפארת יעקב על גיטין סו

אחותו דכל אימת דיבואו עדים ויאמרו שזינתה אז יקדים גט ויתן לה, משא"כ בנכתב ביום או שאיחר מליתנו או שכתב זמן שבוע דאי יבואו שזינתה קודם שבוע לא יוכל לחפות ואהני לקמי' וכ"ש כשנכתב ביום או שאיחר נתינתו דאהני לקמי' וזה ברור:

בד"ה אהני דלכתחילה לא תנשא וכו' לא כתבי לה סופרי הדיינים ולא חתמו עלה סהדי וכו'. לטעמי' אזיל שפי' לקמן פרק המגרש דטעמא דכתב בכתב ידו גזירה אטו כתב סופר, אבל משום דהוי כאלו אין בו זמן לא חיישינן בזה דכמו שאינו נאמן לומר בעל פה גרשתי אשתי למפרע כמו כן אינו נאמן בכתב ומה נ"מ דיבורו או כתב ידו, אבל לפי' התוס' דטעמא דכתב בכתב ידו דהוי כאין בו זמן ויש בו משום בת אחותו, א"כ אכתי תקשי מה בכך דלא כתבי לי' הדיינים הא יכול לחפות בכתב ידו, וצ"ל דס"ל לתוס' דהכוונה אהני דלכתחילה לא תנשא דכיון דרבנן פסלו גט כזה לינשא בו לכתחילה שוב לא יוכל לחפות בו דמוקמינן לה בחזקת א"א ולא הוי גרושה לפנינו כיון דאיתרע וגט פסול הוא, ולפי זה יהא מוכח דמה שהקשו אח"כ גזי' לזמן דבהא כשר אפי' לכתחי' דאל"כ אכתי לא יוכל לחפות כיון שיפסל ונראה דמזה דייק הרמב"ם דחתך הזמן כשר דס"ל ג"כ כדברי התוס' הנ"ל, גם דברי הטור מיושבין בזה היטב דכתב דעכשיו דתקנו זמן שוב לא יוכל לחפות בגט שאין בו זמן דתצטרך ראי' שנתגרשה קודם, ולפירש"י הוא נגד הש"ס וכבר כתבתי לעיל ליישבו, ולפי דברי התוס' הנ"ל בלא"ה ניחא דכל גט שהוא פסול אינו מוציאה מחזקת א"א למפרע דלא מיקרי גרושה לפנינו כיון דגט פסול הוא כנ"ל ועמ"ש בסמוך בד"ה גזי':

בד"ה גזי' לזמן וכו' וכשמוציאתו הרי הוא בחזקת מגורשת ולא הות מיקטלה וכו'. ויש לתמוה דבפרק ד' אחין פי' בהדיא דמחקה לזמן היו קטלינן לה והתוס' סתרו דברי רש"י דהתם מהך סוגיא דהכא וכתבו דדוחק לומר דלא פריך הכא רק למ"ד משום פירי, והוא תמוה, דבהדיא פירש"י הכא למ"ד משום בת אחותו דלא קטלינן לה והנה לכאורה הי' אפשר לומר לפי מה שכתבתי לעיל ליישב דברי הטור דהך סוגיא דהכא רק לת"ק דפוסל ג' גיטין דע"ח כרתי אבל למ"ד ע"מ כרתי לא הוי גרושה לפנינו כלל דבגט פסול אין דנין דמסתמא נמסר לפני ע"מ, ולפי זה יש לומר דהתם פי' לפי האמת דע"מ כרתי אבל באמת במחקה לזמן נראה לי דלא שייך זה דהא באמת הי' בו זמן ובשביל שנמחק אח"כ לא נפסל הגט לדונו שלא נמסר בע"מ, ורחוק לפרש דמחקה לי' עד שלא יוודע כלל שהי' בו זמן:

אמנם נראה לי דדברי רש"י נכונים.. דבלא"ה יש להבין דקאמר כאן לרמאי לא חיישינן וקשה אפי' נימא דבעל לא יעשה זה שיהא נראה לרמאי אבל האשה פשיטא דכל טצדקי דתוכל למיעבד תעשה להנצל ממיתה וכי שייך לומר שתיהרג ולא תעשה רמאות דס"ס תנצל ממיתה, ועוד קשיא למה שם אמרו מחקה לי' וכאן גזי' ושם לא תירצו לרמאי לא חיישינן רק כאן בגזי':

לכן ברור דמה שאמרו כאן גזי' לזמן הכוונה שיחתכנו באופן שלא יהא ניכר כלל שהי' בו זמן וע"כ לא אמרינן התם דהות מיקטלא רק כשידענו שהי' לה גט בזמן אז צריכה להראות הזמן לפנינו אבל במחקה היו קטלינן לה דחזינן דאיתרע דמחקה הזמן, אבל בניתן לה גט בלי זמן א"כ כמו דכתבי לה ספרי דדייני בפסול עכשיו כמו כן יש לומר דכתבי לה קודם ומספיקא לא הוו קטלינן לה והיינו דקאמר התם דמחקה לי' לא שהוא יתן לה גט מחוק דלרמאי לא חיישינן דכ"ש הוא מגזי' רק הוא יתן לה גט שלם והיא תמחקנו להציל עצמה, ועל זה קאמר דכיון להצלה קאתי כל שלא תביא הגט עם הזמן הוו קטלינן לה, אבל הכא לכוונה גזי' לזמן שלא נדע כלל שהי' בו זמן ויכתבנו לגט באופן שאם יחתוך הזמן לא יהא ניכר ויתן לה לחפות עלי', ומשני לרמאי לא חיישינן שיעשה רמאות נגלה וניכר באופן שלא יהא ניכר לא עבידי אינשי דעבדי ולא חיישינן להכי ואם היא תחתוך הזמן בגט סתם הוי כמו מחיקה דהתם ולא מהני רק דס"ד דיוכל לכתבו באופן שלא יהא ניכר שנחתך, וזה ברור והשתא מיושב ג"כ מה שפסק הרמב"ם חתך הזמן כשר היינו באופן שניכר שהי' בו זמן א"כ ממילא כשר דלא יכול לחפות כלל ובש"ס הכוונה דיחתוך שלא יהא נודע כלל שהי' בו זמן, ועמ"ש בתוס':

בד"ה לשבוע דקמי' שאם זינתה כו'. לכאורה תמוה דמ"מ ס"ס לעולם יחפה עלי' ויכתוב גט שכתב בו שבוע וצריך לומר דודאי היא לא תגיד לו שזינתה עד שיבואו עדים דאל"כ יומא גופא מי ידעינן ותיכף שתזנה תגיד לו ויכתוב לה גט באותו יום ויאמר דקודם זנות גירש, וע"כ דהיא לא תגיד לו עד שיבואו עדים ואז ירצה הוא לחפות עלי', והשתא שפיר אהני אם יבואו עדים שזינתה בשבוע דקמי' דלא יוכל לחפות, וזה שאמרו דאלת"ה יומא גופא וכו':

בד"ה ולשבוע דבתרא לפירות שאם ימכור בהם תוציא גיטה ותגבם וכו'. ויש לתמוה תינח אי נפרש כפירש"י לעיל בד"ה עד שעת נתינה כפי מה שהבינו התוס' דעתו דעיקר חשש פירות היינו שיאכל אחר נתינה שלא יהא הגט בידה מוכן א"כ מהני לשבוע דבתרא שלא יוכל לאכול בשבוע דבתרא עכ"פ, אבל לפי מה שכתבו התוס' בד"ה עד שעת נתינה דכל שניתן לה הגט שוב אין חשש רק עיקר החשש ע"כ שיאחר נתינתו, דקודם נתינה יכולה להראות גיטה ואין צריך זמן, א"כ היאך ס"ד דנימא כאן דהזמן מועיל אי יאחר נתינתו עד שבוע דבתרא, דאי יתן בתוך השבוע אין צריך לזמן דגיטה בידה, וקודם נתינת הגט אף בזמן לא יועיל דהא לא נכתב אימתי, וע"כ דלא מהני רק כשיאחר נתינתו מכתיבתו כל השבוע והרי כתב הר"ן דעיקר מה דחיישינן שיאחר הוא דיגמור באמת לגרש וימצא קמה לקצור וזה לא שייך בכל השבוע, ונראה דזה הכריחו לרש"י ז"ל בד"ה עד שעת נתינה לפרש כפירושו ולא כפי' התוס' דכל שהגט בידה אין לחוש דהא הכא ע"כ עיקר הזמן שלא יאכל אחר השבוע אחר נתינת הגט כנ"ל, וצ"ל לשיטת התוס' דאהני עכ"פ כשיגרש בסוף השבוע, ומ"מ אפי' כשמגרש בתחילת שבוע צריך זמן דלא פלוג רבנן אף דלא אהני מידי דודאי לא יעכב הגירושין כל השבוע באותו גט, ולפי זה גם לשבוע דקמי' יש לפרש כן דאהני כשתזנה בסוף שבוע דקמי' ולא יוכל לגרש בתחילת שבוע דבתרי' לחפות עלי' וצ"ע:

