תפארת יעקב על גיטין נ

ירצה לשחררו, רק הא קשיא להו ס"ס כשיברח לא יתנו לו תרומה דהם יצטרכו לחוש שמא מכרו דהם לא ידעו דבדעתו לשחררו, ועל זה תירצו דלא שכיח שיקנהו מאחר שברח, ואי דימכרנו בפחות רק לפסלו לא חייש ר"מ כיון דבדעתו לשחררו כנ"ל:

דף י"ג ע"א בתוס' בד"ה ומה אלו עבד כהן לכך מזכיר כבר כתבתי דאין כוונת התוס' דר"מ דייק דע"כ משום שיכול לברוח דאל"כ גבי אשה למה הוי חוב, דהא ליתא דבאשה אי יזרוק לה גט בספק חייב במזונות ועוד דאשה בעצמותה הוי חוב כמו שכתב מהרש"ל הנ"ל, רק הכוונה כיון דעבד ג"כ יכול לברוח ומפסיד אכילת תרומה הוי חוב כמו באשה, אבל רש"י פי' לעיל דרבנן קאמרי לה, והיינו לפי שחסר בברייתא תשובת רבנן אמרו לו מפני שהוא קנינו, ולא נקטה הברייתא רק סיפא דמילתא דרבנן, אבל אשה חוב הוא לה:

בד"ה עבדא, וא"ת וכו' דמודה ר"מ. תמוה לי דהא חשיב לעיל בברייתא לר"מ בארבעה, וקשה הא לא שוו כלל דאשה אפי' קטנה ועבד קטן לא, וע"כ דהך שוו לכל מילי הוא דאל"כ מאי קאמר לעיל בשלמא לרבה היינו מוליך ומביא, וקשה מה בכך הא אכתי לא שמענו לשמה דצריך מכח קיום לרבה כמו לרבא דרבה אית לי' דרבא, וע"כ משום דקתני שווין והיינו לכל מילי ואי לא בעי לשמה הרי בגט מקוים בעי לומר בפ"נ ובשחרור מקוים לא, א"כ הכא נמי לא שוו בעבד קטן וצ"ע. ועיקר קושיתם לא הבנתי כלל דתיקשי להו בלא"ה דהתם פשיטא לי' דהוי זכות והכא קאמר מפני שמפסידו הוי חוב והא התם ג"כ מפסידו וע"כ משום דאחר כך כשירצה בשפחה הרי יוכל למחות כדאמרינן התם הגדילו יכולין למחות ועכשיו הרי זכות הוא אבל הכא אי משוחרר הוא הרי לא יוכל למחות אח"כ ולכשיגדל הוי חוב דניחא לי' בהפקירא אבל שם אי יהא ניחא לי' בהפקירא יוכל לחזור בו:

בא"ד וא"ת והא ק"ל. כבר כתבתי לפרש בש"ס דלכ"ע עבדא בהפקירא ניחא לי' רק רבנן אין משגיחין על דעתו של עבד המוטעה רק מה שבאמת הוי זכות לפי דעתנו רק ר"מ ס"ל דהכל בדעת העבד תלוי ולדידי' קשיא להו הא גם לעבד הוי זכות ב"ח ומשני דניחא לי' בהפקירא:

במשנה האומר תנו גט זה, פירש"י שלא מסרם ליד השליח בחייו. כבר כתבתי לעיל ליישב שלא יסתרו דברי רש"י כאן למה שכתב לעיל דף ט' ע"ב, אמנם כעת נראה לפע"ד ליישבו בדרך אחר, דודאי לעיל דפריך דליתני נמי דשוין לענין נתינה אחר מיתה הוכרח רש"י ז"ל לומר דלחזור בו אינו יכול לעולם לרבנן, דאי ס"ד דהכא מודו רבנן דיכול לחזור בו ג"כ כגון שלא מסר מיד ליד, א"כ מ"ש דקשיא לי' דליתני דשוין בנתינה אחר מיתה הא בחזרה גופה איכא לרבנן ארבעה כמו לר"מ כשלא מסר מיד ליד, וליכא למימר דמ"מ אינן שוין דבגט אפי' מסר מיד ליד ובשחרור דוקא בלא מסר דא"כ בנתינה אחר מיתה ג"כ אינן שוין דבגט אפי' מסר לשליח לידו בחייו ובשחרור דוקא בלא מסר, וע"כ דמ"מ בלא מסר שוין הן א"כ לחזרה ג"כ שוין הן ואיכא לרבנן ארבעה כמו לר"מ, וליכא למימר משום דבכה"ג בלא מסר שאר שטרות נמי א"כ נתינה אחר מיתה ג"כ איתא בשאר שטרות בלא מסר והמקשה לא ידע מזה כלל דמילתא דאיתא בשטרות לא קתני, ולזה הוכרח רש"י ז"ל לומר דמחזרה לא הוי מצי להקשות, דיש לומר לרבנן אינו יכול לחזור רק גט לאחר מיתה הוי אבל בתר דמסיק דמילתא דאיתא בשטרות לא קתני, ובלא"ה לא קשיא כלל דליתני הך שפיר יש לומר דחזרה וגירושין ענין אחד הוא וכאן באמת יכול לחזור בו ג"כ לרבנן דמיירי בלא מסר לשליח בחייו וקמש"ל אפילו לא חזר בו אין שחרור וגט לאחר מיתה:

אמנם התוס' דלעיל שתמהו על פירש"י דאין סברא כלל לומר דאינו יכול לחזור וגט לא הוי, ולפי זה יקשה עלייהו דהוי לי' להקשות מחזרה גופה דאיכא לרבנן ארבעה, ונראה לי דס"ל לתוס' דלא דמי חזרה לנתינה אחר מיתה דודאי לחזרה לא שייך למיתני דשוין הן דהא אין שוין כלל דבשחרור מה שיכול לחזור הוא לפי שלא מסר מיד ליד ולא הוי כזכי כלל, אבל בגט יכול לחזור מטעם דהוי חוב ואפי' אמר זכי, אבל לענין נתינה אחר מיתה מקשה שפיר דס"ס מה שלא יתנו אחר מיתה תרווייהו שוין בטעמן משום דאין גט ושחרור אחר מיתה, ובאמת אי מסר מיד ליד בשחרור הוי גט אבל לא משום דיש שחרור אחר מיתה רק דכבר נעשה מחיים, אבל כל היכי דלא נגמר רק אחר מיתה גט כדאיתא ושחרור כדאיתא בתרווייהו אין נותנין אחר מיתה דשווין הן דאין גט ושחרור אחר מיתה וזה ברור:

בתוס' בד"ה האומר, אתא מתניתין כר"מ. לפי זה הא דמקשה לעיל ותו ליכא והא איכא האומר תנו לר"מ פריך הא איכא חמשה, ולא ניחא לי' לומר דהא דנקט בברייתא וכדברי ר"מ בארבעה לאו למאן דסבר כר"מ רק ר"מ ממש דס"ל ג"כ ע"ח כרתי וא"כ ליכא למיחשב ערכאות כדמוכח התם רק חשב נתינה אחר מיתה ושפיר לא הוי רק ארבעה, דקשיא לי' דמ"מ הוי לי' לתנא לומר דלדידי' אפיק ערכאות ועייל האומר תנו:

בא"ד ואשמועינן במה דנקט זה וכו'. עיין מהרש"א, ובאמת ברור דכוונת התוס' אגט אשה דאף דהוי חוב ס"ד כיון שהתחיל כ"כ מחיים והוא לא חזר בו יגמור אחר מיתה דכל שלא חזר בו אין חוששין שמא אי הי' חי הי' חוזר בו קמש"ל דאין גמר גט אחר מיתה, אבל אי נימא דקאי רק על עבד וס"ד דהוי כזכי א"כ מה צורך לגמור הא כבר נגמר מחיים ומה זה שכתבו ונגמר אחר מיתה. ומה שהוכיח מהרש"א ממה שכתבו בסוף דבריהם דהוי לי' לומר כתבו גט באשה דמ"מ גם באשה רצה לאשמועינן רבותא (ולא ניחא לי' לומר דכיון דכבר השמיענו בשחרור ידענו באשה דהכל רצה התנא לאשמועינן בתרווייהו]:

אבל באמת לק"מ דבלא"ה יש לדקדק במה שלא הוכיחו בפשיטות דלא גרסינן דאי גרסינן זה מאי קושיא לקמן נימא דקמש"ל אפי' התחיל מחיים, וע"כ דודאי מעבד יש מקום להוכיח בפשיטות דלא גרסינן דאי גרסינן ע"כ יש חידוש דס"ד דכבר נשתחרר מחיים, אבל מאשה אין להוכיח רק הא גופא דאין חידוש כלל ואין חילוק כלל בין כל הגט אחר מיתה או גמרו של גט, וממילא כיון דמוכח דאין חידוש ע"כ לא גרסינן, כי לאיזה צורך נשנה, ועל זה כתבו דאין לומר דאכתי גרסינן זה, והקושיא דהוי לי' למיתני כתבו באשה דבהא אין שום רבותא ובעבד תנו, ועל זה כתבו דהא לאו קושיא כיון שרוצה לשנות בשחרור נקט באשה ג"כ שלא להאריך:

בא"ד ואין נראה לומר דהכי דייק וכו'. לפי דעת הרי"ף דהכא נמי אינו יכול לחזור בשחרור רק גיטא לא הוי עד דמטיא לידי', א"כ פשיטא דעיקר הקושיא דהוי לי' לומר כתבו באשה דבהא לא הוי רבותא תנו דהוי חוב אבל בעבד פשיטא דצריך למיתני תנו לאשמועינן דאף דכבר זכה העבד ואינו יכול לחזור בו מ"מ אין גט אחר מיתה, ועמ"ש לקמן ע"ב ובתוס' בד"ה ממאי:

בד"ה לא יתנו וקמש"ל וכו' אע"ג שמינה וכו' לא חשיב כמותו וכו'. דבריהם צ"ע, דלפי זה מאי פריך לקמן דלא נקט כתבו דהא שמעינן בעלמא דטפי נעשה שלוחו כמותו כשמוסר לו גט ליתן משיאמר כתבו דהא בכתבו לא מצי לעשות שליח אחר דהוי מילי כיון שלא מסר לידו שום דבר, ובתנו יכול למנות שליח אחר, א"כ כיון דבא לאשמועינן דלא נעשה כמותו משמיענו אפי' בתנו שמוסר לו גט לא מילי לא נעשה כמותו ממש לגרש אחר מותו, ועוד דהא שליח מגרש בפי' בשם משלחו שאומר הרי את מגורשת מפלוני בעליך והרי מת ומה ס"ד שיהא כמותו. לכן נראה לי ברור דודאי עיקר דינא דמתניתין משום עבד נקט לה לאשמועינן או כדברי הרי"ף הנ"ל או לפי שלא מסר מיד ליד לא הוי כזכי וקושית הש"ס לקמן מאשה, ותדע דהא לעיל בחזרה אין שום חידוש באשה דהא שמענו בהדיא בכמה מקומות שאין הבעל עושה שליח קבלה ומפורש במשנה ריש התקבל להדיא, וע"כ דמשום פלוגתא דעבד נקט לה והקושיא לקמן מאשה, ועוד אבאר לקמן בראי' ברורה דמעבד ליכא למידק כלל רק מאשה ויתיישב קושית התוס' לקמן בד"ה ממאי:

בד"ה תנו וכו' ומיירי שהגט כבר בעין וכו' לא שייך מע"ש לשון זה קשה להולמו כי למאן דמוקי לה במע"ש הכוונה שכבר מגיע לו מעות פקדון ביד השליח א"כ ברישא לא סגי בגט בעין רק בגט ביד השליח. גם עיקר דבריהם בדיבור זה לא נתבררו לי כלל דברישא דקתני לא יתנו פשיטא דלא מיירי דוקא במע"ש או דוקא בכתבו ותנו דלכ"ע בכל גוונא לא יתנו דגבי גט ושטר לא מהני מע"ש ואין כאן מחלוקת ברישא כלל רק בסיפא דיתנו נחלקו למר במע"ש ולמר בשכ"מ, ומה מקום יש לפרש רישא דלא יתנו דוקא בהך גוונא דסיפא דיתנו דאדרבא כיון דסיפא דוקא באופן זה יתנו ובלא"ה לא יתנו א"כ רישא דלא יתנו לא מבעי' באופן דלא מיירי בסיפא דלא יתנו דכ"ש הוא מסיפא, אלא אפי' בהך גוונא דבסיפא יתנו, ברישא לא יתנו, ולקמן מקשה הש"ס דבשכ"מ לא מצי מיירי