תפארת יעקב על גיטין נו

דף ט"ו ע"א בתוס' בד"ה ור"י הנשיא כר"א וכו' והיכא דמית פירוש היכא דמת נותן וכו' אבל דברי שכ"מ וכו'. כוונתם דקשיא להו הא דקאמר והיכא דמית דהא מה דקאמר כר"א ג"כ ע"כ במית דכל פלוגתא דר"א ורבנן במת הוא, לזה כתבו דהך דר"א במת מקבל ברישא ובהא ר"י הנשיא כר"א, והיכא דמית נותן ברישא מצוה לקיים דברי המת, ודע דמהא דמוקי ת"ק כר"א מוכח כן דהתם מת מקבל ברישא ופליגי ר"א וחכמים:

בד"ה או דקאמר וכו'. ולדעתי דהספק משום דלא הוי לי' לתנא להזכיר דעת ר"י הנשיא קודם ר"ש דאחר ר"י הנשיא לא הי' שום נשיא ר"ש רק קודם ר"י הנשיא:

סליק בס"ד פרק המביא קמא המביא גט פרק שני במשנה בפני נחתם חציו וכו'. איכא למידק לרבה דס"ל משום לשמה א"כ כמו דמכשירין בנכתב חציו ראשון דמסתמא סיימו לשמה משום דטופס אינו רק גזירה דתורף לא חיישינן שיעיד השליח על כך בפירוש, א"כ מ"ש נחתם חציו כיון דמוקמינן לה לעיל כר"א, וכתבו התוס' לעיל דלכך בעי לשמה משום דגזרינן חתימה אטו כתיבה, א"כ כשאומר נחתם חציו ואין העדים חותמין זה בלא זה, א"כ למה לא נימא מן הסתם חתם גם השני לשמה, והא אין להקשות למה צריך על חתימה כיון דאינו רק משום גזירה, ומ"ש טופס דאינו צריך להעיד כלל דבחציו ראשון מכשירין דאיכא למימר כמ"ש התוס' לעיל דכיון דכתב תורף לשמה מסתמא סיימו לשמה, אבל מכתיבה לחתימה לא אמרינן מסתמא חתמו לשמה, אבל בנחתם חציו וכ"ש בחציו אחרון מאיזה צד נפסול כיון דאין חותמין זה בלא זה למה לא נסמוך דגם השני חתם לשמה:

הן אמת דלכאורה אפי' למ"ד לקיימו יש להקשות למה נפסול בנחתם חציו כיון דאין עידי הגט חותמין זה בלא זה א"כ ע"כ דעד הראשון חתם לפניו או לאחריו וכל שמעיד על אחד הוי ממש כמי שמעיד על שניהם, איברא בהא יש לומר דמ"מ כיון שאינו מעיד רק על אחד הרי עיקר סמיכתנו רק על עד אחד, ושמא הי' אותו העד משקר וחתם עצמו בשקר, ועמ"ש בתוס' ולקמן בגמרא בד"ה השתא אחד אומר, אבל לרבה ודאי קשיא לכאורה, ומזה נראה לי ראי' דלר"א ג"כ בעי חתימה לשמה מדאורייתא כמ"ש לעיל או כמ"ש עוד לעיל דעיקר חתימה לשמה היינו שמעידין על הכשר הכתיבה שנעשה לשמה וכל שלא ידעו מזה הוי כאין בו עדים הלכך צריך שיעיד על שניהם ולדברי התוס' דאינו רק גזירה דכתיבה צ"ל דהך דהכא לכ"ע רק משום קיום הוא ולא משום לשמה דהא רבה אית לי' דרבא ולס"ד לעיל דלית לי' דרבא אה"נ דהוי מצי להקשות מהך משנה אלא דהוי מצי למידחי דאתיא כמ"ד דכתיבה וחתימה בעינן לשמה כר' יהודה ואף דפליג ר"י בסיפא בהא ת"ק נמי כר"י ס"ל כמ"ש התוס' לעיל וכ"ש אי מיירי לאחר שלמדו דאינו רק גזירה פשיטא שלא הי' ראוי לחוש בנחתם חציו משום לשמה כיון דעיקר חתימה אינו רק גזירה אפי' קודם שלמדו ולאחר שלמדו הוי גזירה לגזירה, וע"כ משום דאתיא כר"י דבעי כתיבה וחתימה לשמה או דלא חיישינן אפילו לרבה רק משום קיום, כנ"ל:

שם בפני נכתב חציו. לא נתבאר בזה בחציו השני אי לא קא מסהיד עלי' כלל או אף דאיכא דקא מסהיד כמו בנחתם חציו, ודבר ברור דבהא לא שייך האי סברא כלל דכל דאיכא דקא מסהיד על חציו ראשון שוב אין צורך לחציו אחרון והוי כולו בקיום הגט ואינו לחצאין, והיינו דלא אידכר מילתא דר' חסדא רק בנחתם חציו אף דבעי למימר לעיל דס"ל משום לשמה, א"כ מ"ש מנחתם חציו דכתבו התוס' אפי' שנים מעידין על השני דנעשה לשמה לא מהני, א"כ ה"ה נכתב חציו, וע"כ דבהא לא שייך הא כלל כיון דחציו אחרון אינו כלום א"כ כמו דאם הוא הי' מעיד על חציו ראשון הוי סגי בכך ה"ה דמסהדי אחריני על חציו ראשון או הוא ואחר וזה ברור. ומה שהקשה מהרש"א לקמן בגמרא דתיקשי בנכתב חציו קושית הש"ס לקמן השתא אחד אומר, לק"מ, כמו שאבאר לקמן בס"ד:

