תפארת יעקב על גיטין מח

בתוס' בד"ה עבד נמי בלא ספיק וא"ת וכו' ואור"י וכו'. מלבד מה שדבריהם דחוקין מאד אני אומרה בלשון אחרת שאין תירוצם עולה יפה כלל דהא עיקר הכוונה למידק דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך, א"כ עכ"פ מנין דיכול לומר כך, דיו דיכול לומר צא אפי' לא ספיק ולא שנאמר שלא יתן לו מעשה ידיו כלל, וכבר נתבאר בגמ' מה שנראה לי עיקר בפי' הסוגיא:

בד"ה מ"ש לערי מקלט פי' אי אמרת בשלמא. עמהרש"א, וכבר כתבתי בגמ' דהך ומ"ש מוסב אדלעיל דמוקי באמר צא ואין צריך להשלים לו, וע"ז אמר דס"ד דבעי חיותא טפי, אבל לענין העדפה לא הוזכר כלל הך סברא, ולענין העדפה בלא"ה לא קשיא כלל מ"ש דהך סברא דכי לית לי' לא שייך רק בערי מקלט אבל בעלמא עבדא דנהים כריסי' וכו' ומסתמא אית לי'. גם לפי דבריהם הי' להם לומר בפשיטות טפי, דבשלמא אי יכול לומר עשה ואיני זנך ס"ד בערי מקלט בעינן וחי ולא שימות ברעב, אבל חיותא טפי לא ס"ד:

בד"ה מספקת מאי למימרא. כבר כתבתי בגמ' לפרש בפשיטות דמעיקרא ס"ד הכל בלא ספקה, ומ"מ כיון דהך דלא ספקה מכח ערי מקלט הוא והיא גרמה אין הבעל חייב להשלים, אבל השתא דאמרת במספקת קשיא מאי למימרא:

בד"ה ומר סבר אינו יכול והא דקאמר וכו' כמו לב"ח דבריהם צריכין ביאור שאם נתכוונו להקשות דמה ס"ד דמקשה, ובקשו ליתן קצת טעם לדבריו אף דהתרצן לא ניחא לי' הך, א"כ למה לא חתרו ליתן טעם על קושיא השני' מ"ש משני בצורת, גם קשה לי היאך יאמר כמו לב"ח הא בב"ח העדפה דידי' ובעבד אפי' יתן לו מעשה ידיו לעצמו אבל העדפה של רבו. לכן נ"ל דכוונת התוס' אף דבעלמא אמרינן אף דכי לית לי' לא יהיב לי' מ"מ העדפה לרבו, אבל בשני בצורת יכול לומר שיתן לו מעשה ידיו לגמרי כמו לב"ח ממש אפי' העדפה כיון דכי לית לי' לא יהיב לי' ורבנן סברי דלעולם יכול לומר עשה ואיני זנך רק התרצן בעי למדחי דעכ"פ כיון דע"כ אתה צריך להודות דשני בצורת הכא דוקא ועדיף משאר שנים, דאי אין חילוק כלל תיקשי הוי לי' לומר תן לי מעשה ידי בפרנסתי ועוד מ"ש שני בצורת, וע"כ דהכוונה דהואיל ושני בצורת היא יכול לומר שיתן לו אפי' העדפה, א"כ ממילא יש לומר דלכ"ע אינו יכול רק אי יכול לומר צא בשני בצורת פליגי, וה"ה דהוי מצי לומר דבעלמא לכ"ע יכול רק דלא בעי למיפשט דלכ"ע יכול ודוק:

בד"ה כי היכי דחזו אינשי, הקשה ר"י בן הר"מ וכו' ולדעתי דעיקר הטעם הכא בעבד שלא יאמינו לו שאין רבו זונו ולכך רוצה בשחרור דאז חזו לי' שהוא משוחרר וירחמו עליו ורבנן סברי מאן דמרחם אבנ"ח ומאמין לו שאין לו במה לפרנס עצמו כן יאמינו לעבד, משא"כ התם לא תליא בחסרון אמונה כלל דרואין שבוי לפנינו:

בד"ה אמר רב וא"ת וכי היכי וכו'. לא ידעתי מאי קשיא להו, דהא אי הקדיש ידי עבדו מעשה כל האברים בכלל, א"כ כמו דאמרינן התם דלא קדיש לדמי דהוי לי' לומר דמי עבדי עלי לא שיקדיש גוף העבד, א"כ ה"ה לענין מעשה ידיו לא הי' צריך להקדיש גוף העבד רק ידי עבדו, וכיון שהקדיש כל העבד ש"מ דליהוי עם קדוש קאמר:

בגמרא לוה ואוכל עושה ופורע. פירש"י בפחות משוה פרוטה, משמע מדבריו דאפי' בס"ד צריך לפרש דוקא בפחות משוה פרוטה, והוא תמוה דמשמע להדיא בש"ס דהך קושיא לפום מה דמשני במעלה לו מזונות ולהעדפה דהא חוזר מיד לומר הכי נמי מסתברא, ומאי ענין קושיא זו ותירוץ זה באמצע כיון דלעולם צריך לפרש כן, לכן נראה לי דאפי' למ"ד דיכול לומר עשה ואיני זנך מ"מ פשיטא שצריך ליתן לו זמן ועת לבקש פרנסתו אצל אחרים לחזור על הפתחים כמו שפירש"י לעיל אלא חוזר על הפתחים ע"ש, אבל עכ"פ אין לו למחות בו בזה, גם מה שיקבץ לא שייך לאדון, ולפי זה נראה פשוט דאין הפרש אי חוזר על הפתחים באותו עת או שעושה מלאכה בעת זו שאינו עובד את רבו אצל אחר ומקבל ממנו מזונות, ולא אמרו רק עשה עמי דמה שעושה אצלו בחנם הוא ואין צריך ליתן לו מזונות אבל מה שעושה אצל אחר בעת שאינו עושה לרבו לא גרע מחזרה על הפתחים, והשתא בס"ד שפיר קאמר דעושה ואוכל ומה שאמר לוה ואוכל עושה ופורע רבותא קאמר דאפי' ללוות על מזונות יכול ולשלם ממה שיעבוד אצל אחר, ולא אמרינן כיון שכבר הי' לו מזונות ממילא מעשה ידיו אצל אחר ג"כ לרבו, קמש"ל כיון דרבו צריך ליתן לו זמן לבקש טרפו ממילא יכול ללוות על סמך זה והיינו דדייק דיכול לומר עשה ואיני זנך דאל"כ לא הי' יכול להקדיש מבלי שיתן לו מזונות ומשני במעלה לו ולהעדפה, והיינו דפריך ולימא לי' הקדש, ומעיקרא לענין עיקר מזונות לא קשיא לי' כלל דאצלו ג"כ הי' עושה ואוכל כנ"ל רק העדפה דאצלו לא הי' לו העדפה קשיא לי' ומשני דניחא לי' דלישבח, ופריך ס"ס כיון דחל על זה הקדש דהא רבו אין צריך לפרנסו בריוח, א"כ אין ביד הקדש למחול, ומשני בפחות משוה פרוטה, והיינו דקאמר בתר הכי דאי לא עבדא מאן פלח לי' מאן דבעי יפלחי', וקשה הוי לי' להקשות דרב אדרב דכאן קאמר עושה ואוכל והתם קאמר לוה ואוכל ולהנ"ל ניחא, דיש לומר לוה ואוכל רבותא הוא אבל עושה ואוכל ג"כ כנ"ל, רק הך לישנא דאי לא עבדא קשי' לי', דלשון זה מורה דמשגיחין על העבד והיינו דאינו יכול ודוק:

שם הב"ע במעלה וכו'. מהרש"א דיקדק דלא קאמר שאמר לו צא מעשה ידיך ולהעדפה, וכבר כתבתי לעיל דהך העדפה דלעיל אינה כהך העדפה דהכא דהך העדפה שנשאר לו יתר על מזונותיו בודאי לרבו ולא שייך הקדש ניחא לי' דכבר אכל כדי צרכו והך העדפה שיתפרנס בריוח גם האדון עצמו אינו מעכב עליו כשאומר לו צא להתפרנס בריוח כיון שאין הוא זונו רק כשזנו בעצמו יכול לזונו בצמצום:

ע"ב בגמרא רפואתו דידי' הוא. תמוה לי מאי ענין קושיא זו להכא דקאמר שבתו פשיטא רפואתו איצטריך לי', דהא בלא"ה כיון דלא ס"ד בסמא חריפא תיקשי גופא דמילתא דר"י היאך קאמר רפואתו לרבו הא לעבד הוא, לכן ברור דאין הכוונה הכא דרפואתו לעבד ואפי' יאמר הרב שאין רוצה לרפאותו כלל דהא ודאי ליתא דרפואה בכלל מזונות וכיון דמסיק דיכול לומר איני זנך כמו כן אין צריך לרפאותו והוי כשורו וחמורו. רק הקושיא הכא כיון דשבתו פשיטא והוא נותן לו שבתו כל ימי חוליו עד שירפאנו ויוכל לשמור קשואין א"כ רפואתו ג"כ פשיטא ואין האדון מרויח כלל בזה דהא בזה מרפא העבד והוא לא נתן לו שבתו רק כל ימי החולי ואם לא ירפאנו לא יהא לו אח"כ מי שישמור לו קשואין, וכיון שאין האדון מרויח ברפואה זו כלל רפואתו נמי פשיטא, אבל אי האדון רוצה שלא לרפאותו ולהפסיד שבתו דאח"כ מי ימחה בידו, אבל אין בזה שום רבותא מה שנותן לו לרפאותו דבשביל זה אינו נותן לו שבתו דאחר החולי כפי האומד והאדון צריך לרפאותו במשך זמן זה דאח"כ אין לו שבת ומשני דקמש"ל צערא דסמא חריפא, וכן מוכח לפע"ד להדיא מתוך פירש"י ז"ל דפי' דלכך לא קתני צער דהוי בכלל צערא דסמא חריפא וה"ה נמי לצער המכה ובתר הכי פי' צערא דידי' הוא וס"ד צערא לא זכי לי' רחמנא, והשתא אי ס"ד דרפואה דידי' הוא באמת רק צערא דרפואה לא א"כ מנין למידק צער המכה מצער דסמא חריפא דהא חזינן דרפואת המכה לעבד וצער הרפואה לא א"כ ה"ה צער המכה לעבד וצער הרפואה לא, וע"כ דס"ל דצער דסמא חריפא וצער המכה שוה הוא דכמו כן רפואת המכה וצערא דרפואה שוין הן, אבל אי נימא דרפואה של מכה באמת עדיף מן צער הרפואה א"כ ה"ה צער המכה מצער הרפואה, ודוק, ועמ"ש בתוס' בד"ה שבתו ובד"ה רפואתו:

בתוס' בד"ה ולימא לי' לענין עשה עמי וכו'. כבר כתבתי לעיל בגמ' דע"כ הך ולימא לי' והך קושיא דקמא קמא קדיש הכל לפום מה דדחי במעלה לו מזונות, אבל מעיקרא ס"ד דלא חל הקדש על מה שעושה לאחרים בכדי חייו כמו שאינו חל על חזרת הפתחים דהרב גופי' אינו יכול להחזיקו שיעבוד אצלו כל היום רק צריך ליתן לו זמן לחזור על הפתחים, וממילא כל שעושה לאחרים באותו זמן יכול לאכלו:

בד"ה פחות וכו' והקשה ר"י וכו' שאין בדעתו של מקדיש שיחול על פחות משוה פרוטה. דבריהם צ"ע לפי מה שנראה מדבריהם הקודמים ומפירש"י דגם מעיקרא ע"כ צ"ל בפחות משוה פרוטה א"כ מאי פריך ולימא לי' הקדש כיון שאין בדעתו של מקדיש שיחול על פחות משוה פרוטה, ודוחק לומר דמקדיש נמי לטובת הקדש נתכוין כדי לישבח עבדא ולכך מעיקרא דלא ידע זה מקשה ולימא לי', לכן נראה לי דהכוונה כאן לפי שאין מעילה בפחות משוה פרוטה ואפי' אי בעלמא יש איסור עכ"פ אפי' בפחות מפרוטה אבל כאן לטובת ההקדש התירו לגמרי, ועוד יש לומר דטעמא דאין הקדש חל על פחות מפרוטה שאין אדם יכול להקדיש רק דבר דשייך בי' מעילה אבל בפחות מפרוטה דלית בי' מעילה אין חל עליו