תפארת יעקב על גיטין מה

ולחייבו במצות לא חשיב דבר שבערוה כלל ואנן תרתי דוקא בעינן דבר שבערוה ואיתחזק איסורא כמש"ל ריש פרקין או כמו שכתבתי לעיל דכיון דיכול ליתן לו בע"כ חיישינן דיתן לו השליח בע"כ, ואי לא יתקנו בפ"נ ובפ"נ יאסר בשפחה וב"ח, ועוד אפשר לומר דבאמת לא תקנו בפ"נ רק כשהעבד רוצה לקבל הגט כדי שיתחייב במצות ויהא מותר בבת חורין ואז הוי עיגון אבל בסתם עבד אמרינן דחוב הוא לו, וצ"ע בזה:

שם שאם ירצה שלא לזון עבדו וכו'. יש לדקדק לפי דעת התוס' בשם ר"י לקמן פרק הזורק דע"ח ע"א דבכל גט צריך דעת האשה שתדע שהיא מתגרשת דאל"כ מקרי משלחה וחוזרת ומבואר התם להדיא דמידיעה ואילך הוא דהוי גט ע"ש, והשתא הכא ממילא למה יועיל מה שנתן לו הגט שלא יוכל לחזור הא אכתי אינה מגורשת כיון דמשלחה וחוזרת היא שהרי אינה יודעת כלל אם קיבל שליח גט עבורה ובשלמא בשליח קבלה דעלמא יש לומר כל ששלחה שליח לקבל הגט מבעלה ונאסרת תיכף בתרומה שמא קיבל הגט. מקרי אינה חוזרת שהרי יודעת היא כל רגע שעומדת להתגרש ע"י שלוחה, אבל כאן שהיא אינה יודעת כלל פשיטא דחשובה משלחה וחוזרת עד שיוודע לה שנתגרשה א"כ למה לא יוכל לחזור בו קודם ולמה לי טעמא דהוי חוב, ובשלמא בעבד יש לומר דלא בעינן דעתו כלל שהרי יכול למכרו בלי דעתו כלל. אבל באשה בודאי בעינן דעתה שתדע שהיא מגורשת, ומזה היה נראה לכאורה ראיה לשיטת הרי"ף דהחזרה וגירושין הם שני ענינים ואף דאכתי אינה מגורשת עד שתדע שנתגרשה, אבל לחזור אינו יכול תיכף כשמסרו לשליח. ובזה היה נראה לי לפרש לשון הירושלמי שהביאו התוס' והיינו דקשיא להו למה בעבד אין משגיחין מה שלפי דעתו הוי חוב רק על מה שלפי דעתנו הוי זכות ובאשה להיפך אף דלפי דעתנו זכות דהא היו כופין להוציא מ הואיל וטב למיתב טן דו מיקרי חוב, ומחלק דעבד שאני דאין אנו צריכין לדעתו בשחרור שהרי יכול הוא למכרו בלי דעתו כמו כן יכול לשחררו בלי דעתו, אבל אשה אי אפשר שתתגרש רק שתדע שנתגרשה דאל"כ הוי משלחה וחוזרת לכך כיון דבעינן דעתה עכ"פ שתדע שנתגרשה לכך כל שלפי דעתה הוי חוב לא מהני, משא"כ עבד אין משגיחין כלל על דעתו כיון דלא בעינן לדעתו כלל בשחרור, ועוד דאשה כיון דבעינן דעתה כל דהוי חוב אפילו יוודע לה שניתן עבורה גט אינה חושבת שהיא מגורשת כיון דלפי דעתה חוב הוא לה ואנן בעינן נתינה לגירושין שכל שיתוודע לאשה הנתינה תדע שהיא מגורשת, משא"כ עבד דלא בעינן דעתו שידע שהוא משוחרר כמו דלא בעינן דעתו שידע שנמכר. ומ"מ בעיקר דברי הירושלמי אבאר בתוס' בס"ד, ולקמן פרק הזורק הקשיתי על דברי ר"י הללו והעליתי שנראה לי עיקר כדברי הפוסקים החולקים עליו שם רק כל שהודיע לעדים אף שלא נודע לאשה סגי בכך, עיי"ש:

שם ושלא לזון את אשתו רשאי יש לדקדק בשלמא בעבד הוצרך להאי טעמא דלא נימא חוב הוא מכח מזונות, אבל באשה כיון דגירושין עצמם חוב הם לאשה מה צורך לטעם המזונות, וצ"ל דמתניתין קמש"ל באותן שהיו כופין להוציא כגון מוכה שחין דמצד הגירושין בעצמותן זכות הוא לאשה כמו לעבד רק משום מזונות הוי חוב וזה ברור, ועמ"ש בתוס' בד"ה בגיטי נשים:

בתוס' בד"ה בגיטי נשים בירושלמי בעי וכו'. עיין מהרש"א, ודבריו דחוקין דלפי דבריו' בטל הטעם דזכות וחובה לגמרי אבל לדעתי דברי הירושלמי יתפרשו בפשיטות, דודאי בלא"ה יש להבין דהא תנא דמתניתין ע"כ בכה"ג הוצרך לטעם דמזונות דאי בסתם גט פשיטא דבלאו הכי הוי חוב דקשין גירושין, רק דקושית הירושלמי כך דודאי אפילו בעבדו של קצין אין השחרור חוב בעצמותו דמה שנכנס בחיוב מצות ומותר בבת חורין ודאי הוי זכות אפי' בעבדו של קצין, רק מצד גריעותא דעבד לפי דעתו המוטעה הוי חוב דעבדא בהפקירא ניחא לי', וכמו כן מוכה שחין כיון דהיו כופין להוציא בודאי הוי זכות אפילו מפסדא מזונות, רק לפי דעתה המוטעה של אשה דטב למיתב טן דו מכח חסרון מזונות הוי אצלה חוב, וזה ששאלו בירושלמי מ"ש דבעבד אזלינן בתר דעתנו ואין משגיחין בדעת העבד כלל, ומ"ש באשה משגיחין על דעת האשה ולא על דעתנו, ואהא קאמר דדעתו של עבד בטלה בזה, שהוא עצמו קנוי לאדון ויכול למכרו לאחר בלתי ידיעתו, לכך אין משגיחין בענין זה בדעת העבד כלל, משא"כ אשה כיון שאין במציאות לחוב לה ע"כ בלי ידיעתה, לכך משגיחין על דעתה של אשה, וכל דלפי דעתה הוי חוב אף שבאמת זכות הוא, אין חבין לה בלתי ידיעתה, והיינו דאמרינן ג"כ בש"ס לקמן דאי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ופסיל לי' הלכך כיון שבידו לחוב לעבד בדבר הזה ע"כ שלא בידיעתו שוב אין משגיחין על דעתו המוטעה רק מה שהוא זכות לדעתנו הוי זכות, משא"כ אשה, ור"מ ס"ל דהכל בדעת העבד תלוי כמו באשה, ובהכי ניחא הא דמסיק עבדא בהפקירא ניחא לי' וקשה הא קי"ל הכי בעלמא והכא משמע דרבנן פליגי, ולהנ"ל ניחא דרבנן נמי מודו בהא רק דס"ל דאין משגיחין על דעתו של עבד בדבר שהוא מוטעה בו כיון שגופו קנוי לרבו ויכול למכרו לאחר ולפסלו מן התרומה לכך בטלה דעתו של עבד המוטעה והכל תלוי בדעת רבו כי מה שהוא באמת זכות יכול לעשות שליח לזכות עבור העבד ע"כ כנ"ל:

בגמרא ש"מ מדרבנן התופס לב"ח קנה וכו' ואפי' במקום שחב לאחרים. באמת שסוגיא זו לכאורה תמוה מאד דמלבד קושית התוס' לא הבנתי כלל מאי ענין הך דהכא לתופס דהא ברצונו נתנו האדון לידו וכה"ג בב"ח בודאי קנה, ואי דהנתינה לא היתה לזכות בו רק למסרו לעבד א"כ פשיטא דאפי' עשה העבד והאשה שליח קבלה מפורש והאיש או האדון נתנו להולכה דאינה מגורשת ולא משוחרר עד שיגיע לידו, גם לא הבנתי הך חב לאחרים דהכא לא דמי לדעלמא דבעלמא הוי חב לב"ח אחרים והכא חב לאדון התופס ממנו והוי כמו בעלמא תופס לב"ח סתם , מיהו בהא הי' נראה לומר דהשליח הוא עצמו חייב לעבד למסור לו השחרור והוא תופס מעצמו לזכות עבור העבד כאלו מסר לידו כמו אחר שהי' תופס ממנו, ומיושב קושית התוס' ג"כ והשתא הוי שפיר חב לאחרים היינו לאדון, אך הא ודאי קשיא אי האדון נתרצה בזה אין זה חוב ואי לא נתרצה היאך יוכל לזכות בע"כ של אדון, ודברי התוס' בענין זה דחוקין מאד כמו שיתבאר בתוס':

אבל לדעתי ברור דכל מה שאמרו בזה בענין תופס לב"ח וחב לאחרים, לא היתה הכוונה דהכא הוי תופס לב"ח וחב לאחרים דהא ודאי ליתא כנ"ל רק הכוונה דכל הטעם דלא מהני תופס לב"ח אף דזכין לאדם שלא בפניו היינו משום דלא אמרינן דזכי' הוי כמי שעשאו שליח בפירוש, דהא לא ידע הב"ח מזה כלום רק הכוונה דהתופס יכול לעשות את עצמו שליח עבור הבע"ח, וגבי חובה לא הוי מהני זה, דאי הוי ידע אותו שהוא חייב לו היה מוחה, אבל במידי דזכות כיון שאי הי' יודע הי' מתרצה בשליחות זה יכול אחר למנותו שליח או השליח בעצמו יכול למנות עצמו לשליח, ומ"ד תופס לב"ח לא קנה היינו לפי שאין התופס יכול לעשות עצמו שליח בדבר שאין לו שייכות בו ודוקא אם אותו שהחפץ בידו והוא בעל דבר עליו ממנה אותו לשליח לזכות עבור אחר אז נעשה שליח כי בעל החפץ כמו שיכול ליתנו לשליח בעצמו כן יכול למנותו שליח עבור אחר (וכמו כן אם אותו הב"ח או העבד מינהו שליח בפירוש הוי שליח, למ"ד דמהני שליח בחב לאחרים הטעם דב"ח כיון שיכול לתפוס בעצמו הוי בעל דבר על החפץ ויכול למנות עליו שליח. ולמ"ד דלא מהני שליח כיון שעושה אותו שליח לתפוס לא מהני, כי לא שייך בעל דבר על תפיסה כל שלא תפס, ולכך בעבד דהכא אי הי' עושה אותו שליח בפירוש אחר כך שיזכה עבורו הוי מהני לכ"ע לולא דלא חזרה שליחות לאדון, וכמו כן באשה כה"ג לא מהני מטעם לא חזרה כדמוכח לקמן פרק האומר, אבל השליחות מהני בזה כיון שהוא יכול לקבלו מעצמו מהשליח מהני שיעשה על קבלתו שליח כמו כל שליח קבלה, אבל שליח לתפוס לא מהני שאין בידו לתפוס בעצמו בע"כ ולא שייך על זה שליחות], אבל שליח זה שאין הדבר שייך לו כלל אינו יכול להימנות מעצמו לשליח עבור אחר ולא מהני מה שהוא זכות רק שיועיל מינוי השליחות בלי דעתו של הבע"ח או העבד אבל לא שנאמר דהוי שליח בלי שום מינוי שליחות משום אדם, ומ"ד תופס לבע"ח קנה ס"ל דמהני מינוי שליחות מה שהשליח בעצמו ממנה עצמו לשליח לזכות עבור פלוני והיינו דדייק מהך דהכא כיון דס"ד דתנו לאו כזכו ומ"מ אינו חוזר בו שכבר זכה השליח ע"כ משום דשליח זה עושה עצמו שליח עבור העבד ומהני כמו אי היה העבד עצמו עושה אותו שליח והוי כמותו, א"כ ממילא מהני תופס לבע"ח ואפי' חב לאחרים כיון דנעשה בעצמו שליח הבע"ח ממש והוי כאלו הוא תפס, דאי לא נימא הכא היאך ישתחרר בכאן מי עשאו שליח שיהא כמות העבד הא רבו לא אמר זכו רק תנו, וע"כ דמעצמו נעשה שליח, והא פשיטא להו דלא אמרינן לפי שהוא זכות העבד עשאו שליח מה שלא ידע כלל מקבלתו, ואהא קאמר דהכא האדון עשאו שליח לזכות עבור העבד, וכיון דזכות הוא יכול האדון למנותו שליח קבלה עבור העבד. אבל אותו הזוכה