בגמרא ה"א צריך ואי לא אמר כשר קמש"ל. קשיא לי דהא נמי תנינא לעיל המביא גט ואי"ל בפ"נ ובפ"נ יתקיים בחותמיו, והא התם כבר ניתן הגט כדמוקמינן בגמרא שנתנו לה כשהוא פיקח ולא הספיק לומר עד שנתחרש ש"מ דאפי' דיעבד לא מהני, ומה התם דאנוס הוא שנתחרש קודם שאמר כ"ש הכא שלא אמר והוא פיקח, ואפשר לי לומר דהכוונה הכא דקמש"ל אפי' אמר בפני נכתב או בפני נחתם וחיסר אחד מהם פסול אפי' דיעבד ומהתם ס"ד דוקא בלא אמר כלום פסול, אלא שלא נראה כן מדברי התוס' לעיל ד"ד ע"ב בד"ה אי מההוא, דאי נפרש כן לא הקשו כלום, וע"כ דלא ניחא להו לפרש כך דא"כ תיקשי לפי האמת בא"י לא שמענו שאין צריך לומר כלום לכתחילה וע"כ דלא נחתי הכא לחלק בין חדא לתרתי לענין לכתחילה ודיעבד א"כ תיקשי כנ"ל:

לכן נראה לי דמכאן ראי' דכל היכי שניתן שלא כדין בלי קיום ובלי אמירת בפ"נ ובפ"נ שוב לא מהני קיום אח"כ רק שיחזור ויטלנו ויתן לה, והיינו דנקט הכא פסול ולא קתני יתקיים בחותמיו כמו בחרש דלעיל, וע"כ כמו שכתבתי:

שם שיטה אחת, פירש"י שיטה ראשונה שבה שם אשה והאיש והזמן. לכאורה נראה מדבריו שאין צריך לשמה רק בשיטה ראשונה ובאמת קי"ל דגזרינן טופס אטו תורף כדמוכח לקמן פ"ג גבי כותב טופסי גטין, ואי נימא דכונת רש"י כיון דאין הטופס רק דרבנן לא קפדינן על אמירת השליח בזה וסמכינן אסתם ספרי ורוב בקיאין, ולפי זה צ"ל דלא ס"ל כדברי התוס' לעיל ד"ד ע"א בד"ה מודה דלר"א בעינן לשמה בחתימה דגזרינן אטו כתיבה א"כ מ"ש מטופס דאינו צריך להעיד ועל חתימה צריך כיון דתרווייהו רק משום גזירה והתוס' פירשו לעיל דמסתמא סיימו לשמה ואולי גם רש"י מודה בזה, אלא שיש לי לדקדק דהא קי"ל לעיל כרב אשי דאפי' לא שמע רק קן מגילתא ולמה תפסו בכאן דברי ר"א בשיטה ראשונה, וצ"ל דלא פליגי ור' אלעזר מיירי שלא שמע קן מגילתא וקן קולמס ובהא בעינן שיטה ראשונה ורב אשי מיירי בשומע ואפי' שיטה ראשונה לא בעינן ועמ"ש לעיל בביאור דברי רב אשי בקול קולמס:

בתוס' בד"ה המביא ותימא וכו' כ"ש בפני נחתם חציו וכו'. ולפע"ד נראה ליישב בפשיטות דהא באתי' בי תרי לא בעי למימר בפ"נ ובפ"נ ופירשו התוס' לעיל כיון דנתברר דהבעל שלחם שוב לא יוכל לערער לומר לא שלחתים ולא חיישינן שיאמר דמסר לו גט מזויף לקלקלה, והשתא הכא אם נאמין השליח על העד החתום סגי בכך שהרי זה העד החתום מעיד הוא שאינו מזויף והשליח ג"כ אומר' שהוא שליח הבעל ולא זייף א"כ שוב לא יוכל לערער ואותו העד החתום מעיד הוא על השני ג"כ שאין חותמין זה בלא זה א"כ הרי לא יוכל לערער קמש"ל דלא האמינו לשליח כשנים רק כשהוא מעיד על שניהם ולא על אחד אף לאותו אחד לא האמינוהו ועוד שאין עדותם שוה דאותו העד החתום מעיד שאינו מזויף וזה אינו מעיד רק שהוא שליח הבעל רק דמוכח מסברא לפי דבריו שאינו מזויף אין מצטרפין עדותם ושמא אותו העד משקר וחתם בזיוף בלי ציווי הבעל ולא חתם השני כלל, אבל עכ"פ פשיטא דטובא קמש"ל דנחתם חציו פסול, ותירוץ זה מוכרח בש"ס לקמן ע"ב כמו שאבאר לקמן בס"ד, ובהכי ניחא מה שיש להקשות לרבה ג"כ דהא בנכתב חציו ליכא רק משום לשמה ובנחתם חציו איכא תרתי לפי מה דאית לי' דרבא, ולהנ"ל ניחא דס"ד דמשום זיוף ליכא למיחש בנחתם חציו מידי ומשום לשמה לא חיישינן בחתימה אפי' בחציו כמש"ל דחצי