תפארת יעקב על גיטין נג

דהנפקד הראשון לא ירצה להודות והודאת המפקיד הראשון לא מהני כיון שאין הפקדון ביד הנפקד ולא מבעי לפי הג"ה שהוגה ומחקו הך ועוד דאתי שפיר אלא אפי' לפי גירסא דידן אתי שפיר דאף דלא שכיח שיפקיד אצל אחר מ"מ אי מע"ש מהני בע"כ לא יועיל אודיתא כי יאמר שאינו בביתו ומי יכחישנו, ועוד דאין צריך לפרש משום דלא שכיח רק משום דיכול לומר לאותו אחר זכי ומאי פסקא דהשני איננו והראשון ישנו אבל באודיתא אי ישנו ביד אחר א"י להקנות כלל:

ומה שכתבו אח"כ להכריח דמסתמא הי' ביד רבא ולא כתבו הכרח דאי ביד אחר לא מהני אודיתא, דיש לומר לפי האמת דמהני מע"ש במלוה מועיל אודיתא אפי' ביד אחר ומ"מ הוצרכו לתקן מע"ש דיש לומר במלוה לא מהני אודיתא כדעת הרבה פוסקים ומע"ש מועיל רק למ"ד דרק בפקדון מהני מע"ש ע"כ דאודיתא אינו מועיל במופקד ביד אחר דאל"כ מה צורך למע"ש יקנה באודיתא, ועוד כיון דבראי' השני לא נחתו התוס' להך הוכחה דיקנה באודיתא א"כ ממילא ליכא ראי' דביד אחרים לא מהני אודיתא, אבל מעיקרא דבאו להוכיח דיקנה באודיתא ע"כ דאודיתא אינה רק בפקדון ביד הנפקד ולא ביד אחר:

בא"ד דמסתמא הי' הפקדון ביד רבא מדבריהם מבואר דיכול לומר זכי אף שהנפקד אינו בביתו ואין הפקדון באשר הוא שם רק בביתו מ"מ זוכה תיכף עבור חבירו וצ"ע דלא משמע כן בפוסקים דליכא למימר דמה שכתבו ביד רבא היינו בידו ממש לזכות בו להגביה עבור חבירו א"כ בלא"ה לא הי' יכול לילך שיאמר להחזירו לו ויתנו לר' מרי' וע"כ דביד רבא היינו בביתו לאפוקי ביד אחר והטעם דמסתמא לא הי' מניחו ביד אחר שמא יזכה בו אותו האחר לאחר מיתת איסור ' והוא הי' רוצה באמת לזכות בהם:

בד"ה תנהו לפלוני אומר ר"ת וכו' אמאי מקודשת וכו' אמאי לא מסיק וכו'. דבריהם מגומגמים לכאורה כי פתחו בקושיא דמהך אוקימתא גופא מוכח דאל"כ אפי' אי קנה אמאי מקודשת להך מ"ד כיון דס"ל דשמואל ולא סמכה דעתי' דמהאי טעמא פליג בשטר ואח"כ כתבו מדלא קאמר איבעית אימא, ונראה לי ביאור דבריהם לפי שיש מקום לומר דהא דקאמר במלוה ע"פ במאי פליגי בדר"ה היינו לפי אוקימתא דמוקמינן בשטר כרבי או כר"פ וכ"ע ס"ל דלא כשמואל או דסמכה דעתה ועל זה מפרש על פה במאי פליגי, אבל להנך אוקימתא בשמואל וסמכה דעתה במלוה ע"פ נמי פליגי בהא רק אי נימא כך הוי לי' לומר אליבא דר"פ במלוה ע"פ איבעית אימא דפליגי בסמכה דעתה כיון דלא קאי השתא רק לאוקימתא קמייתא ואכתי לא שמענו לפום הך אוקימתא שום פלוגתא בסמכה דעתה והוי לי' לומר דלר"פ יש עוד לומר דפליגי בעל פה בסמכה דעתה וזה שכתבו התוס' להקשות במה נפשך אי קאי להנך אוקימתא דפליגי בשטר בסמכה דעתה תיקשי אפי' אי קנה אינה מקודשת ואי להך אוקימתא באמת אינה מקודשת רק דקאי לאוקימתא קמייתא א"כ הוי לי' לומר לענין בעל פה איבעית אימא דפליגי בסמכה דעתה דבשטר אכתי לא נחלקו בהא וזה ברור, ובזה תבין על נכון דברי הר"ן בזה אשר לכאורה דבריו מגומגמין מאוד אלא שלא נתבררו לי דברי התוס' שפתחו בדבריהם בשטר וסיימו על פה והוי להו לומר בהך דהכא גופא דלא מצי מחיל, ולמה חקרו במלוה בשטר בפרט דהראי' מהתם רק בעל פה:

והנה בסי' ס"ו האריכו לתמוה בענין זה דבשטר לא מהני מעמ"ש כלל ע"ש ומ"מ נראה לי דר"ת לפי שיטתו דמכירת שטרות דאורייתא רק לפי ששני שעבודים יש ושעבוד גוף לא נמכר א"כ כיון דבעל פה לא מצי מחיל ש"מ דבמע"ש נפקע שעבוד גוף של זה ונשתעבד לזה א"כ אם המחה לו גוף החוב במע"ש והשטר מכר לו בכתיבה ומסירה ממילא אינו יכול למחול ויכול לגבות החוב כיון דמכירתו דבר תורה ולא מצי מחיל מכח מע"ש, אבל אי הטעם דמצי מחיל משום דמכירת שטרות דרבנן בודאי דבריהם נכונים, דמה מקום למע"ש בשטר ס"ס כיון שאי אפשר לו לגבות בשטר זה רק מכח הראשון דמכירתו קלוש, א"כ ממילא מצי מחיל ודוקא על פה נסתלק ממנו לגמרי משא"כ בשטר אי נסתלק לגמרי האיך יוכל לגבות בשטר של זה ואי מכח המכירה הא הוי רק דרבנן ומצי מחיל משא"כ לשיטת ר"ת בעצמו כנ"ל ואין להאריך כאן, כי כבר הארכתי בענין זה בספרי ת"י סי' ס"ו ע"ש:

בא"ד וא"ת בפרק החובל וכו', ולפעד"נ כיון דמע"ש אינו יכול למחול והיינו שנסתלק הראשון לגמרי ונעשה בע"ד של השני לגמרי ואין לו על הראשון לא ש"ג ולא ש"נ, א"כ כהאי גוונא אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה והוי כמי שכותב לאחר שטר בשמו שיתחייב כשיגרש אשתו דודאי לא מהני כמ"ש התוס' פרק החובל, וה"ה נמי במע"ש אי אינו יכול למחול, ולפי זה גם הך דפ"ק דמציעא מיושב דכיון דמיירי התם בעודה תחתיו שוב לא חיישינן דמכרה במע"ש, ועוד דלא תקנו חכמים מע"ש באיסור שיקנה:

ועוד נראה לי דלא מהני מע"ש רק בחוב שיכול להיות ב"ח של זה ג"כ בדבר זה אבל בכתובה דנחבל לא שייך בתורת חוב זה רק באשה לא שייך מע"ש שיהא אחר במקומה שאין לאחר שייכות בחוב כזה:

בא"ד ועי"ל דהתם גבי שובר. דבריהם צ"ע, דהך תירוץ לא שייך להך דהחובל, וע"כ משום דבכתובה לא שייך מעמ"ש א"כ מה צורך לתירוץ זה, אבל באמת כוונתם לפי מה שהקשו על תירוץ ראשון פ"ק דמציעא דשמא מכרה אחר שנתגרשה וכתבו שם ליישב דלא חיישינן לזה ושקלי וטרי' התם בדבר הזה ולא העלו דבר ברור, ולזה נתכוונו בכאן לומר דאפי' אם באנו לחוש בהך דפ"ק דמציעא שמכרה אחר גירושין מ"מ התם ניחא משום שיתברר ע"י העדים ובהך דהחובל דהיא תחתיו ודאי תירוץ ראשון עולה יפה, ודוק רק מה שכתבו דאם מיחה מוכח שהשובר אמת הוכחה זו לא ידעתי למה וצ"ע:

בד"ה לדבר שלא ב"ל הך סוגיא אליבא דר"ה וכו' ור"נ הוי איפכא וכו'. כוונתם דלר"ה ע"כ לשלב"ל גרע, ושפיר קאמר בפשיטות אבל לדשב"ל לא, אבל לר"נ יש לומר דשווין ולמ"ד דקני בהא בהא נמי קני, אבל ליכא למימר דלר"נ לשלב"ל עדיף דלמה קאמר המזכה לעובר אפי' לאינו עובר יקנה, ועוד דהא שמעינן להו לרבנן דאפי' לאחר שאתגייר לא קנה כ"ש לשלב"ל דעלמא, ואי כר"מ ס"ל הא בדבר שלב"ל קנה וא"כ ר"נ דלא כמאן, וברור דמודו התוס' לדברי רשב"ם פרק מי שמת דר"נ דוקא בעובר קאמר אבל לדשב"ל בעלמא לא קני, ולפי זה הך דהכא לר"נ נמי לא קני, רק לר"נ לא שמענו דאפי' לר"מ דסובר בדשלב"ל קנה לדשלב"ל לא קנה, זהו לא שמענו רק לר"ה, ואיפכא דקאמרי היינו דס"ל איפכא מדר"ה מטעם דעובר חשיב לי' כבא לעולם ולא שמעינן לדידי' ממילא דלשלב"ל גרע מדשלב"ל. ועמ"ש לעיל לפרש הסוגיא ואין צורך לומר כר"ה דוקא:

בא"ד מהיכי שמעינן וכו'. כבר כתבתי דעיקר הקושיא הכא דלכ"ע לאחר שנתגייר שנינו דאינה מקודשת, והכא נמי הכי הוי כמו שביארנו לעיל באריכות בגמרא:

דף י"ד ע"א בתוס' בד"ה כהלכתא בלא טעם פי' מה שמועיל לקנות כו' דלא שביק. לכאורה יש בזה טעם נכון שלא רצה להקנות לה כלל, וצריך לומר דמדינא כל כי האי גוונא הוי דברים שבלב, כיון שאם הי' כותב לאחר הי' מועיל ולמה לא יוכל להיות שכתב לה לגמרי כמו לאחר ולכך הוי בלא טעמא שיועיל דברים שבלב:

בד"ה אבל מתנה מועטת וא"ת וכו'. כוונתם דמדמה התם לר"י מתנה מועטת למכר בדברים בלי מעות א"כ ה"ה לרב דסובר במכר לית בי' מחוסרי אמנה ה"ה במתנה מועטת אבל לא נתבררו דבריהם מה ס"ד להקשות מהך דהכא דלענין קנין גמור מיירי ופשיטא דלכ"ע אם יאמר אדם שיתן מתנה שאינה מחויב מדינא ליתנה, ונהי דאינו מותר לחזור אבל יכול לחזור ואפי' למ"ד שיש בו מחוסרי אמנה, לכן נראה לי דס"ל לתוס' דהא דקאמר אבל מתנה מועטת לא ליבעי בפניו, אין הכוונה שיקנה לגמרי דמהיכי תיתי לומר כן דמע"ש גופא הלכתא בלי טעמא הוא ומאיזה צד נימא בלי מע"ש שיקנה לחדש קנין חדש במתנה מועטת בלי מע"ש, רק הכוונה דודאי רב לא הי' חוזר בו כל שיש משום מחוסרי אמנה בלי מע"ש, ומעיקרא דס"ד דרב מבטיחו שלא יחזור משום דלולא הבטחתו אפי' משום מחוסרי אמנה ליכא ואהא פריך הא לא מצי הדר בי' כלל מדינא ומשני דהכוונה דלא מצי הדר בי' מדינא ופריך הא כבר שמענו זה ומשני דס"ד מתנה מועטת לא בעי בפניו ובלא"ה לא הי' יכול לחזור משום מחוסרי אמנה קמש"ל דוקא באפי' הוא דלא מצי הדר מצד הדין אבל שלא בפניו אפי' משום מחוסרי אמנה ליכא והי' רב מותר לחזור בו ואהא קשיא להו לתוס' דהא נמי שמעינן מרב דמתנה מועטת לית בה משום מחוסרי אמנה, ותירצו דכה"ג שישנה ביד אחר ס"ד דטפי יש בה משום מחוסרי אמנה מאמר מתנה אני נותן לך דבהא סמך דעתי' טפי, כנ"ל: