תפארת יעקב על גיטין ס

ומעתה אומר אני מה שנלפע"ד, ומתחילה אקדים הקדמה אחת ליישב הקושיות באות ג' וד', והוא דכבר כתבתי לעיל פרק א' שיש לתמוה למ"ד משום לשמה שהוצרכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם והיינו דבעינן כתיבה לשמה וחתימה לשמה הך חתימה לשמה מה טיבה כיון שמעיד הוא על הכתיבה שנכתב לשמה והיינו שצוה לסופר לכתבו וכתבו לשמו א"כ היכי משכחת לה חתימה שלא לשמה דהא כל שטר דעלמא פשיטא שאין העדים חותמין רק שיקראו מה כתוב לפניהם ויודעין על מה חותמין ואין חותמין רק בציווי הבעל ואין כותבין גט לאשה בלי בעלה ואפי' לאיש בלי שיכירו אותו כדמוכח פרק גט פשוט להדיא, וכאן אין לחוש דחתמו לאחר ששמו כך כיון שידענו שנכתב לזה שהשליח מגרש אשתו עכשיו ואין כאן מקום לומר רק דחיישינן שנכתב באמת לזה ונמלך ומסרו לאחר ששמו כך והחתים עליו עדים ונמלך השני וחזר ומסרו לראשון ונמלך לגרש בו, ותימה הוא לומר כן כיון דרוב בקיאין הן ואפי' מיעוטא דמיעוטא ליכא והיאך ס"ד לחוש כה"ג, וכ"ש לדברי התוס' בכמה מקומות דלר"מ בעינן מוכח מתוכו ואין חשש רק דנכתב להתלמד א"כ כיון דידעינן דנכתב לשמה היאך ס"ד לחוש לחתימה של שני עדים דהי' להתלמד וכ"ש באותו גט שנכתב לשם מגרש לגירושין ואם יחתמו על גט כזה בלי ציווי הבעל רשעים הן ואפי' יחתמו על שטר חוב בודאי נפסלו לעדות שהרי מעידין שקר במה שלא נצטוו, ועמ"ש לעיל רפ"א והוכחתי דהך חתימה לשמה הכוונה שהוא מעיד שהעדים חתמו על הכשר כל הגט שנעשה לשמה והיינו שהם שמעו שאמר לסופר כתוב שזהו עיקר חתימת העדים שחותמין שהגט נעשה בהכשר ואם לא היו בקיאין שצריך לכתוב לשמה ממילא חתמו אפי' לא שמעו שאמר לסופר כתוב ובזה אף שהן חתמו בציווי הבעל הוי כאלו לא חתמו כלל שהרי כל הכשירו של גט אנו דנין על פי החתומים ובלי עדים החתומים פשיטא שהשליח לא הי' נאמן כלל על הגט ועיקר סמיכתנו על העדים דמדאורייתא לא חיישינן לזיוף וכיון שחתמו העדים הרי מעידין שבהכשר שר נעשה רק לפי שאין בקיאין לשמה תקנו שיעיד השליח על כתיבת הגט ועל חתימתו דהכל נעשה לשמה והיינו שנכתב לשמה והעדים חתמו על זה שנכתב לשמה לא שחתמו סתם בציווי הבעל ולא ידעי כלל דבעי כתיבה לשמה ולא שמעו שאמר לסופר כתוב כי חשבו דהגט מתכשר בלא"ה, כן ביארנו לעיל ריש פרק א' ע"ש. ומעתה דבר פשוט הוא לפע"ד שכל שליח שאינו מעיד על כתיבת הגט כלל שלא ראה, רק על חתימת העדים אף ששמע מפי העדים שאמרו לו שחתמו על כתיבת הגט שנעשה בהכשר שנכתב לשמה מ"מ פשיטא דאין זה רק כמו ידעתי לא בפני שהרי הוא לא ראה שחתמו על הכשר הגט שנכתב לשמה כיון שלא ראה כתיבת הגט כלל וחכמים לא האמינו רק בפני דדייק שפיר אבל ידעתי לא האמינו לרבה כדמוכח לעיל רפ"א, והשתא ניחא דתנן במתניתין אחד אומר בפני נכתב וב' בפנ"ח כשר ולהיפך פסול, משום דא' האומר בפני נחתם לרבה אין כאן רק ידעתי כיון שלא ראה הכתיבה, אבל אחד האומר בפני נכתב