בתוס' בד"ה זנות לא שכיחא וכו' ומסתברא דטפי איכא למיחש לשמא תזנה מלשמא זינתה דבריהם אינם מבוארים, ואני אפרש דודאי הך תקנתא דהתם לא היתה כדי לגדור הזנות שאי היתה נשאת ביום אחר הי' גורם זנות ותקנו שתנשא ברביעי כדי שלא תזנה דהא ודאי ליתא דפשיטא דבלא"ה לא תזנה על סמך איקרורי דעתי' רק הכוונה שמא זינתה ויהא לו טענת בתולים ויבוא לב"ד משא"כ הכא היתה הכוונה דחששו שמא תזנה מחמת שיוכל לחפות עלי' בנתינת גט, וכדי לגדור הזנות תקנו הזמן וממילא לא תזנה דאין לה סמיכה שיחפה עלי' להצילה ממיתה ושפיר כתבו התוס' דטפי יש לחוש כאן שמא תזנה מחמת חסרון הזמן שזה יגרום הזנות מהתם דהכוונה שמא זינתה דאפי' אחר התקנה אמרינן שמא זינתה ויבוא לב"ד אבל כאן לא חיישינן שזינתה כלל רק לולא התקנה שמא תזנה ועוד יש לפרש דכוונת התוס' ליישב עיקר הקושיא מהתם דהתם רק לענין לכתחילה תקנו דחששו שמא תזנה ויהיו לו טענת בתולים וכל אשה שתזנה כשתנשא לא יוכל לבוא לב"ד אבל אין שם שום מציאות לחוש על אשה שמא זו זינתה דאין שם תיקון רק לכתחילה אבל דיעבד לא שייך התם תקנה כלל אבל הכא פסלו מי שנתן גט בלי זמן שיפסל דיעבד וע"כ דחוששין לאשה זו דזינתה ויחפה עלי' בגט זה ופסלוהו שלא יוכל לחפות כמ"ש לעיל דהתוס' מפרשים אהני דלכתחילה לא תנשא דע"י כך שהוא פסול לא מהני לחפות הלכך הכא דפסלוהו דחששו שמא זינתה שפיר קאמר זנות לא שכיח ומסתמא אשה זו שנתגרשה דיעבד בלי זמן לא זינתה, אבל שם לא חיישינן שמא זינתה כלל על אשה מיוחדת דכל שנשאת דיעבד ליכא תקנה כלל והתקנה רק לכתחילה על כל הנשים שמא תזנה אחת ויבוא לב"ד אבל אין דנין דיעבד כלל שזינתה ודוק:

בא"ד וחשו שלא תיאסר עליו עולמית ויתפסנה באיסור כו' לכאורה קשה לפי מה שכתבו התוס' לקמן דהכא נמי איכא למיחש שלא יחפה עלי' שלא תיאסר עליו דגרושה שזינתה מותרת לחזור א"כ הכא נמי יש לחוש לאיסור עולמית וצ"ל דלא כתבו התוס' לקמן רק כשכבר תקנו זמן משום בת אחותו ממילא לא בטלו התקנה בזה"ז מהאי טעמא, אבל מהאי טעמא בלבד אין ראוי לתקן זמן דלא חיישינן שתזנה והוא ירצה להשהותה באיסור ואף דהתם חיישינן לזה לאיקרורי דעתי' היינו לא מבעי' לפירש"י דתהא מותרת לו מס"ס כל שלא יבואו עדים אלא אפי' לפי' התוס' מ"מ אינה אסורה רק מספק והוא לא ישגיח על זה ויחשוב שלא זינתה תחתיו או מוכת עץ, אבל לחוש שירצה לדור עמה באיסור זנות לא חיישינן רק בזה"ז לא בטלו התקנה מטעם זה, וכ"כ הרא"ש לקמן ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה הנהו: