תפארת יעקב על גיטין נא

כלל ברישא דבהא לא בעינן לומר תנו רק כתבו, ומדנקט תנו לא מיירי בשכ"מ אבל ודאי דרישא בכל גווני מיירי ולעולם לא יתנו:

וראיתי להר"ן ז"ל שכתב להוכיח דמע"ש לא מהני באמת בשום שטר והיינו כיון דסיפא במע"ש ע"כ דרישא אפי' מע"ש לא יתנו, וקשה תינח גט דחוב הוא אבל שחרור למה לא מהני, וע"כ דבשום שטר לא מהני מע"ש עי"ש. ובאמת אי משום הא לא אריא דשאני גט ושחרור כיון דמדאוריי' אינה מגורשת, וכן שחרור אסור בבת חורין לא תקנו חכמים לעקור דבר תורה להתיר האיסור ורק בממון תקנו, ועוד דאפי' קנין דאורייתא לא מהני בגט רק נתינה לידה או לחצירה אבל להקנות גט באגב או בחליפין לא מהני ולא עדיף מעמ"ש דרבנן משאר קנין ד"ת:

אלא שיש לי להכריח דינו של הר"ן מטעם אחר דאי ס"ד דבשטר ג"כ מהני מע"ש למה לא חשיב גט ושחרור בהדי דרכים דשוו גיטי נשים לש"ע דלא מיקני במע"ש, וע"כ דכל שטר לא נקנה במע"ש והוי מילתא דאיתא בשטרות דלא קתני ולעיל פריך דלא חשיב דאין נותנין אחר מיתה ומשני דאיתא בשטרות ואי מע"ש מהני בשטר אכתי הוי לי' למיחשב, דאי הקנהו במע"ש לא קני בגט ושיחרור ובשטר קני וע"כ דהא נמי איתא בשטרות:

אמנם הדבר צריך ביאור מהו הכוונה דלא מהני מע"ש בשטר דאי שיש בידו שטר מופקד ביד אחר ורוצה להקנות אותו לפלוני פשיטא דלא מהני בלי כתיבה ומסירה דאפי' ימסרנו לפלוני בידו לא קנה, ואפילו יתן לו כתיבה ומע"ש יהא כמסירה מ"מ לא קנה יותר מכתיבה ומסירה דשטר דעלמא ומהני מחילה ואם הכוונה דימחהו בגוף החוב ע"י הלוה גופא במע"ש והשטר ע"י הנפקד במע"ש דיהא כמו מסירה ויתן לו כתיבה ג"כ בהא פשיטא דאינו יכול למחול ומהני מתורת מלוה ע"פ והשיעבוד קנה ע"י כתיבה ומסירה, ואפי' להר"ן שכתב שאין גופן ממון מ"מ אם נותן לו כתיבה מע"ש הוי עכ"פ כמסירה, לכן נראה דעיקר דברי הר"ן לא נאמרו רק כהך שטר דגט ושחרור שרוצה למסור לחבירו שטר מתנה או שטר חיוב על עצמו והשטר מונח ביד אחר ורוצה להמחות אותו לפלוני בהא לא מהני כיון שאין גופו ממון ואין הנפקד יכול לזכות בו לעצמו אינו זוכה לאחרים כנ"ל, ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה גופא:

בגמרא אמר רב זביד לעולם בברי וכדר"ה. יש לדקדק כיון דעיקר הקושיא אי בברי מאי ארי' ציבורין א"כ לא תירץ ר' זביד כלל על עיקר הקושיא דמה בכך דמע"ש קנה, א"כ קשה למה לי ציבורין והי' לו להזכיר העיקר וכי אמר רב בפקדון ולקמן כדקאמר ר"פ מ"ט לא אמר כר"ז קאמר דסובר ר"פ ל"ש מלוה ל"ש פקדון ולמה לא זכר ר' זביד דפקדון דוקא ועוד יש לדקדק דכפי הנראה ר' זביד מפרש מתניתין שזה שאמר תנו הי' מגיע לו מנה מהם וקאמר רב שהיו ציבורין דהיינו פקדון ומי סני לי' לומר והוא שהיו פקדון גם העיקר חסר בדברי רב שהגיע לו המנה מאותן שאמר להם תנו, לכן נראה לי שזה שאמר והוא שהיו ציבורין לאו למימרא שהי' מגיע לו פקדון מאותן שאמר להם תנו רק לפי שהיו ציבורין ומונחים והוא סילק עצמו מהם ומסר הדבר להם שהם יקבלו המעות ויתנו לפלוני והם קבלו על עצמן ונתרצו לזה נעשו שומרין על המעות והוי כפקדון בידם וממילא נקנה לפלוני במע"ש דנוהג בפקדון ולא חידש רב כלום רק שהיו ציבורין, דבלי ציבורין לא נעשו שומרין על המעות כלל ולא הוי כלל מע"ש, ואף דבעינן משיכה בשומרין, כבר כתבו התו' והרא"ש וטור דלהתחייב באונסין וכדומה אין צריך משיכה רק קבלת שמירה כל שסילקו הבעלים עצמן וקיבל השומר נעשה שומר עליהם להתחייב [ואפי' לרמב"ם דסובר דצריך משיכה מ"מ משמע מדברי ה"ה בשם הרשב"א דבמונח בסימטא מהני לכ"ע, וניחא טפי דקאמר ומונחין בקרן זוית דהיינו בסימטא במקום דנעשו שומרין] וה"ה הכא רק ר"פ דסובר אפי' במלוה איכא מע"ש לא ניחא לי' לאוקמא הכי דהוי לי' לתנא לאשמועינן רבותא אפי' במלוה אבל לאוקמא מתניתין שהי' מגיע לו מהם מעות בהלואה או בפקדון זה לא אמרינן לכ"ע אפי' לר' זביד רק דמיירי בציבורין וממילא נעשו פקדון כנ"ל, אבל אי במלוה מהני ג"כ מע"ש למה נקט התנא כך דשמענו דין מע"ש בפקדון הוי לי' לאשמועינן במלוה ממש דמהני, לכך מוקי בשכ"מ, ובזה מיושב קצת קושית התוס' ויתבאר לקמן:

בתוס' בד"ה והא לא משך תימה וכו'. יש לתמוה לכאורה על תמיהתם דכיון דהמקשה פריך אי בשכ"מ מאי אריא ציבורין הרי דאפי' בשכ"מ לא ס"ד לחוש למנה קבור א"כ כ"ש דמקשה שפיר בברי והא לא משך דאי משום מצוה לקיים תיקשי מאי ארי' ציבורין כמו בשכ"מ וכ"ש בברי, ואפי' אי נימא דעיקר כוונת התוס' להקשות על התרצן דמוקי לה בשכ"מ ומשום מנה קבור לוקמא בברי ומשום מצוה לקיים דברי המת וחיישינן למנה קבור ובעי ציבורין ובהכי ניחא טפי הך מצוה כיון דמוקי במע"ש והיינו דמגיע לו מהם פקדון א"כ למה לא מפרש משום מנה קבור בלי מע"ש מכח מצוה כיון דהמעות בידם והם נצטוו מהמת ליתנם לפלוני עלייהו רמיא ליתנם לקיים דבריו, משא"כ לס"ד דמקשה לא חל עלייהו המצוה ליתן רק על היורשין ואי אין רוצין דינן כמו כל מצות עשה אבל מה ענין הדבר לשלוחים ליתן כי לא עלייהו רמיא, אבל לפי מה דמסיק במע"ש קשיא שפיר ולפי מה שפירשתי לעיל בצבורין ממילא אין קושיא אפי' להתרצן]:

אבל מ"מ לא נתבררו לי דבריהם כלל דבמתניתין דינא קתני דמשום מצוה היאך פסיק ותני יתנו כיון דבאמת לא זכו אם יש ב"ח מצוה טפי לשלם לבע"ח ואסור ליתן המעות ואפי' נתנו נראה שצריך להחזיר לב"ח דמצוה לפרוע חובת אביהם וכ"ש כשיש חוב על היורשין דב"ח גובה מהם כיון דמדינא זכו היורשין, ועוד דבלא"ה כיון דקתני רישא לא יתנו ואי משום מצוה ברישא נמי איכא מצוה בשחרור, ואפי' תימא דאתיא כרבי בירושלמי דליכא בהא משום מצוה, וכ"ש אי נגרוס תן גט זה ושחרור זה דודאי לא שייך מצוה שאי אפשר ליתן. שחרור זה ואפי' רבנן דרבי מודו, מ"מ למה נקט בסיפא משום מצוה בגוונא אחריתא כיון דהך מצוה איכא בהך גוונא דרישא באופן דלכ"ע איכא משום מצוה באמר שחררו ומ"ש דקתני לה בממון וע"כ דמתניתין דינא קתני ולא מצוה, וזה ברור לפע"ד ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה ממאי:

בד"ה אית ספרים דגרסי וכו' לכן נראה דלא גרסינן וכו'. ולדעתי יש ליישב הגירסא דודאי לא מיירי כלל שמודה בפקדון רק באומר מנכסי הרי פי' שמכל נכסיו יכולין ליתן המנה ואין חשש למנה קבור כי מאיזה נכסים שירצו יתנו ואם פי' זה נותנין המנה שפי' מנה סתם אין נותנין כלל דחיישינן למנה קבור אבל מנכסי מכל נכסיו שירצו יכולין ליתן. כנ"ל:

ע"ב בתוס' בד"ה קסבר ר"פ וא"ת ורב גופא וכו' לפי מה שפירשתי לעיל דהך ציבורין אין הכוונה שמגיע לו פקדון מכבר דהא לא משמע במשנה כלל רק אותו המנה שצוה ליתן לו הם ציבורין ומונחים אצלו בקרן זוית ומיד כשקיבלו השליחות נעשו שומרין וכאלו הופקד בידם ונקנה במע"ש ולפי זה כיון דאי אפשר לפרש בציבורין דיהא מוכח רק בפקדון שייך מע"ש דאל"כ הוי לי' לתנא לאשמועינן רבותא אפי' במלוה כשמגיע לו מכבר, ואי דלוקמא מתניתין בלי ציבורין א"כ אין כאן מע"ש כלל דע"י הציבורין נעשה מע"ש אבל במשנה ודאי לכ"ע אינו במשמע דמגיע לו מכבר מנה:

בד"ה ממאי וא"ת וכו' לרבנן דלית להו מצוה לקיים דברי המת פשיטא דקשיא טפי דקמש"ל תנו אף דהוי כשחררנו מ"מ אין מקיימין דברי המת רק דבהא הי' מקום לומר דכיון דקי"ל כר"מ לא ניחא לי' לאוקמא מתניתין דלא כהלכה לכך קשיא להו עכ"פ דלמא קמש"ל דתנו לא הוי כשחררנו) ולפי זה מה שתירצו דמסתמא כרבנן היינו רבנן דרבי דוקא ולא רבנן דר"מ דלית להו מצוה לקיים דברי המת דא"כ אכתי קשה כנ"ל:

איברא בגוף דברי התוס' אני תמה מאד דנראה מדבריהם להדיא דקושית הש"ס מעבד ג"כ, והיינו לפי מה שכתבו לעיל דמאשה גרידא לא הוי מצי להקשות דלא הי' רוצה להאריך אבל באמת הוא תמוה שנראה לי ברור דהך דר"ש שזורי וכן היוצא בקולר וכלהו דמהני בהו כתבו היינו דוקא באשה כמ"ש הר"ן פרק התקבל בשם הרב ר' יונה דכיון שאמרו כתבו דעתן לגרש שלא לעגן נשותיהם, אבל עבד דלא נגרע כחו בהליכת רבו ממה שהוא עכשיו לא מהני כתבו, וראי' דלא חשיב בהדי דרכים דשוו גיטי נשים לש"ע דמהני בהו כתבו במסוכן ויוצא בשיירא, אלא ודאי דלא אמרינן הא מילתא רק בגיטי נשים בלבד, ולפי זה ע"כ דמה שהקשו בכאן מגט אשה בלבד הקשו, וכן צ"ל לשיטת הרי"ף דלחזור אינו יכול, א"כ טובא קמש"ל אפי' בתנו דאינו יכול לחזור דהוי זכות מ"מ לא יתנו אחר מיתה וע"כ דעיקר הקושיא דהוי לי' לומר כתבו גט לאשתי ותנו שחרור זה לעבדי וא"כ לק"מ קושית התוס'. גם לא הבנתי דבריהם במה שכתבו דסתמא כרבנן אתיא דעכ"פ מאי מקשה