תפארת יעקב על גיטין תג

ראשונה אבל מנין לנו דהותרה לו רק עיקר הוכחה ממה דפליגי אי אוכלת בתרומה ש"מ דלבעלה כ"ע מודו דמותרת והשתא אכתי קשי' בתרומה דשחד"א. אבל באמת יש ליישב ג"כ שלא נאסרה אשה בתרומה רק אי נבעלה באופן שנפסלה לכהונה אבל זו כיון שבאמת לא נבעלה ומותרת לכהן אינה נפסלת לתרומה אבל הנ"ל וודאי קשי' ועכ"פ נ"ל דכמו דהתם לכ"ע אי נתאלמנה אינה אוכלת בתרומה וכן לרבא התם אפי' מעיקרא לא אכלה א"כ הכא נמי נהי דלהיות עם בעלה הראשון זה לא צריכה גט אבל אכתי כשימות אסורה לאחר בלי גט ואי משום שלא נוציא לעז על הראשון יאמרו דעכשיו קיבלה קידושין ממנו אך לשון לא צריכה גט משני משמע דלא צריכה כלל ואפשר לומר דע"כ לא אמרינן דקבלת קידושין הוי כאומרת גרשתני רק במקום שהיא אינה יכולה להעיז אבל במקום שיכולה להעיז לא הוי כלל כאומרת גרשתני ולא שחד"א כלל כנ"ל:

בד"ה ובנהרדעי לא מבטלי קלא. אע"ג דהני בי' רב וכו' לא הוי מורה להו דלא כנפשי' הרא"ש הביא לעיל בשם ר"ח לפרש מה שאמרו אתרי נינהו דבסורא הי' דרכן להוציא קול שאינו ממש לכך שם מבטלינן אבל בנהרדעי אותן האנשים בשם לא הי' דרכן לומר רק דבר שיש בו ממש לכך לא מבטלינן קלא א"כ אכתי תיקשי לימא דלכך שלח להו ליבטילו קלא כיון דהתם מודה שמואל דמבטלינן, ונ"ל דע"כ לא הי' המעשה כלל בסורא דאל"כ מה זה ששלח להו והודיעוני דאי מיגליא מילתא דקידושי דקמא לאו קידושי נינהו מבטלינן קלא דמה צורך לו שיודיעו אותו דהא בסורא מבטלי קלא וע"כ דהי' המעשה בנהרדעא ושלח להם שיעמידו הדבר על בורי' ויודיעו אותו דאי יתברר דלא הוי קידושין יבטל הקול ואהא מקשה דנהרדעא אתרא דשמואל ושם אין מבטלין כנ"ל:

בד"ה ואידך כי איתמר דר"ה ה"מ בפניו. וא"ת וכו' גרושה אני ולדעתי נראה ליישב בפשיטות דוודאי הך דהכא מיירי שהי' המעשה לפנינו שיצא קול מאחד ואח"כ קיבלה מאחר והרי הקול ע"כ אומר ממי קיבלה דשלא לפלוני אין חוששין לו כדלעיל בברייתא א"כ בהא וודאי ס"ד דאיתמר אפי' שלא בפניו שהרי ע"כ יתגלה הדבר לפנינו דהא ישנו כאן ואנו דנין עליו ליקח גט ממנו א"כ שפיר יש לומר דאינה מעיזה כיון שהוא עמה בעיר אבל בהך דהתם דבאה אשה לפנינו ואין אנו מכירין אותה כלל אי פנוי' או א"א ומי הוא הבעל שהי' לה בהא וודאי ליכא למ"ד דשלא בפניו מעיזה דיודעת דבעלה הלך למדה"י ואיננו משא"כ הכא שפיר מהני אפי' שלא בפניו כיון דוודאי יכחיש אותה אח"כ וזה ברור לפע"ד:

בד"ה אמר ר"ה וכו' אבל במצאו וכו' וכיון דוודאי וכו' א"כ חיישינן וכו'. דבריהם מגומגמים לכאורה והך וכיון אין לו שחר כלל, ונ"ל דעיקר כוונת התוס' דלפי פירש"י בד"ה עייני בי' ע"כ ר' שיננא לא סבר כר"ה בהא דאשת איש שפשטה ידה וכו' דלר"ה מה בכך דראשונים היו קידושין הא א"א גמורה שפשטה ידה וכו' צריכה גט וא"כ וודאי אין חילוק כלל בין מצאו דבר על בורי' ללא מצאו ובתרווייהו תליא בהך אי אשת איש שפשטה ידה וקיבלה קידושין צריכה גט מגרש ראשון ונושא שני דוקא אבל להיפך לא ואי ליתא לדר"ה בתרווייהו אף מגרש שני ונושא ראשון ואהא קשי' להו מ"ש דנקט בלא מצאו ואהא כתבו דבמצאו פשיטא לי' ומחמת דאיכא תרתי חדא דקידושי ראשון ודאי וקידושי שני נמי מכח אשת איש שפשטה לכך חיישינן שגירשה ראשון אבל בלא מצאו אין כאן פשיטות דליכא רק חדא דאשת איש שפשטה ידה צריכה גט אבל קידושי ראשון אינן וודאין רק קול וטעמא דר' שיננא באמת מהאי טעמא דאף מגרש שני ונושא ראשון דמימר אמרי קידושי ראשון אינן כלום לכך קמש"ל דאפ"ה פליג ר"ה כללו של דבר שראש דברי התוס' מן תיבת וכיון נמשך לסופו אבל בלא העמידו, ור"ל דכיון דאיכא תרתי פשיטא אבל בלא מצאו אין כאן פשיטות ודוק:

ובגוף דברי רש"י בד"ה עיינו צ"ע דלשון עייני בי' רבנן בקידושי לא משמע כלל דקאי על שני דהא בראשון עייני שהם קידושין גמורים וממילא של שני אינם כלום גם לשון קידושי טעות אינו מובן לפירושו כלל דהא כפי מה שהיו גמורים אינם כלום מכח קידושי של ראשון, אמנם מה דקשי' לי' להרב ז"ל לפרש דקאי על קידושי ראשון שהיו בטעות וע"כ משום שרואין דשני מגרש ש"מ דקידושי שני היו קידושין א"כ ע"כ של ראשון בטעות א"כ אפי' מגרש שני ונושא שני דכיון שגירש מימר אמרי עייני רבנן בקידושי ראשון שלא היו כלום ועוד דהא חזינן דמפקינן לה משני ולא אמרינן כיון דיושבת תחתיו ולא מפקינן לה עייני רבנן בקידושי ראשון שאינן כלום וע"כ דמחמת זה אין מבטלין הקול לכך הוכרח לפרש דיחזיקו הקול רק של שני אינם כלום מחמת קידושי ראשון:

בד"ה אף בזה מגרש אליבא דר"ה קאמר וכן אמימר וכו' כוונתם דר"פ ודאי לר"ה קאמר דלר' שיננא כ"ש דבהא אף מגרש שני ונושא ראשון וא"כ אמימר נמי לר"ה קאמר דאי לר' שיננא א"כ כ"ש בהא ומאי קמש"ל כיון דפליג לעיל כ"ש כאן, אך בטעמא דאמימר אליבא דר"ה למה כאן מותרת לשניהם יתבאר לקמן בתוס' בסמוך:

דף צ' ע"א בתוס' בד"ה והלכתא מותרת לשניהם, ומעשה בא לפני ר"ת וכו' ואומר ר"י דאין ראי' וכו'. ולדעתי כוונת ר"ת ז"ל דוודאי יש להבין טעמא דאמימר כיון דלר"ה קאי כמ"ש התוס' לעיל מ"ש מהך דמעיקרא בלא מצאו דבר על בורי' דפליג ר"ה וצריך לומר דלא חיישינן ללעז הקול רק בקול אחד שיחשבו דהי' אמת גמור אבל בשני קולות שיטעו בשני חששות ששניהם אמיתים כ"ה לא חיישינן לכך ביצא קול מזה ומזה אין חשש לעז רק שיטעו ששני הקולות היו אמת גמור לכך לא חיישינן הלכך ממילא בהך גט ג"כ כיון דהגט הראשון הי' באמת גט כשר רק יצא עליו קול שהוא פסול וכמו כן יחושו שבין גט ראשון לשני בא עלי' דאל"כ ליכא למיחש להבחנה וא"כ יצטרכו לטעות בשני חששות שהי' כך מה שבאמת לא הי' לזה לא חיישינן כמו הכא לאמימר כנ"ל:

במשנה ב"ש אומר לא יגרש אדם וכו'. הרשב"א ז"ל בחידושיו הביא ירושלמי שהביאו התוס' בד"ה מה להלן והקשה הוא ז"ל דהא איצטרך בעבר וגירש ותירץ דבהאי לא משתעי קרא, והרב בעל פ"י ובעל קרבן עדה מפרש הירושלמי הקשו עליו דאמרינן ביבמות דאי לאיסורא כתיב קרא, ודבריהם תמוהין ואגב שיטפייהו העתיקו לשון הרשב"א ז"ל דכל דאי לא כתיב קרא אבל לשון הרשב"א ז"ל הוא כמו שכתבתי, וכוונתו פשוט כיון דקרא משתעי בגירש בערות דבר והלכה והיתה לאיש אחר ועלה כתיב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה ש"מ דבהא דמשתעי קרא עלה כתיב לא יוכל, ושפיר קשי' להו הא בלא"ה אסורה, ודברי הרשב"א הם ממש תירוצו של הפ"י בעצמו, ואני תמה על שני הגאונים הנ"ל איך נתכוונו לטעות אחד, וזה ברור ועמ"ש בתוס' בד"ה מה להלן:

אמנם בעיקר קושית הרשב"א ז"ל יש לי מקום לפרש הירושלמי בפשיטות דבלא"ה יש לתמוה שם מעיקרא דמקשה מברייתא דתני בש"א אין לי אלא ערוה מנין יוצאה וראשה פרוע וכו' ת"ל ערות דבר ומשני שלא תאמר משום ערוה אסורה משום דבר אחר מותרת ע"כ, ודברים אלו קשין להבין מאד והמפרש בעל קרבן עדה פי' מה שפי' וכל רואה יראה כמה רב מהדוחק יש בדבריו:

לכן נראה לי דהכוונה פשוט דמשני הירושלמי דהא דקתני דבר אף דלכתחילה לא יגרש רק בערוה אלא משום דאי לא הוי כתיב דבר הוי ס"ד דוקא משום ערוה לא יוכל בעלה לשוב לקחתה אבל משום דבר יכול לחזור ולישא אותה קמש"ל דאפי' גירש משום דבר אסורה ואהא מקשה רב שילא אכתי למה לי דבר דליכא למיטעי כלל דקרא דלא יוכל דוקא בערוה דבערוה בלא"ה אסורה לו אפי' לא היתה לאיש אחר כלל ואכתי דבר למה לי ומשני לעבור עליו בלאו ושפיר ס"ד דוקא בערוה אסורה לחזור לו אבל בדבר מותרת ואף דבערוה בלא"ה אסורה אינו רק איסור ואי היתה לאיש אחר איכא לאו גמור כנ"ל:

עוד הביא הרשב"א ז"ל ירושלמי זקנים הראשונים היו אומרים וכו' ותייא דזקנים כב"ש ודר"ע כב"ה ותמה הרשב"א ז"ל דהא ר"ע כדידי' אתיא ולא כב"ה דלדידהו דוקא בהקדיחה תבשילו לא במצא נאה הימנה ולדעתי לק"מ דמילתא דפשיטא היא דעיקר פלוגתייהו דב"ש ס"ל דוקא בדבר ערוה דפשעה תחתיו בערוה וב"ה ס"ל אפי' פשעה בדבר אחר ור"ע ס"ל אפילו לא פשעה כלום רק לא מצאה חן בעיניו ולא עשתה דבר אבל מילתא דפשיטא דאם מה