הוי בפני ממש כיון שראה שנכתב לשמה הילכך כשר, דב' האומרים בפנינו נחתם אפי' הוי רק ידענו מהני, דבב' לא אמרינן לא דייקו משא"כ להיפך, וזה ברור, ואין צורך לומר דרבה ג"כ חייש לאיחלופי היכא דאיכא משום לשמה ומהאי טעמא קאמר הכא בפשיטות מר סבר לפי שאין בקיאין לשמה לכך ממילא אפי' גט יוצא מתחת ידי שניהם לא מהני דס"ס אותו יחיד האומר בפני נחתם לא הוי רק ידעתי ולא דייק כיון שלא ראה בפי' שחתמו העדים על הכשר הגט שנעשה לשמה כיון שלא ראה כתיבתו לשמה כלל, והיינו דלא זכרו בל"ב פלוגתא באיחלופי דלא פליגי כלל רק בהא מילתא בלבד, וממילא פליגי בין גט יוצא בין אין גט יוצא דלרבנן כיון דצריך לשמה לא מהני אותו יחיד האומר בפני נחתם כנ"ל דהוי רק ידעתי לא בפני, ור"י סובר לקיימו הלכך ממילא בגט יוצא אין צריך כלל ובאין גט יוצא ג"כ כשר עכ"פ כמו שאומרים דלא חיישינן לאיחלופי כיון שיש שנים המעידין על הכתיבה, ות"ק דפוסל לאו משום דחייש לאיחלופי דבהא פליגי בלשון ראשון לא בלשון שני רק הטעם דמשום לשמה לא מהני בפני נחתם בלי בפני נכתב דהוי רק כידעתי לא בפני דלא מהני לרבה כלל:

והשתא כל הסוגיא כפשטא דמספקא לי' הא גופא אפי' למ"ד לקיימו אי שנים שהביאו צריכין לומר דלא פלוג רבנן או אין צריכין ופשיט מדברי ר"י דאין צריכין, ולשיטת המפרשים דלמ"ד לקיימו אין ספק כלל רק דמספקא אי ס"ל לקיימו א"כ לקמן דבעי מיני' מרבה בר בר חנה צריכין או אין צריכין ע"כ משום דמספקא להו או לשמה או לקיימו א"כ מה השיב להם מה אילו יאמרו בפנינו גירשה דהא אינהו ג"כ ידעו מזה רק דחיישי לטעמא דלשמה וע"כ דאינהו מספקא להו בהא גופא ורבב"ח פושט להם דאין צריכין והכא נמי דייקינן מדברי הך סברא גופה דמה אילו יאמרו וכו', ומ"מ לא מצי למימר בלישנא בתרא דפליגי בהא גופא דפשיטא דר"י בכל גווני מכשיר דהא קתני בזו ולא באחרת ש"מ דבזו מכשיר בכל גווני, ועוד דהיאך שייך מכשיר כיון דבאין יוצא פוסל וביוצא אין צריך כלום וע"כ דבכל גווני מכשיר א"כ נצטרך לומר דפליגי בתרתי אי צריכין אי אין צריכין ובאין יוצא פליגי באיחלופי, ומנין לנו לעשות מחלוקת בתרתי, וזה ששאל באמת לקמן אפי' גט יוצא פסלי רבנן, והיינו כיון דקתני ור"י מכשיר היאך נימא דפליגי בתרתי בגט יוצא ואין גט יוצא ולעשות פלוגתא רחוקה, והשיב לו אין, וקאמר במאי פליגי, דבאיזה סברא נחלקו עד שמכח סברא זו יחלקו ממילא בתרתי, וקאמר מר סבר משום לשמה וכו' ממילא בכל גווני פסול דבפני נחתם הוי רק ידעתי ומר סבר לקיימו ממילא בכל גווני כשר דלאיחלופי לא חיישינן לכ"ע כיון ששנים מעידין על כתיבה, והיינו דלא קאמר מעיקרא וליפלוג ר"י ברישא דכיון דסובר לקיימו א"כ מתחילה ניתקן בפני נכתב משום איחלופי, א"כ ברישא לא מיבעי' באין גט יוצא דלא מצי פליג דהתקנה כך היתה שהשליח שהאמינוהו הוא יאמר בפני נכתב וכל שאין אותו השליח אומר חיישינן לאיחלופי אלא אפי' בגט יוצא חייש לאיחלופי כיון דליכא תרי על כתיבה והתקנה היתה דחד שהוא שליח יאמר תרווייהו, אבל בב' על כתיבה לא גריעי מחד שהוא שליח המעיד על כתיבה דמי איכא מידי דחד מהני ותרי לא, ובלישנא קמא ע"כ צריך לומר דרבנן ס"ל כרבא דלא חייש למי איכא מידי היכא דיש לחוש לאיחלופי ור"י כרב אשי, אבל בלישנא בתרא לכ"ע לא חיישינן לאיחלופי משום מי איכא מידי אבל בחד האומר בפני נכתב לא מהני משום איחלופי דתקנת חכמים היתה דמשום איחלופי יאמר השליח בעצמו המעיד על החתימה בפני נכתב ג"כ, אבל בתר הכי דקאמר דכ"ע לשמה רק דפליגי אי גזרינן ולמ"ד משום לשמה לא תקנו חכמים כלל לומר בפני נכתב משום איחלופי רק משום לשמה ואז לא הוי שייך איחלופי כלל הלכך אף אחר שנסתלק טעם לשמה ואין לנו לחוש רק משום קיום, מ"מ מאיזה צד נימא דבעינן משום איחלופי דוקא שיעיד אותו המעיד על החתימה כל שיש היכר בעלמא סגי לסלק חשש איחלופי כיון דלא שמענו כלל שנתקן שיאמר השליח דוקא משום איחלופי, והשתא שפיר פריך וליפלוג נמי ר"י ברישא דכל שיש היכר סגי לסלק חשש איחלופי כיון דעיקר התקנה היתה משום לשמה ומשני דבאמת פליג, והיינו דקאמר דר"י מודה באומר בפני נחתם ולא בפני נכתב דבהא ליכא היכר כלל ראוי לנו לחוש לאיחלופי אבל לא באחד אומר בפני נכתב כיון דאיכא היכר שוב לא חיישינן לאיחלופי למ"ד משום לשמה, וכל זה ברור לפע"ד:

ומעתה יש לפרש ג"כ מה שאמר אביי לעיל מכשרי רבנן והיינו דס"ד דכוונת ר"י דבגט יוצא כשר כמו שהם אומרים דלא חיישינן לאיחלופי כיון שהוא שליח ג"כ אבל באין גט יוצא שאינו שליח פסול משום איחלופי והיינו דפריך תינח רישא אבל סיפא דב' מעידין על כתיבה היאך ס"ד להכשיר טפי בגט יוצא מאין גט יוצא דבתרי אין נ"מ לענין איחלופי אי הם שלוחים ואדרבא מבואר בתוס' בד"ה במאי דהיכא דהוי שלוחים גרע, והשיב לו אין, דבאמת אפי' בסיפא יש חילוק דב' שהביאו אין צריכין לומר כלל לא כמו שהי' חושב דכוונתו שאין צריכין לומר בפנינו נכתב ובפנינו נחתם רק סגי באחד על כתיבה ואחד על חתימה רק שאין צריך כלל, ואהא פריך וכי אין גט יוצא במאי פליגי דמעיקרא דהוי ס"ד דלת"ק צריכין רק דכשר כמו שהם אומרים, יש לומר דסיפא באמת להיפך דוקא בגט יוצא פליגי דלרבנן כיון דצריכין בהא לא שייך להכשיר כיון דשניהם שלוחין גרע, ובאין גט יוצא לכ"ע כשר דלא חיישינן לאיחלופי כיון שהן ב' ור"י מכשיר ס"ל דאין צריכין לומר כלל, הלכך אפי' בגט יוצא דיש לחוש טפי לאיחלופי מ"מ כשר רק דבזה הוקשה לר"נ שאין רישא וסיפא שוין, אבל השתא דקאמר דסיפא ג"כ עדיף לרבנן גט יוצא מאינו יוצא ש"מ דאפי' לרבנן אין צריך כלל א"כ באין גט יוצא במאי פליגי ומשני דפליגי בהא גופא אי יש לחוש לאיחלופי בתרי על כתיבה. ומעתה כל מה שהקשו התוס' בזה מיושב היטב ויתבאר כל אחד במקומו בפי' דברי התוס':

בתוס' בד"ה אלמא קסבר פי' בקונטרס ונראה דאפי' למ"ד משום לשמה. ובאמת דברי רש"י נכונים כיון דלרבא אין לנו שום ספק דשנים שהביאו אין