תפארת יעקב על גיטין נד

ראיתי לכתוב בכאן קצת הערות בדברי הרא"ש והר"ן ובתוכם יתבאר קצת דברים שנשמטו לעיל בענין אי מעמד שלשתן הי' מועיל בע"כ הביאו ראי' דמה צורך למע"ש יאמר זכי או תן כזכי. ולפע"ד אינה ראי' כלל כי נראה לי דאי יאמר תן או זכי הי' צריך הנפקד להגביה החפץ ולזכות עבור פלוני ופעמים שאין החפץ בידו ממש אי אפשר לו לזכות, ומה שהביאו ראי' מהך דב"ב ברשות הלה שהן מופקדין אצלו אינה ראי' כלל דהתם לאו מכח זכיית הנפקד הוא רק מה שמקבל עליו להיות שומר של לוקח מקנה לו קרקע מקום שהפקדון שם כמו שהקנה למוכר והך קבלה הכוונה שמייחד לו המקום ומקנה שיהא במקום מוכר ורשות לוקח קונה לו לא מטעם זכי, וכ"מ להדיא מדברי רשב"ם שם ע"ש:

אמנם מהך דאיסור ודאי משמע דהוי קונה בע"כ אבל לא מן השם הזה, רק דלמה לי' לרבא להזכיר אי במעמד שלשתן לא אזילנא דהיינו לפי שהי' מתבייש, מה נפקא מינה בזה לא הי' לו לומר רק אי במע"ש איני רוצה כיון דבדעתו תלוי ומה צורך הי' לו לומר דלהנצל מבושה לא ילך, וע"כ דלאו בדעתו תלוי רק בזה ינצל שלא ילך, ודע דמהך דלקמן דקאמר נתת דבריך לשיעורין משמע דקני בע"כ, דאי ס"ד דבע"כ לא קני מאי קושיא מהנך דכפתי ושקלי לאלתר דאי לא ירצה לא יקנה וע"כ דלא חילקו חכמים כלל ולעולם קנו והיינו דמקשה מבי בר אלישוב דנתת דבריך לשיעורין:

בענין מעמ"ש ע"י שליח הרא"ש והר"ן לדבר אחד נתכוונו דלא מהני, אמנם בהך ראי' מהך דאיסור אין ראיותיהם שווין, כי הרא"ש כפי דעתו דמע"ש אפי' בע"כ, הכריח ראייתו דהי' לו לרבא באמת לירא שישלח שליח, אבל הר"ן ס"ל דע"כ לא הכריח ראייתו דהי' לו להזכיר אי ישלח שליח לא אקבל, וצ"ל דהך ראיית הר"ן להרא"ש אינה ראי' כלל דאל"כ תקשי לי' אפי' אי לא מהני ע"י שליח הי' לו להזכיר שישלח שליח ויאמר זכי דהא נראה לו דוחק שאינו בביתו, וע"כ דהא לא קשיא לי' להרא"ש כלל דהכל בכלל לא אזילנא הוא, רק אי מהני מע"ש ע"י שליח דמהני לדידי' ע"כ בהא קשיא לי' דהי' לו לירא באמת, ולהר"ן לא קשיא לי' דיאמר זכי דלו אינו נראה דוחק דאינו בביתו ואין צריך להזכיר זה, רק מע"ש הוי לי' להזכיר ויאמר דלא יקבל, עוד כתבו דהמקבל ודאי יכול לעשות שליח לכ"ע, ולא ידעתי מנין להם זה דהא חזינן בעלמא במילתא דזכות זכין לאדם שלא בפניו וכאן הקפידו שיהא המקבל במעמד דוקא א"כ אין לך בו אלא חידושו, דוקא הוא ולא שליח, ולדבריהם אף שליח שלא מדעתו יזכה עבורו) ובאמת כפי הנראה בהך דאיסור ר' מרי' לא הי' שם וע"כ דמהני שליח המקבל ואפי' שלא מדעתו כלל, אבל תימה שיזכה אחר עבור זה מה שלא קיבל בידו שום דבר:

בענין מה שכתב הר"ן דמנה דוקא קאמר ולא שוה, לא משמע כן מדברי הרי"ף שכתב סתם דל"ש בין מנה זה למנה סתם ולהר"ן שנא ושנא, גם נראה לי שדבר זה תלוי בהך סוגיא דשבועת הדיינין דשקלינן וטרינן אי סתמא שוה או דוקא לענין טענו חטין והא נמי דכוותה:

בענין מה שהשיב הר"ן על הרמב"ן דלא תליא בברירה, כבר כתבתי בגמרא ליישב דברי הרמב"ן:

בתוס' בד"ה ולא פש גבי' ולא מידי וכו' ומשמע מדבריהם וכו'. ואני תמה דמדברי הרי"ף מוכח להיפך דהא קאמר דאל"כ בכל שטרי יאמר טעיתי והדבר תמוה הכא שאני דאיכא מיגו דפרעתי וע"כ דלאו מיגו הוא כלל דאי יאמר פרעתי מפסיד הוא למרא דארעא ועכשיו הוא מפסיד לגינאי, ועוד דהא בקנין מיירי הכא ואינו יכול לומר כלל פרעתי:

ובזה נראה לפע"ד לפרש הסוגיא דקאמר לי' ר"נ חדא דאמר ר"ה אמר רב ועוד דקני מני' וכבר הרגישו התוס' בסמוך וכתבו דס"ד דלא רצה ליתן לא שלא היה פש, ולשון מאי איעבד לך לא משמע כן כלל, ועוד מה צורך לו לקנין טפי מר"ה א"ר כיון דמע"ש קני בלי קנין, גם לא הבנתי לישנא דרבא דקאמר אטו האי מי קאמר לא יהבינא דליכא גבאי קאמר, וכי משום דלית גבי' רוצה הוא ליתן הא מ"מ אינו רוצה ליתן, וכך הוי לי' לומר אטו האי מי קאמר הדרנא בי' טעיתי קאמר. לכן נראה לי דודאי ידע ר"נ שטעה וגינאי היו מודים לו רק מרא דארעא הי' תובע ממנו ובא לפני ר"נ וחשב ר"נ שאינו רוצה ליתן למרא דארעא לפי שטעה ונאמן הוא בכך במיגו דפרעתי ועל זה קאמר חדא דאמר ר"ה א"ר ונעשה בעל דבר של מרא דארעא והוא אינו מאמין לו שטעה ומיגו דפרעתי לית לי' לגבי' שהוא אינו רוצה להפסיד למרא דארעא כלל כנ"ל, ועוד דכיון דקני ממך שוב אינו יכול לטעון פרעתי וא"כ לית לך מיגו כלל, ולזה השיב לו רבא שהוא רוצה ליתן באמת למרא דארעא רק שאומר דליכא גבאי והם יחזירו לו מה שיתן או שיתנו לו מעות ליתן למרא דארעא , אבל אינו טוען כלל עם מרא דארעא שלא יתן לו כי לו בודאי יתן בכל אופן רק טענתו שהם יתנו לו דהם יודעין דלית גבי' כלום, והיינו דהשיב ר"נ אם כן שאינו טוען עם מרא דארעא רק עמהם הוי קנין בטעות דהא הם יודעין שטעו:

ומה שהביאו התוס' ראי' מפרק ש"ה אינה ראי' לפע"ד כלל דודאי מה שאמרו מאי אין לך בידי להד"ם אין הכוונה שכך אמר להד"ם דהיאך אפשר שיאמר התנא דבר שאינו דאי אמר אין לך בידי לא יתחייב רק באומר להד"ם, וע"כ דהך אין לך בידי אנו מפרשים כוונתו להד"ם ואין מתרצים דבריו שפרע כמו שאין מתרצין מי שאומר לא לויתי דמהאי טעמא מביא התם בב"ב הך דכל האומר לא לויתי כמ"ש התוס' שם, והשתא ממילא כיון שאין מתרצים דבריו אין מתרצים ממילא לומר טעיתי כמו שאין אומרים דכוונתו שפרע ת"ז, ועוד דמשמע התם דהוא עצמו אומר דכוונתו שפרע ת"ז דאל"כ מה ס"ד לתרץ דבריו כיון שהוא לפנינו ואינו אומר כך וע"כ שהוא אומר שפרע רק שאין שומעין לדבריו ואנו אומרים דלהד"ם אמר והודה דלא פרע וא"כ איך נפרש שטעה מה שהוא אינו אומר כך, כנ"ל:

בתוס' בד"ה ומר סבר וכו' והשתא סבר וכו'. לפי מה שכתב הרא"ש ליישב קושית הר"ר משה שם דלמה לא מהני כמו תופס לבע"ח ותירץ הרא"ש דתופס לבע"ח צריך לסלק הלוה מאחריות ולקבל על עצמו ע"ש א"כ אתי שפיר בפשיטות מתוך שחייב באחריות חוזר אבל אי לא הי' חייב באחריות הוי מהני מתורת תופס לבע"ח, אבל באמת הא ליתא דהיאך קאמר מתוך שחייב באחריות הא אי אינו חייב באחריות הי' יכול לחזור מטעם דלא הוי זכות כלל כמו שכתב הר"ן לדחות ראיית הרי"ף גבי תן גט זה לאשתי ע"ש, שכתב דאי לא הי' חייב באחריות חוב הוא לו א"כ לא הוי מהני מתורת תופס לב"ח כיון שהנתפס נסתלק מן אחריות וזה אינו רק שומר חנם ואין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר כדמתמה תלמודא לקמן, ושפיר כתבו התוס' דאין זה עיקר רק הכא מיירי שנתן לשליח להוציאם והשליח הוי כמו לוה עליהם רק הוא ג"כ לא נסתלק מאחריות לגבי מלוה דידי' והשתא הוי שפיר זכות רק דמ"מ יכול לחזור דהולך לאו כזכי, ועיין מ"ש בסמוך:

בד"ה לא דכ"ע, פי' הקונטרס אלא יש לומר כשפטרו מלוה מן האחריות. משמע מדבריהם דאם פטרו שליח מן אחריות וקיבל על עצמו כל הפסד מ"מ לא מהני לשמואל, כיון דלגבי לוה דידי' יש עליו חיוב רק הוא יכול לתבוע משליח לכך אמרינן מיגו. ונראה דהוכיחו כן דקשיא להו היאך קאמר מחוב שחייב באחריות הא אי אינו חייב באחריות פשיטא דחוזר דלאו זכות הוא דהוא נסתלק והשליח אינו רק שומר וע"כ דאפי' קיבל השליח על עצמו כל הפסד דאז האחריות על השליח, מ"מ כיון דעליו אחריות לגבי מלוה דידי' חוזר, ולזה הוצרכו לומר דהמלוה פטרו, ועמ"ש בדבור שאח"ז:

בד"ה לסוף אישתמיט להו משמע דבדין וכו' אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר וכו'. דבריהם תמוהין כמו שתמה מהרש"א. ומה שנראה לי בביאור דבריהם בפשיטות דודאי יש לתמוה דקאמר דפליגי במתוך אי אמרינן או לא, והשתא תיקשי לשמואל מאי ארי' מתוך שחייב אי אינו חייב פשיטא דיכול לחזור דלא הוי זכות כלל כיון שהשני אינו רק שומר והוא נסתלק ושמא לא ניחא לי' להפקיד בידו כלל, וכמו כן תיקשי לרב דקאמר דלא אמרינן מתוך הא לשיטתו אמרינן מתוך להיפך שהרי כל עיקר מה שאינו יכול לחזור הוא לפי שחייב באחריות, א"כ סברתם הפוכה דלרב אמרינן מתוך שחייב באחריות אינו חייב ולשמואל להיפך לכן ס"ל לתוס' כמש"ל דהך דהכא מיירי שקיבל על עצמו השליח אחריות והיינו שנתן לו המעות שיוכל להוציאם או שנתן לו שוה מנה והוא קיבל על עצמו ליתן לפלוני מנה וכל כמה שלא נתן חייב באחריות כמו לוה בעצמו ולפי זה לרב אין הזכות תלוי באחריות כלל, שאי הי' הזכות תלוי באחריות הי' חוזר, כי מודה רב דעכ"פ אין ראוי לומר שיוגרע מכח מה שחייב באחריות רק דלא אמרינן מחמת חיוב אחריות יוכל לחזור והכא כיון שהלוה קיבל עליו אחריות בלי אחריות המלוה הוי זכות, ובשביל שחייב