תפארת יעקב על גיטין מו

אינו נעשה מעצמו שליח בדבר שאין לו שייכות בו כגון בשחרור דהכא ותופס לב"ח רק במציאה כיון דיכול לזכות לנפשי' איכא מ"ד דיכול לעשות עצמו שליח לזכות עבור חבירו, ומ"ד לא קנה ס"ל אפי' מציאה כל כמה שלא זכה בה לא שייך שיעשה עצמו שליח עבור חבירו כי אין שליח רק מה שנעשה שליח מבעל הדבר לא שיעשה עצמו שהוא אינו בעל דבר, וכל זה ברור לפע"ד, ולזה נתכוין הר"ן שכתב ליישב דברי התוס' והאחרונים ז"ל לא נתבררו להם דבריו כי לכאורה לא הועיל כלום לקושית התוס'. ולפי הנ"ל ניחא שלא נתכוונו כאן רק להוכיח מכאן שהזוכה בעצמו יכול לעשות עצמו שליח אף שלא מינהו אותו שנותן לו זכות, ועמ"ש לקמן כי בזה נראין טפי דברי רש"י ז"ל דמהני עשיית שליח בחב לאחרים דבזה נעשה שליח מאותו שיכול לתפוס בעצמו, ועמ"ש בתוס' בד"ה ש"מ ובד"ה התופס:

בתוס' בד"ה יתיב ר"ה אר"ת וכו'. ולדעתי ברור דהך ר"ה דבעי מיני' שמואל אינו ר"ה סתם המוזכר בכל הש"ס, דזה דבעי מני' שמואל הי' בימי רבי ור"ח או סמוך להם והוא ר"ה ריש גלותא, ור"ה המוזכר בכל הש"ס הוא חבירו של רב חסדא כדאמר בפ' זה בורר כגון בי דינא דר"ה ור"ח דקאמר מי קא מטרחנא לך ע"ש, וזה הי' אחר שמואל והוא ג"כ ר"ה דהכא:

בד"ה ש"מ, תימא לר"י. כבר כתבתי בש"ס מה שנראה לי עיקר בפי' הסוגיא, ודברי התוס' דחוקין מאד דנהי דהא לא קשיא דלמה לי באשה טעמא דחוב תיפוק לי' דאינו חייב כלום, דכבר הוכחתי בלא"ה דע"כ מתניתין באותן שהיו כופין להוציא, דאל"כ אין צריך לטעם מזונות וכן בירושלמי הגע עצמך שהיתה אשת מוכה שחין לכך הוצרך לטעם דחוב אבל גוף הדברים תמוהין דס"ס במה נפשך אי נתרצה האדון הרי אינו חב לו כלל, ואפילו חוזר בו עכשיו כבר נתרצה, ואי לא נתרצה מעולם פשיטא דלא מהני כאן בע"כ, ומה ענין תופס שידענו שתפס ולא נתרצה להך דהכא דלא ידעינן כלל שלא נתרצה:

בד"ה התופס אפי' עשאו שליח וכו' ודלא כפירש"י וכו' ובאמת שדברי רש"י ז"ל תמוהין ולא עוד אלא שפי' פ"ק דמציעא דמהני שליח, והביא מהך דכתובות, והתם מפורש ברש"י ובש"ס דעשאו שליח, אבל לפע"ד ליישב פירש"י בפשיטות דודאי הך תופס לב"ח במקום שחב לאחרים דעיקר תפיסתו שלא יקדמנו אחר לתפוס א"כ כל שעשאו שליח לתפוס הוי כפירש שיתפוס עבורו בלבד דאי לאו הכי תפיסה זו למה לי הא בלא"ה שייך לכל הב"ח, אבל בהך דיימר בר חשו דמלבד בעלי חובות הי' צריך לתפוס מהיורשין דאי הי' ברשות יורשין מטלטלי לא משתעבדי, א"כ מה שעשאו שליח לתפסה כל שלא פירש בפירוש שיתפוס ויזכה עבורו בלבד לא נעשה שליח רק לתפוס מרשות יורשין והוא שתפסה וזכה עבורו לא נעשה על זה שליח ומהאי טעמא פירש"י שם שליח התופס מטלטלין דכמו דלא מהני התם מה שאמר זיל תפסה דליהוי כאלו עשאו שליח בפי' לזכות עבורו רק לאפוקי מרשות יורשין, כמו כן השולח שליח לגבות חובו מחבירו והלך ותפס מטלטלין לא אמרינן דהוי כאלו נעשה שליח לתפוס, ולפירש"י אתי שפיר טפי הך סוגיא דהכא לפי מה שפירשנו דעיקר הטעם דלא קנה דאינו נעשה מעצמו שליח בדבר שאין לו בו שייכות כלל, משא"כ אי עשאו שליח, דמי ממש להך דהכא אי עשאו העבד שליח בודאי הוי מהני כמו כן בתופס לב"ח, ולפי' התוס' צריך לחלק כמ"ש לעיל, ולפירש"י אתי שפיר בפשיטות דכל שנעשה שליח הן מאותו שמסר לו הדבר הן מאותו שקיבל עבורו מהני רק מעצמו אינו נעשה שליח כנ"ל:

והשתא מיושב בפשיטות קושית התוס' מר"י דפ"ק דמציעא דהתם בעשאו שליח דהא קאמר משנתנו דקאמר תנה לי ולא זכה לי אבל הוא מיירי דקאמר זכה לי, ואדרבא מדלא קאמר ורחב"א אר"י רק אמר רחב"א משמע דלא פליגי כלל רק ר"נ ור"ח בלא עשאו שליח ורחב"א אמר ר"י מיירי בעשאו שליח, ויש לי עוד דרך אחר בפירש"י ואין לי להאריך כי הנ"ל נראה לי עיקר, דמשמע בהך סוגיא דכתובות דעיקר חב לאחרים מחמת ב"ח אחרים, וקשה הא בלא"ה הוי חב ליורשין כיון דאינהו יש להם זכות בה כמו ב"ח ואי זכי אינהו פטורי מלשלם א"כ הוי חב לדידהו, וע"כ משום דלתפוס מיורשין עשאו שליח בפירוש רק לזכות לו בלבד לא עשאו שליח בפירוש לכך הוי חב לאחרים נגד ב"ח אחרים כנ"ל:

בא"ד דמיגו דזכי לנפשי'. יש לדקדק בהא דפריך רבא לר"נ מהך דמציאת פועל לר"י נמי תיקשי דהתם לא שייך מיגו דזכי לנפשי' דהא פשיטא דהפועל הגביה לעצמו דאי לבע"ה אפי' אמר לו עדור עמי נכש עמי זכה בע"ה, וע"כ דהגביה לעצמו ומ"מ לא זכה ולמה יזכה לבע"ה. הן אמת שיש לתמוה היאך מדמה לה רבא להך דר"נ, דאפי' תימא המגביה לחבירו קנה התם לא הגביה הפועל כלל לבע"ה והיאך יקנה וע"כ משום דידו כיד בע"ה, וצ"ל דהכוונה כך דודאי ס"ד דלא זכה בע"ה תיכף רק שיקח המציאה מהפועל ויזכה בה דהפועל לא קנאה רק דדייק דע"כ דהמגביה לחבירו קנה א"כ הגבהה זו מלאכת בע"ה היתה שהרי יכול להגבי' אותה עבור בע"ה, אבל אי נימא דאינו יכול להגביה כלל לחבירו א"כ אין זו מלאכת בע"ה כלל ויזכה הפועל לעצמו וינכה שכר פעולה בזו השעה כמו בניכוש ועידור כמו שפירש"י שם ע"ש ואהא משני דידו כיד בע"ה וקנה מיד, אבל הנ"ל קשה וצ"ל או כיון דיכול לחזור בחצי היום חשיב מיגו דזכי לנפשי' או משום דאי נימא לא זכה בע"ה יכול לזכות לעצמו לכך גם לבע"ה יכול לזכות או אפשר דקושית רבא באמת אליבא דכ"ע דהתם מוכח דקנה אפי' תופס לבע"ח דלא שייך מיגו דזכי לנפשי':

בד"ה כל האומר תנו וא"ת והא ר"י וכו'. ולפע"ד יש לחלק בפשיטות דדוקא היכי שאין הקפידא על הנתינה דוקא כגון בשחרור וגט דעיקר הכוונה שישתחרר ולמה לו לעבד גוף הגט שחרור הלכך דנין תנו זכו אבל היכי דבאמת רוצה הוא בנתינה לידו כגון מתנה ומציאה כי לא על הזכות נתכוין רק שיהא שלו ויקח אותה לעצמו וכן מתנה שיקבלה חבירו הלכך ממילא דנין תנו כפשטא, משא"כ בשחרור וגט דאפילו יגיע ליד העבד אין לו בו רק מה שיזכה לפי שעה שישתחרר ואין הפרש אי יזכה בו הוא או חבירו הלכך דנין תנו זכו כי למה יתכוין לנתינה ודוק:

בא"ד מה הוצרכו לתקן מעמד שלשתן דאמר בפרקין דהוי הלכתא בלא טעם תיפק לי' דתן כזכי. לא נתבררו לי דבריהם מה ענין זה להך דהלכתא בלא טעם אפי' יהא בו טעם נכון ס"ס מה צורך למעמד ג' כיון דבלא"ה קנה מכח תן כזכי) גם לשונם מגומגם מאד שפתחו בקושיא מה הוצרכו לתקן דהיינו למה להו לחדש קנין מעמד שלשתן ובאמת הקושיא הכא להיפך למה הוצרכו מעמד שלשתן דוקא הא בלי מע"ש קנה מכח תן כזכי, גם מה שהקשו אח"כ לאוקימתא דר' זביד מגומגם מאד שכתבו ומוקי לה רב זביד במעמד ג' ואמאי לא מפרש טעמא דמתניתין משום דתן כזכי והיאך שייך שיפרש הא לעולם הוי תן כזכי דהא כך אמר תנו והוי כזכי ולמה לי מעמד ג'. לכן נראה לי דס"ל לתוס' דהיכי דקפיד ליתנו במעמד ג' בודאי לא אמרינן תן כזכי דאי הי' כוונתו זכי הרי זכין שלא בפניו ומדהקפיד בפניו ש"מ שנתכוין שיתננה לו לידו רק קושית התוס' מה צורך לתקנת מעמ"ש, וליכא למימר דאינו תיקון כלל רק מדינא דהא קאמר לקמן דהוי הלכתא בלא טעם ואי שלא לטרוח אחר קנינים הא אי יאמר שלא בפניו יועיל מכח תן כזכי וכן ר' זביד למה לו לפרש במעמ"ש דאז אינו מועיל תן כזכי רק מכח מעמ"ש יפרש מתניתין בלי מעמ"ש ואז הוי תן כזכי. איברא הא קשיא לכאורה אפי' אי תן לאו כזכי תיפוק לי' דיכול לומר זכי כמו שהקשו התוס' לקמן, וצ"ל דס"ד השתא שנפרש מה שאמרו לקמן הלכתא בלא טעמא היינו שאין לנו טעם מה צורך הי' להם לתקן מעמ"ש דיש לו עצה אחרת לומר זכי, רק לפי האמת שתירצו התוס' דזכי לא שייך בע"כ או כשישנו ביד אחרים א"כ ממילא הפי' הלכתא בלא טעמא שאין טעם למה יועיל קנין זה כמו שפירשו לקמן ודוק:

בא"ד דבמתנה לא הוי תן כזכי. הקשה מהרש"א היאך חשיב לר"מ ד' הא איתא במתנה, ולק"מ דדוקא תן אינו כזכי אבל זכי מהני ועיקר קמש"ל דגט ושחרור שווין דהוי חוב ולא מהני מה שמזכה הוא אבל מתנה זכות הוא רק תן דמתנה לא הוי כזכי ובודאי איכא טובא דקאמר בפי' שלא יזכה רק כשיגיע לידו, אבל אין זה ענין לגט ושחרור דלא מהני זיכוי שלו כלל דחוב הוא, ומהאי טעמא לא מקשה לעיל לרבנן דליחשיב חזרה כשלא מסר מיד ליד דהאי לאו מכח חוב הוא רק שלא רצה לזכות כלל ובהא טובא איכא בשטרות דיכול לחזור:

דף י"ב ע"א בתוס' בד"ה ודילמא לא הוא דחוי' בעלמא הוא ע"כ. ולדעתי אין צריך לזה כלל דודאי לר"ח דמדמה לה להך דפאה אפי' ממילא אפי' היכי דשייך מיגו דזכי לנפשי' לא קנה, אבל ר"פ יש לומר דס"ל כר"י דמחלק בין מציאה לבע"ח, הלכך רבנן דהכא דפליגי אר"א דאפי' היכי דשייך דזכי לנפשיה