תפארת יעקב על גיטין נה

באחריות לא ס"ל לרב שיוכל לחזור, ושמואל פליג דלפי שחייב באחריות חוזר ולולא אחריות מודה דאינו חוזר כיון דהוי זכות בלי אחריותו של זה כנ"ל, והיינו דמקשה אהא דנקט בברייתא פקדון דאינו חוזר, וקשה הא פקדון אין השליח רק שומר בעלמא ואין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ומשני דהוחזק כפרן והוי זכות ואהא קשיא להו לתוס' כיון דשליח זה לא רצה לקבל עליו אחריות ואינו רק שומר חנם, א"כ לולא אחריותו של ראשון הוי חוב והי' יכול לחזור ומחמת שחייב באחריות לא יוכל לחזור כלל בהא לא פליג רב כנ"ל והכא בלי אחריותו של ראשון אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר דשני אינו רק שומר כל שנסתלק הראשון ומה שלא יוכל לחזור אינו רק מכח אחריותו של ראשון דאצלו הוי מלוה ובשביל שחייב באחריות אין ראוי שיחזור, וע"ז תירצו כיון דבאמת הי' שלוחו בודאי אי לא הי' אצלו שומר יפה ונאמן לא הי' שולחו והוי שפיר זכות בלי אחריותו של ראשון ושפיר אינו יכול לחזור לרב כיון דמה שאינו יכול לחזור אינו מכח חיוב אחריות והא לא ס"ל ענ לרב דמחמת חיוב אחריות יוכל לחזור ודוק. ע"ב בגמרא אמאי תיעביד הכי פרש"י שנתרצית להחזיר מיד. הא דלא פי' ששאלו למה אמר טב רמי לי' שזו היתה הטענה שהי' קובל עליו ר"י, דבהא לא הי' צריך להשיב הן אמה רק שראה מה שהי' מכין לר"י, הרי ראה רשעתם וירא מהם, לזה פי' דשאל אותו למה מתחילה נתרצית להחזיר, ואפשר שאי לא הי' מתרצה גם הוא לא היו מכין כלל לר"י, ולזה התנצל שהי' מכירם לרשעים אך צ"ע קצת למה לא קנה מהם וכיון שהי' על צד האונס אין הקנין כלום ולמה הי' להם להחזיר וצ"ל דכל שלא רצו לקנות ידעו הם שלא יועיל הקנין באונס ולא רצו רק להחזיר להם:

שם אילו הרגו את דוסתאי מי נתן לינאי אבא בר כמותי. נראה לי לפרש לפי מה שאמרו בכתובות פ"ב טעמא דר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר ופי' המפרשים דמידת חסידות קאמר, אמנם נראה דהיינו דוקא במי שאין רבים צריכים לו הי' יכול לעשות מדת חסידות אבל בחכם גדול שכל הדור צריך לו לא הי' יכול לעשות בנפשו מדת חסידות לחסרון דורו, וזה שאמר שלא על עצמו הוא חס רק מי יתן לאביו בן כמותו, כנ"ל:

שם לימא בהא קא מיפלגי דמר סבר הולך כזכי. יש לדקדק אי בהולך כזכי פליגי למה נקטי פלוגתייהו במת ולא בחי לענין חזרה, בשלמא לתנא קמא יש לומר דקמש"ל דלא אמרינן כל כמה שאינו חוזר יתן ליורשיו דכשם שצוה ליתן לו כך הי' כוונתו ליורשיו קמש"ל דלא יתן ליורשין אפי' לא חזר רק יחזור המעות למשלח, אבל הך תנא דמתני יתן ליורשי מי שנשתלחו לו משום דהולך כזכי למה לי דנקט יורשין, ונראה לי דקמש"ל דס"ד אף דהולך כזכי היינו שעכ"פ הי' בכדי שיגיע המתנה ליד המקבל ונתרצה שיזכה תיכף. אבל אי לא הי' בכדי שיגיע המעות לידו כלל כי עד שיגיע לשם מת לא רצה שיזכה לו תיכף כלל קמש"ל דמ"מ הוי כזכי ואין לומר מנא לן דת"ק ס"ל לגמרי לאו כזכי דילמא דוקא בהך גוונא משום דת"ק נקט והלך ובקשו ולא מצאו ש"מ דבשעה שהגיע השליח לביתו עדיין הי' חי רק שהלך משם ומת וא"כ ע"כ דלהיפך קמש"ל אפי' בכהאי גוונא לאו כזכי דליורשין לא צוה, כנ"ל:

שם הא דמית נותן בחיי מקבל. פירש"י משום דמשעת מיתת הנותן זכה בהן המקבל משום דמצוה לקיים דברי המת ואפי' הי' בריא, וקשי' לי היאך לא זכר ר"פ כלל בדבריו מצוה לקיים דברי המת כיון דפליגי בה תנאי כדלקמן, ועוד קשיא כיון דהוא אמר הולך ולא צוה שיזכה לו רק להוליך לו, א"כ מאיזה צד נימא כשמת יזכה לו השליח הא אין כאן רק מצוה לקיים דבריו ולא נצטוה רק להוליך ולא לזכות, ועוד כיון שאם הי' מקבל מת ונותן חי לא הי' דעתו ליתן ליורשין, ומה נשתנה הדבר כשמת נותן ועדיין לא נתן למקבל ומת מקבל שיתנו ליורשין. לכן נראה לפע"ד דר"פ משני דה"מ דהולך לאו כזכי היינו דאמרינן דהשאיר לעצמו מקום שיוכל לחזור בו כשירצה, ואנו דנין כאלו אמר זכי על מנת שלא אחזור בי קודם שיגיע לידו, הלכך כשמת ולא חזר בו ממילא הוי כזכי, דהא בעלמא הולך כזכי רק במתנה אמרינן מן הסתם לא רצה שלא יהא לו כח לחזור אבל חוץ החזרה באמת רצה שיזכה לו הלכך כשמת זכה לו כמו במלוה ופקדון, ומה שאמרו לקמן מצוה לקיים דברי המת, יתבאר לקמן בס"ד:

ודע דמדברי רש"י ז"ל מבואר דמשום מצוה תיכף זכו בממון דלא כמ"ש הרב בת"ג לעיל בתוס' בד"ה והא לא משך דמשום מצוה אין כאן רק שמכין אותו ומדברי רש"י הללו מבואר להדיא להיפך:

שם וי"א הולך כזכי. לכאורה קשה מנין דהנך י"א משום הולך כזכי דילמא משום מצוה קאמרי, ואף דר"י הנשיא קאמר משום מצוה, מ"מ למה לא פי' בהנך י"א דהולך כזכי כמו דמפרש ר"י הנשיא מצוה, לכן נראה לי כמ"ש לעיל דלא אמרינן מצוה רק במת משלח ומקבל חי וברייתא תרתי קתני מת מקבל ומשלח חי והדר קתני מת משלח ומקבל חי והיינו דנקטי ר"נ ור"י ליורשי משלח ואפי' מקבל חי דלית להו מצוה, ואתי הנך י"א ובעי לומר הולך כזכי, לכך נקטי ליורשי מי שנשתלחו לו דאז מצוה ליכא כיון דמת מקבל ג"כ כנ"ל ואפי' אי נימא דר' יהודה הנשיא סובר דיתנו ליורשי מקבל דבהו גם כן שייך מצוה לא נסתר מ"ש לעיל דיש לומר דס"ל דאומדין דעתו דנתכוין ליתן ליורשין גם כן כל כמה שלא יחזור בו, הלכך כשמת מצוה לקיים דבריו ליתן ליורשין, ולדידי' באמת אפילו נותן חי ומת מקבל כל שלא חזר בו יתן ליורשין אפילו אי הולך לאו כזכי, והיינו דרבנן מספקא להו אי הי' דעתו קרובה אצל בניו גם כן, וכאן אמרו שודא סבירא להו דאומדין דעתו אי היתה קרובה לבניו, כמו שפירש"י:

שם מספקא להו, פירש"י אי כזכי ואי מצוה וכו' לכאורה לא הי' צריך לפרש דמספקי להו בתרתי רק חד מנייהו ודאי לא רק באידך מספקא להו, וצ"ל דודאי אי הוי סבירא להו הולך לאו כזכי משום ספק מצוה לא הוי אמרי יחלוקו להוציא מעות מחזקת יורשין, ועוד אם הנותן חי ומקבל מת למה יחלוקו, וכמו כן אי הוי ס"ל דמצוה לא אמרינן, משום ספק אי הולך כזכי ג"כ לא היו מוציאין ממון כמו כל תיקו בש"ס רק לפי שיש כאן תרתי, מצוה והולך כזכי סבירא להו יחלוקו,, ועוד אפשר כיון דלא פירשו חכמים במאי מספקא להו ממילא מוכח דבתרווייהו מספקא להו:

בתוס' בד"ה הא בשכ"מ אור"י אע"ג דמת מקבל בחיי נותן וכו' באמת כי דברי ר"י מוכרחין חדא מדברי ר' אבא בר ממל דמוקי ת"ק בבריא, וקשה הא ת"ק מיירי דמת מקבל ונותן חי עדיין אם כן אפילו שכ"מ לא מהני וע"כ דבשכ"מ אפי' כה"ג מהני, וכמו כן ר' זביד למה לי' דליתי' למקבל בשעת מתן מעות אפילו איתי' רק שמת אח"כ ונותן חי, וכמו כן מהא דמוקי לקמן. ר"י הנשיא כר"א מוכח כך כמו שאבאר לקמן, אבל מ"מ כיון דבבריא ומת מקבל ונותן חי לא אמרינן דנתכוין ליתן ליורשיו ומ"ש בשכ"מ אמרינן דנתכוין ליורשיו גם כן, ואף אי נימא דהוי כמסורין למפרע מ"מ ה"מ אי יזכה בהם הוא אבל ליורשין לא, ואפשר לומר דבשכ"מ טעם אחר יש, דדוקא בברי כיון דבקושי נותן הולך לאו כזכי כמ"ש הר"ן, אבל בשכיב מרע הולך כזכי באמת דאינו נותן בקושי, וצ"ע:

בד"ה ור"י הנשיא ואע"ג דרבי וכו'. בלא"ה הוי מצי להקשות דס"ס הוי הולך כזכי כתנאי דר"ל ורבי דהתם והכי שקיל וטרי' לאשכוחי תנאי ודחי לה:

איברא קשיא לי מה שפירש"י ריש האומר ש"מ הולך כזכי ופלוגתא הוא לעיל דף י"ד, וקשה הא לא דמי כלל הך הולך דהתם להכא, וצ"ל דהתם דייק כיון דקמש"ל דבעל לאו בר משוי שליח קבלה הוא כיון דהיא לא עבדה, אם כן מוכח דהולך כזכי אפי' בעלמא דהא התם לא שויתי' שליח קבלה אם כן מאי קמשמע לן הולך דיכול לחזור הא שליח הולכה ממש הוא, ואהא משני דהתקבל איצטריך לי' ולא הולך ונראה לי עוד לחלק דהולך דגט שאני דאי לא גמר בדעתו ממש לגרש לא הוי מקדים פורענות לנפשי', א"כ בודאי זכי היתה כונתו כיון שגמר לגרש:

בד"ה וחכמים אומרים כל תיקו וכו'. ולפע"ד דהכא שאני דהספק אי כזכי א"כ הספק בעיקר החזקה דאי כזכי הן ברשות מקבל לכך לא שייך לאוקמא ברשות מרי' משא"כ בעלמא:

בד"ה וכאן אמרו, מכאן מדקדק ר"ת וכו'. אף דרש"י ז"ל פי' כאן גם כן כך מ"מ לא נראה לו לר"ת לפרש כך דלא שייך שנמסור אומד הדעת לשליח ואומד דעת נמסר לב"ד, ולא כל אדם דעתו נכונה לסמוך על אומד דעתו, וע"כ דהכוונה כפי מה שירצה וה"ה התם: