תפארת יעקב על גיטין מד

סופר ישראל כתבו, ובהדיוט נחלקו דבממון ס"ל לר"ע דאפילו הדיוט דידעינן דלא מרעי נפשייהו כגון כנופיא דארמאי גם כן כשר ורבנן פליגי, ובגיטי נשים לכולי עלמא לא סמכינן בהדיוט דנעשה כדין רק חיישינן דכתבוהו גם כן ההדיוט ורשב"ג דסבירא לי' עידי חתימה כרתי ולא איכפת לי' בכתיבה ממילא מכשיר אפילו בהדיוט על ידי שיחתמו בו עכשיו ישראלים דאז אפילו לא כתבו ישראל כשר דעידי חתימה כרתי, רק במקום שישראל חותמין אין מכשירין שמא יסמכו על החתומים ולאו בני כריתא נינהו כנ"ל:

בד"ה והא בעינן, לר"א פריך. דבריהם דחוקין, חדא דהוי לי' לומר הניחא לר"י, ועוד דלא שייך לפסול משום למען יעמדו רק למשעבדי אבל לא לבנ"ח, ולפי מה שפירשתי בש"ס אתי שפיר, דכל שהשטר בעצמותו פסול לא נתחייב ולא נשתעבד בו בדבר שאינו חייב דבהכי מיירי רבא, כמו שביארנו:

בד"ה בדאפיצן משמע כו' וא"ת כו'. לכאורה תמוה דבפשיטות הוי להו להקשות מהך דקיימא לן דדיפתרא פסול בכולהו והיינו לא עפיץ והיאך כותבין על קלף שלנו ומה ענין קושיא זו להך דהכא, ועוד דמשמע מדבריהם בתירוצם דזה פשיטא להו דקלפים שלנו אינו יכול לזייף אם כן קשיא בפשיטות דהכא משני בדאפיצן אבל לא אפיצן יכול לזייף והרי קלפים שלנו לא אפיצן ואינו יכול לזייף וצריך לומר דודאי מהך דדיפתרא דלקמן דקאמר דמליח וקמיח ולא עפיץ ומפורש במשנה דיכול לזייף היינו שלא נעשה בו שום מעשה אחר לסלק הזיוף רק מליח וקמיח, אבל כל שנעשה בו פעולה אחרת גם כן מהני שלא יוכל לזייף רק דנקט ולא עפיץ דעפיץ גם כן מסלק הזיוף וה"ה דבר אחר, והשתא אין קושיא מקלפים שלנו דנעשה בהם פעולה אחרת המסלקת זיוף, והיינו שדקדקו מהך דהכא דמשני בדאפיצן משמע דליכא דבר אחר המסלקת הזיוף רק אפיץ דאל"כ מאי דוחקי' לאוקמא באפיץ דהוא היפך סתם קלפי פרסים שאינן מעובדים באפצין כמו שפירש"י, וע"כ דליכא פעולה אחרת רק אפיץ, ושפיר קשיא להו היאך כותבין על קלפים שלנו, והא לא הוי מצי להקשות דהא חזינן דאינו יכול לזייף אף שאינו עפיץ, דזה אינו הכרח שאי אפשר לזייף בשום פנים שמא אף דאנו אין יכולים לזייף שמא יש לפעול בו איזה פעולה עד שיוכל לזייף מה שלא נודע לנו אבל באפיץ אי אפשר לזייף בשום פנים, רק הא קשיא להו היאך כותבין כיון דמוכח מהכא דאפיץ דוקא פועל שלא יוכל לזייף ולא דבר אחר, ואהא תירצו דעיבוד סיד שלנו הוי כאפיץ שלהם ובימיהם לא הי' עיבוד סיד, וראיה דהא חזינן שאינו יכול לזייף, ועד שנאמר שיש במציאות לזייף מה שלא נודע לנו, יותר נכון לומר דעיבוד סיד פועל שלא יוכל לזייף כמו אפיץ ואז לא הי' העיבוד הזה ודוק:

ע"ב בגמרא עדים החתומים וכו' ושמותיהם כשמות פרסים מהו. כבר פירשו פירושים רבים בסוגיא זו, ואומר אני מה שנראה לע"ד, דיש לדקדק דהך איתבי' כפי הנראה רק על מה שהחמיר ר"י בשאר שמות, ור"י לא זכר העיקר כלל רק מה שהכשיר בלוקס ולוס ואי ר"י קאמר לה מה שאינו נראה כלל למה לי' להזכיר מה שבא לידו, כך הוי לי' לומר לוקס ולוס כשר ושאר שמות לא, גם מה ס"ד להקשות מה דמפורש בברייתא הטעם דלפי טעם זה לק"מ, וכבר הרגישו התוס' בזה:

לכן נראה לי לפרש דמספקא לי' לר"ל אי כיון דלא שכיח כלל שיחתמו על גט רק ישראל, לעולם כל שלא נודע לנו מי הם דנין דהם ישראל, ותליא בהא דאי נימא דאי בא גט לפנינו בעדים שידוע לנו שהם פרסים אי מכשירין בעידי מסירה ישראל, ע"כ משום דלא חיישינן דיסמכו עליהם דאפילו לא יוודע לנו שהם פרסיים לא נסמוך עליהם כי מן הסתם נחוש כיון שמשונין בשמותם, א"כ מוכח דכל שאינן ידועים חיישינן גם כן, ואי נימא דכל שידוע לנו אין מכשירין אפילו בע"מ ישראל ע"כ משום דחיישינן דיסמכו עליהם כשלא יוודע לנו שלא חתמו ישראל והיינו דמן הסתם לא נחוש, דלא שכיח שיחתמו גט שלא בישראל והא בהא תליא, ועל זה השיב לו ר"י שלא בא לידו גט בעדים הידועים שהם פרסיים רק לוקס ולוס והכשיר, דבהא ודאי לא חיישינן שיסמכו עליהם דודאי אפילו מן הסתם יש לחוש להם, וקאמר הש"ס דדוקא הנך אבל שאר שמות לא ואהא מקשה ר"ל על מה דהשיב ר"י דלוקס ולוס אפילו אינן ידועים חיישינן להו מן הסתם והרי בברייתא לא מחלקה בין שמות לשמות כלל רק בכל גט אין לחוש אפילו בא בשמות פרסיים ואף דקתני טעמא שרוב ישראל מ"מ הוי לן לחלק בין שמות לשמות עכ"פ, וא"כ אפילו לוקס ולוס יש לפסול בנודע שהם פרסיים, ואהא משני דדוקא בח"ל שאין מקפידין בשמות ורובם שווין בשמותם ממילא אין מקפידין אפילו שמות כאלו ואין הפרש התם בין שם לשם, אבל בא"י נקראין רק בשמות ישראל ומיעוט אין נקראין, ממילא בשמות כאלו אין לחוש כלל כנ"ל:

בפירש"י התם כדקתני טעמא וכו' כרבנן דמתניתין. עיין מהרש"א, והוא תמוה דלעיל לרשב"ג הקשו דלגזור ג"כ גזירה לגזירה כמו שפירשו התוס' והיאך אמר בפשיטות כאן לרבנן דלא גזרינן כ"ה ולרשב"ג מקשינן והוצרך לחלק בין שמא לאתרא, ודוחק לומר דהכא כאתרא באתרא הוא ולא מיחלף, וליישב קושייתו הי' לו לומר בפשיטות דדוקא לעיל בנודע שהם פרסים יש לגזור אטו שאין מובהקין דודאי נסמוך עליהם שלא כדין, אבל כאן בלא נודע אפילו אינן מובהקין אין כאן בירור דנסמוך שלא כדין דשמא באמת ישראלים הם, אבל מה שיש לתמוה לפירש"י בלא"ה הא כר"ש נמי מצי סבר דבשמות שאינן מובהקין לא הכשיר ר"ש כלל וככ"ע הוא, ועוד דלעיל פירש"י דת"ק לא ס"ל כר"א כלל ור"י פסק בפ' המגרש כר"א והיאך יאמר כרבנן דמתניתין לכן נראה לי דודאי לר"ז דקאמר לעיל ירד ר"ש לשיטת ר"א אבל ת"ק לא ע"כ צ"ל משום דס"ל דר"ש לא הכשיר רק מובהקין הלכך ת"ק דפוסל לית לי' דר"א כלל כמ"ש לעיל, אבל ר"י ור"ל דהכא דחזינן דהכשירו מובהקין א"כ אי ס"ד דמפרשי פלוגתייהו דר"ש ות"ק כר' זירא א"כ מאי מבעי' להו והא מפורש במשנה דר"ש מכשיר אפי' ידעינן שאינם ישראל ואפילו בהדיוט מכשיר בגט כמבואר בברייתא דלעיל ומה זה שהשיב ר"י לא בא לידינו רק לוקס ולוס הא זה נשמע ממתניתין בהכרח דהנך כשרים בודאי לר"ש וע"כ דאינהו לא מפרשי פלוגתייהו כר' זירא רק דר"ש מכשיר דלית לי' מזויף מתוכו לפסולא כלל ות"ק פוסל משום מזויף מתוכו וכ"ע כר"א והיינו דמבעי להו לת"ק בלא ידעינן, אי דנין שהם ישראל או לא ומחלקו בין לוקס ולוס לשאר שמות ובלוקס ולוס אפילו לת"ק לא חיישינן ובשאר שמות לת"ק חיישינן אפילו לא נודע, ופסולין אפילו בע"מ, וזה ברור לפע"ד:

בתוס' בד"ה עדים פי' מי אמרינן וכו' או בע"מ לר"א עמהרש"א מה שנתקשה בדברי התו' הללו, ולפעד"נ פשוט לפי שיש להסתפק כאן בבעי' דר"ל אי לא נסתפק להחמיר לחוש שהן פרסים רק בחשש דאורייתא כגון לר"מ דלא כרתי כלל וכמו כן לר"א אי ליכא ע"מ לפנינו הוי חשש דאוריי' שמא פרסים הן וממילא אין להם חזקה דנמסר לפני ע"מ, ודוקא גט כשר סומכין דנמסר כדין ולא גט בשמות כאלו שאין לסמוך עליו כלל והוי כמי שתאמר נתגרשתי בלי גט בידה כלל, אבל לר"א היכי דע"מ לפנינו דאין כאן רק חשש דרבנן אין לחוש בדרבנן, כיון דאפילו יהא כן כשר מדאורייתא, וכמו כן יש מקום לומר להיפך דע"כ לא נסתפק ר"ל לסמוך להקל רק היכי דאיכא ע"מ לפנינו דלא הוי רק דבר דרבנן אבל בליכא ע"מ לפנינו וכן לר"מ דהוי חשש דאורייתא אין כאן ספק דודאי יש לחוש, ושני הפירושים הללו באו התוס' לשלול רק דספיקו דר"ל הן להקל הן להחמיר הי' בכל גווני להקל אפילו בחשש דאורייתא כגון לר"מ ולר"א אפילו אין ע"מ לפנינו ולהיפך להחמיר אפילו בדרבנן כגון לר"א בדאיכא ע"מ לפנינו גם כן מספקא לי' להחמיר לפסול הגט, וזה שכתבו בצד ההיתר בין לר"מ דהוי חשש דאורייתא או לר"א בע"מ והיינו אפילו אינם לפנינו דהוי חשש דאורייתא כמו לר"מ מ"מ יש להקל, וצד השני להחמיר אפילו ישנם לפנינו לר"א יש להחמיר, ויצא להם לפרש כן, דליכא למימר דבדרבנן ליכא ספיקא דאין לחוש שהם פרסים, דא"כ ר"י דהכשיר בלוקס ולוס והיינו בע"מ לפנינו א"כ אפילו שמות אחרים כשר, ועוד דמייתי מברייתא והרי נותן לה לפנינו בע"מ, וע"כ דאפילו בדרבנן חשש להחמיר וכמו כן אין סברא לומר בדאורייתא לא נסתפק כלל להקל דלא הי' לו לומר בפשיטות מהו כיון דעכ"פ בהא נשתנה דין גט זה משאר גט להצריך ע"מ לפנינו והוי לי' לומר מהו להכשיר בע"מ לפנינו, וע"כ דבכל גווני נסתפק, וזה ברור:

במשנה אם רצה לחזור בשניהם יחזור. והיינו דס"ל לר"מ חוב הוא לעבד שיוצא לחירות וקשיא לי דהא ר"מ ג"כ ס"ל דשוין למוליך ולמביא דהא לר"מ שווין בארבעה א"כ מאי עיגון שייך בעבד כיון דחשיב חוב מה שהוא משתחרר, ובשלמא באשה חשוב עיגון דאסורה לינשא, אבל עבד הרי מותר בשפחה כמקדם, ומה שתירצו התוס' דהוי עיגון מה שאינו מתחייב במצות ומה שאסור בבת חורין לא שייך לר"מ כיון דחשיב השחרור חוב לעבד אף שמתחייב במצות והותר בבת חורין ולפי מה שכתבתי לעיל ניחא דבעבד יש לומר דאין צורך לעיגון רק מדינא ע"א נאמן דהיתר עבד בבת חורין