תפארת יעקב על גיטין מז

לא קנה היינו דוקא משום דכתיב לא תלקט לעני אבל בלא"ה כהך גוונא דיכול לזכות לנפשי' בעלמא קנה:

בד"ה אלא דכתיב לא תלקט לעני וא"ת וכו'. יש לתמוה לפי מה שכתבו התוס' פ"ק דמציעא דהיכי דאמרינן אין שליח עבירה בטל מעשה השליחות, א"כ הכא כיון דכתיב לא תלקט לעני ממילא לא מהני זכי' דהא הוא מטעם שליחות ואין שליח לדבר עבירה ובטל המעשה ולא קנה וצ"ל דהתם שאני דהשליחות אינה העבירה רק המעשה הוא העבירה אבל כאן אין כאן עבירה רק מה שהוא שליח, ואי אמרינן עביד מהני ממילא הוי שליח ודוק:

אמנם נראה לפע"ד ליישב קו' התו' דטעמא דאביי התם דאי לא מהני למה הוי לקי ולא ס"ל משום דעבר אמימרא דרחמנא, וזה לא שייך כאן דשפיר יש לומר דלא לקי רק כשעיכב לעצמו עבור עני ונתנם לו דאז ודאי זכה העני, אז הוי לקי. אבל כל שלא מסרם לעני רק מניחם כך לא הוי לקי ולא זכה העני:

בא"ד וא"ת ונילף מהכא. אי נימא דהך קרא דלעני ולגר גלי אף דבעלמא אי עביד מהני הכא לא מהני, א"כ אין ראי' מכאן דשאני הכא דהואיל ועבד איסורא דלא תלקט אבל היכי דלא עבד איסורא שפיר קנה:

בגמרא שמעת מינה יכול הרב וכו'. יש לדקדק הרבה, חדא היאך דייק מינה הא לפי הנראה עיקר כוונת המשנה להוציא מלב מי שיאמר דהוי חוב מכח הפסד מזונות, ועלה קאמר דבלא"ה יכול שלא לזונו אבל שיוגרע כחו יותר מאי הי' משוחרר מי שמעת מינה, ועוד דקאמר דכוותה גבי אשה וקשה ולדידך מי ניחא כיון דס"ל דבשביל שיכול לומר לה צאי הוי זכות לאשה, א"כ אפ"ת דטעמא דעבד משום דיכול לומר עשה ואיני זנך אבל באשה אינו יכול לומר כך אבל עכ"פ יהא זכות באשה ממה שיכול לומר צאי וכו' ורחוק לומר דהוי נחלקו באיזה סברא אי מה שיכול לומר לה צאי הוי זכות או לא, מה שלא הוזכר כלל בש"ס, ועוד קשה דקאמר הב"ע דאמר לי' צא מעשה ידיך, ואטו באוקימתא מוקמינן לה דהא משחררו עכשיו, רק דדנין זכות וחובה ממה שיכול לומר, וכך הוי לי' לומר לא לפי שיכול לומר צא וכו' ועוד קשה היאך קאמר דכוותה גבי אשה, הא אשה בעצמותה חוב הוא מה שמתגרשת, ומה בכך דקאמר לה צאי וכו' מ"מ נהי דמצד המזונות אינו חוב מכח הגירושין הוי חוב, גם קשה לס"ד דהכל בספק איזה זכות הוא לעבד כיון דמעשה ידיו מספיקין ואי דגוף השחרור זכות א"כ היאך ס"ד למידק דיכול לומר עשה ואיני זנך, ועוד קשה דקאמר עבד נמי דלא ספיק, וקשה מה בכך וכי בשביל זה נוכיח דיכול לומר עשה ואיני זנך כלל עכ"פ לא מוכח רק בלא ספיק אין צריך להשלים לו אבל לא שיוכל ליקח מעשה ידיו לגמרי ולא לזונו מי שמעת לי':

לכן נראה לי בביאור הסוגיא כך דודאי אי אפשר לומר דעיקר החילוק בין אשה לעבד דשחרור בעצמותו זכות הוא לפי שהוא יכול לבא בקהל ישראל וגירושין בעצמותן חוב הן דא"כ נהי דאכתי איצטריך לטעמא דמזונות בעבד דאל"כ הוי חוב מכח הפסד מזונות, אבל למה צריך טעמא דמזונות באשה אפי' הי' באשה הדין כמו בעבד מ"מ הוי חוב מכח גוף הגירושין כמו שחוששין בעבד לחובה דמזונות אף דהוי זכות מכח השחרור ה"ה באשה להיפך דפשיטא דבעינן שיהא זכות מכל צד, וע"כ משום דתנא דמתניתין מילתא פסיקתא קתני כמו שאמרו בירושלמי הגע עצמך שהיתה אשת מוכה שחין דאין הגירושין חוב כלל וכן להיפך עבד מי לא עסקינן בעבד האסור לבא בקהל בלא"ה או דניחא לי' בהפקירא הלכך פסיק ותני זכות וחובה במזונות דבעבד הוי זכות דמפסיד בעבדותו בעסק מזונות ובאשה הוי חובה דמפסדת בגירושין בעסק מזונות, והיינו דקאמר שמעת מינה דיכול הרב לומר לעבד עשה ואיני זנך דליכא למימר משום דיכול לומר לו צא מעשי ידיך למזונותיך ובהא ג"כ הוי זכות לעבד דהא מעשה ידיו העודפים על מזונותיו לרבו וכשהוא משוחרר הכל לעצמו, ואף דלעצמו אינו בטוח במזונותיו מ"מ גם אצל רבו אינו בטוח דמ"מ הגע עצמך שהיה עבדו של קצין כמו שאמרו בירושלמי ובהא אין העבד ירא שיאמר לו צא כיון שאדון יש לו פעולה רבה והעבד יש לו תמיד עבודה אצלו ולמה יאמר לו צא וכו' וע"כ לפי שיכול לומר עשה ואיני זנך א"כ שפיר הוי זכות לעבד שהוא משתחרר כי הרב יוכל לומר לו עשה ואיני זנך והיינו דמשני הב"ע דאמר לי' צא ואח"כ מסר לשליח שחרור א"כ אפי' עבדו של קצין הוי זכות מכח מעשה ידיו העודפים על המזונות דכשהוא משוחרר הם שלו ובעבדותו אין לו ממעשה ידיו רק מזונותיו בלבד ואם יחסר לו לא ישלים לו, אמנם באשה בודאי אין זה זכות אפי' יאמר צאי ואדרבא הוי חובה דס"ס כשהיא תחתיו בטוחה במזונותיה דאי תספיק הרי מספקת ואי לא תספיק אינו יכול לומר צאי וחייב לזונה, רק הקושיא הכא כיון דמיירי באמת באמר לו צא א"כ היאך קתני באשה אינו רשאי הא רשאי לומר בא רק אף שהוא רשאי אצלה חוב הוא, וכן אמרו לקמן בברייתא ואם אמר צאי וכו' רשאי והיאך יאמר במתניתין אינו רשאי, ואהא משני דמיירי בדלא ספקה דאז אינו רשאי ואי הי' הדין אפי' לא ספקה שיכול לומר לה צאי נהי דאכתי זכות לא הוי כיון שאינה מספקת מה תרויח בגירושין אבל עכ"פ חוב לא הוי דאינה מרווחת במה שהיא תחתיו דהא יכול לומר צאי אף שאינה מספקת, א"כ הגע עצמך באשת מוכה שחין דבעצמותה הגירושין זכות רק שאנו צריכין להמציא חוב מכח מזונות והשתא אין זה חוב ועל זה קאמר דאי אינה מספקת אינו רשאי לומר צאי, א"כ שפיר הוי חוב, דתחתיו בטוחה במזונותיה משא"כ כשתתגרש, ואהא מקשה כיון דמיירי באשה דלא ספקא א"כ עבד נמי דלא ספיק א"כ נהי דיכול לומר לעבד צא אפי' לא ספיק, אבל מ"מ כיון דלא ספיק נהי דחוב לא הוי אבל מ"מ זכות ג"כ לא הוי דס"ס לא ספיק, ואנן בעינן להמציא מהמזונות זכות לעבד דהגע עצמך היכי דהשחרור בעצמותו אינו זכות כנ"ל, ועל זה קאמר דעבד דלא ספיק אינו במציאות וסתם עבד ספיק דלמאי מתבעי כיון שאין מספיקין מעשי ידיו למזונותיו הלכך ממילא זכות הוא לו) דתחתיו מה שיעדיף יקבל האדון ומה שיחסר לא ישלים לו והוי השחרור זכות, ובאשה בין ספקה בין לא ספקה הוי חוב, רק אי ספקה יכול לומר צאי ומ"מ הוי חוב דתחתיו בטוחה דפעמים שתחסר ישלים ואי לא ספקה אינו יכול לומר כלל צאי ובזה סרו כל הקושיות לפע"ד:

שם להעדפה. פירש"י שמעשה ידיו עודפין על מזונותיו, אבל לקמן פי' להעדפה מזונות מרווחין יותר מה שאין דרך בעליו להאכילו, ומזה נראה לי דכל שאומר לו צא מעשה ידיך אינו צריך לפרנס בצמצום ולהחזיר העודף אף דהרב ודאי יכול לומר עשה עמי ואני זנך בצמצום כדמוכח בש"ס להדיא לקמן אבל כשאין רבו זנו כלל רק אמר לו צא מעשה ידיך יכול להתפרנס ממעשה ידיו בריוח רק המותר של רבו, ועיין מ"ש לקמן בזה:

שם מ"ש לערי מקלט. נראה לי דאהא דקתני מעשה ידיו לרבו דהיינו העדפה לא קשי' לי' כלל מ"ש דהך סברא דכי לית לי' לא יהיב לי' לא שייך רק בערי מקלט אבל בעלמא לא שייך כי לית לי' דעבדא דנהים כריסי' לא שווי כנ"ל, רק בערי מקלט שכיח דפעמים לית לי' ושפיר קמש"ל בערי מקלט, רק הקושיא ארישא דקתני אין רבו חייב לזונו והיינו כשאומר לו צא מעשה ידיך, וקשה מ"ש לערי מקלט הא בעלמא יכול לומר צא ואינו חייב לזונו רק דמקשה הך קושיא הכא דמעיקרא קשיא לי' טפי למה מעשה ידיו לרבו ובתר דמשני לי' חוזר להקשות על גוף התירוץ דאמר לו צא מעשה ידיך כו' דמ"ש לערי מקלט, ומשני דס"ד דבערי מקלט לא יוכל לומר צא מעשה ידיך דבעינן חיותא טפי קמש"ל והשתא הך סברא דחיותא טפי לא הוזכר רק לענין להשלים לעבד מה שנחסר לו אבל לא לענין העדפה לא שייך זה כלל, ולכך להעדפה משני דכי לית לי' לא יהיב והיינו ג"כ בערי מקלט, ולק"מ:

שם והא מדקתני סיפא אשה שגלתה וכו' קשיא לי תיקשי . לי' בלא"ה הך ברייתא מ"ש לערי מקלט הא בעלמא ג"כ בעלה חייב במזונותי' כיון דלא אמר לה. ונראה לי דס"ד דוקא כשהיא בביתו תקנו לה מזונות אבל כשאינה אצלו והיא גרמה לעצמה שהרגה בשוגג לא תקנו לה מזונות כלל, ואפי' לא אמר לה ס"ד דלא ליחייב במזונות קמש"ל דמ"מ חייב כיון דהרגה בשוגג לא הפקיעו ממנה תיקון מזונות, ועכ"פ מוכח דהכא בלא אמר דאי אמר למה חייב הא אפי' בביתו אינו חייב כ"ש בערי מקלט ומשני בלא ספקה דבביתו חייב אפי' אמר קמש"ל דאפי' בערי מקלט חייב, ופריך הא קתני סיפא דבאמר אינו חייב, והשתא בשלמא אי נימא דבערי מקלט אפי' לא ספקה פטור באמר רק רישא בלא אמר, ניחא. אבל אי נימא דרישא באמר לה חייב בלא ספקה למה קתני סיפא רשאי באמר ומשני במספקת, ופריך מאי למימרא בשלמא אי מוקמית כולה בלא ספקה רק רישא בלא אמר חייב וסיפא פטור דבערי מקלט לא מחייבינן לי' להשלים לה דבביתו היתה מספקת רק בערי מקלט לא ספקה, ומה לו לבעל בכך, ובאמר רשאי, אבל במספקת כיון דבביתו פטור כ"ש בערי מקלט, ומשני דס"ד דערי מקלט חייב אפי' מספקת דכל כבודה כמו שפירש"י, ומיושב קושית התוס' בד"ה מספקת: