תפארת יעקב על גיטין שצז

אבות הנזכר בברייתא ולחלק בין ג' דורות או יותר והיינו דהוא דעתו אם כתב שם אחד בלבד אפי' דיעביד פסול כמו שבארנו דעתו בא"ה סי' קכ"ט ולפי זה אפי' יגרוס כפירש"י קשיא דיעביד אדיעביד וע"כ או כפי תירוץ התוס' הנ"ל א"כ באבות דלא שייך זה אפי' דיעביד פסול או כפי מה שכתבתי שם לדעת הרמב"ם דחניכה עדיף משם אחד דידוע שהיא חניכה ולא שם ויודעין דע"כ יש לו שם אמיתי אבל בשם אחד יש לומר דאחר היא דאין לו רק שם אחד דאי זה הרי יש לו עוד שם משא"כ בחניכה ידוע לכל שיש לו שם חוץ החניכה ומהיכי תיתי נימא דאחר הוא והשתא בחניכת אבות לא שייך זה כיון שהוא שם של ראש המשפחה והוא הי' לו שם זה באמת א"כ יש לטעות דזה שם גמור ושייך בי' תקנת ר"ג לכתוב כל השמות והך ברייתא ע"כ קודם תקנה נשנית לכך זכרו חניכת אבות אבל מתניתין דנשנית בתר תקנה לא זכרו רק חניכתו ולא חניכת אבות דחניכתו אפילו בתר תקנה אין לחוש דהכל יודעין שיש לו עוד שם והא חניכה הוא, כנ"ל:

ע"ב בתוס' בד"ה שמע מינה וא"ת וכו' ועוד הקשה וכו' ואור"י וכו'. לפיר"י מיושב גם קושית הר"ר אלחנן דכיון דבאמת עבדו מיד ע"ג ליכא למימר דאחר ונושנתם קאמר דא"כ והשחתם ועשיתם ג"כ אח"כ ובאמת עבדו מיד וע"כ דוהשחתם על מתחלה קאי וקאמר תאבדון מהר והרי ישבו כמנין ונושנתם וע"כ דמהר כך הוא:

אבל לדעתי בלא"ה לק"מ שלא נתכוין ר' אב"י להך תאבדון מהר דכתיב בהך קרא דונושנתם דהא קאמר בהדא מהרה דמרי' עלמא ובקרא לא כתיב מהרה רק מהר רק נתכוון לקרא דואבדתם מהרה בפרשת והי' אם שמוע והיינו דקשי' לי' כיון דאמר עולא שעשה צדקה להקדים שתי שנים ש"מ דזה היה הבטחה שישבו שם כמנין ונושנתם ובפרשת והי' אם שמוע כתיב פן יפתה לבבכם וכו' ואבדתם מהרה הרי שתיכף שיעבדו יאבדו והרי הבטיח כמנין ונושנתם שהרי הוצרך לעשות צדקה להקדים שתי שנים ומזה דייק דמהרה דמרי עלמא כך הוא כמנין הזה, והשתא לק"מ דלא עבדו' דהא עכ"פ אי היו עובדים הזהיר שיאבדו תיכף וכבר הבטיח כמנין ונשנתם וע"כ דמהרה כך הוא:

במשנה גט מעושה כו'. פשוט הוא דבין אי כפהו על הכתיבה שיאמר לסופר כתוב אף שנתן אח"כ ברצון בין שכפהו על הנתינה מיקרי גט מעושה אלא דהך דשמואל דבסמוך ע"כ מיירי שכפהו על הנתינה דאי רק על הכתיבה בלבד ונתנו ברצונו למה אפילו ריח גט אין בו הא שמואל ס"ל לעיל ריש כל הגט דכלהו בבי דהתם פסלי לכהונה א"כ לא גרע כפיה זו על הכתיבה מנכתב שלא לשמה ומצאו באשפה דמ"מ פוסל לכהונה לשמואל וע"כ דמיירי שכפהו גם על הנתינה או על הנתינה בלבד. אבל לדידן דס"ל שלא לשמה בטל לגמרי א"כ הוא הדין בכפיה על כתיבה בטל לגמרי:

אמנם יש פנים אחרים לחלק בין כתיבה לנתינה שאע"פ שאין אדם מגרש רק לרצונו היינו על עיקר הגירושין דהיינו הנתינה אבל כתיבת הגט כל ששמע הסופר מפי הבעל כתוב גט לאשתי הרי כתב הסופר לשמה וכ"ש כשלא ידע הסופר כלל שהוא ע"י כפיה הרי הוא כתב לשמה, ובשלמא למ"ד דהסופר צריך להיות שליח הבעל א"כ יש לומר כל שהבעל עושה בכפיה לא נעשה שלוחו דאי הי' הוא כותב לא היה מועיל כיון שהוא בכפיה א"כ שלוחו נמי לא מהני, אבל למ"ד דסופר אין צריך להיות שליח הבעל רק דמ"מ צריך שישמע מפיו דכל שלא שמע מפיו לא מיקרי כתיבה לשמה כמ"ש הרמב"ן ס"פ התקבל א"כ כה"ג דהכא כיון ששמע מפי הבעל הרי כתב הסופר לשמה ושוב כשר ליתנו כשרוצה ליתנו בלי כפיה אבל מדברי הרמב"ם ז"ל סוף פרק ב' מהלכות גירושין משמע להדיא דגם בכתיבה שייך דין גט מעושה ע"ש:

שם פסול כו'. יש לתמוה לאביי דלקמן דס"ד שאינו סמוך אינו יכול לכוף על הגט א"כ אפילו ישראל כה"ג שאינו סמוך פסול, ובשלמא להנך דמפרשי דאפילו הי' אומר לו עשה מה שישראל אומר לך לא הוי מהני א"כ יש לומר דבישראל שאינו סמוך כה"ג אפשר הי' כשר אבל לפי מה שהסכימו דכשר אפי' שלא בישראל כה"ג קשה כנ"ל:

ונראה לי לומר דע"כ לא קשי' לי' לאביי על ר' יוסף רק לפי דהוי יתיב ומעשה אגיטי שלא ניתן רשות לזה רק למומחין וסמוכין, אבל מודה שע"י ישראל אינו בכלל גט מעושה לפסלו, הלכך במתניתין דקתני גט מעושה כשר היינו בישראל ודיעבד ולאו דוקא בסמוכים:

ואדרבא קשי' לי להיפך למסקנא היכי קתני גט מעושה כשר ומאי קמש"ל הא משנה שלימה אלו שהיו כופין להוציא והיאך ס"ד שיפסל, והיכי משכחת לה שיכפוהו להוציא וע"כ הכא מיירי דכפוהו כדין דשלא כדין פסול ופוסל כדשמואל בגמרא, לכן נ"ל דודאי יש שלשה מינים בזה הענין האחד הוא אותן שהיו כופין להוציא כהני דחשיב פרק המדיר והשני אותן שדינן יוצוא ויתן כתובה והרי דינו חרוץ להוציא אבל מ"מ אין כופין להוציא רק פוסקין לו שכך הדין, ויש שאין דינו כלל להוציא, והך כדין שאמרו בגמרא הוא מצד מין השני שדינו שיוציא אבל מ"מ אין דינו לכוף אותו להוציא, מ"מ כיון שדינו חרוץ להוציא והוא אינו רוצה אם כפוהו לקיים הדין להוציא הוי לי' גט מעושה כדין ובהא דוקא כשר דיעבד אבל לכתחילה אין דינו לכופו רק מודיעין לו הדין שכך דינו שיוציא, ושלא כדין היינו ממין השלישי הנ"ל שאין דינו להוציא כלל, כנ"ל וכן משמע לי מתוך לשון רש"י ז"ל בגמרא בד"ה כדין שפי' כגון הנך דאמרו בהו יוציא ויתן כתובה או שהיתה אסורה לו, ולשון זה קשה מאד שהיה לו לומר כגון הנך שהיו כופין להוציא, ומה זה שאמר יוציא ויתן כתובה דהא איפסקא הלכתא אין מעשין אלא לפסולות כגון אלמנה לכה"ג אבל הנך שאמרו בהו יוציא ויתן כתובה אין דינן לכוף כלל, ובשהה עשר שנים ולא ילדה פליגי בה והלכה דאין כופין, ולהנ"ל ניחא דכל שהדין שיוציא שוב לא מיפסל אפי' כפהו כיון שהוא לקיים הדין הראוי לו והוי גט מעושה כדין ודיעבד כשר, כנ"ל:

שם עשה מה שישראל אומר לך. נראה לי דלאו דוקא שישראל בקשו זאת מהם שיכפוהו ובשלוחתם עושים כך אלא כל שע"פ דין תורה נפסק עליו הדין שהוא מן אלו שכופין להוציא רק שלא כפוהו לפי שאין לאל ידם וכדומה וכפוהו הם ואמרו שהם כופין אותו לקיים פסק מורי התורה דמחויב לגרש הוי גט מעושה ע"י ישראל כיון שזכר בכפייתו שכופהו רק לקיים מה שפסקו עליו בישראל, ובזה יש לפרש לשון המשנה דלכאורה יש להבין לפיר"ת דכשר בהא ומכח הכרח דאטו מומחין עצמן יחבטו אותו א"כ מאי קמש"ל מתני' דמהני כיון דאין צריך שיחבטו בעצמן פשיטא דמהני ולהנ"ל ניחא לי דקמש"ל דכל שאומר לו עשה מה שישראל אומר לך אף שלא ביקשוהו על זה רק מעצמו עושה כן. מ"מ כשר. כנ"ל ועמ"ש בתוס':

בגמרא אמר שמואל וכו' שלא כדין פסול ופוסל. פירש"י ז"ל ופוסל מן הכהונה משום ריח הגט. משמע מדבריו דהך פסול היינו מדאורייתא דגט מעושה שלא כדין מדאורייתא לא מהני אפילו בישראל רק פוסל משום ריח הגט דאי מדאורייתא כשר רק מדרבנן פסול א"כ פוסל לכהונה מדאורייתא כמו גרושה גמורה, ולפירושו אתי שפיר מה דפשיטא לי' לשמואל דפוסל משום ריח הגט דאזיל לטעמי' דס"ל לעיל ריש כל הגט דכל מקום ששנו חכמים גט פסול פסול ופוסל ופירש"י ז"ל משום ריח הגט א"כ הכא נמי דקתני פסול היינו פסול ופוסל א"כ משמע דשלא כדין דישראל וכדין שלא בישראל שוין דבישראל נמי פסול ופוסל או כיון דשמענו דפסול זה של גט מעושה יש בו ריח גט לפסול לכהונה א"כ ה"ה בישראל שלא כדין:

אלא שאני תמה על זה למה לא מקשה הך במה נפשך דבסמוך אשלא כדין דישראל כדמקשה אכדין שלא בישראל כיון דבהא נמי פסול מדאורייתא דשלא כדין לאו בני עשויי נינהו א"כ למה פוסל לכהונה, ועוד דהיכי מקשה במה נפשך דאטו חידוש הוא לנו דריח גט פוסל לכהונה אף שאין הגט כלום ומ"ש מהך פסולי דריש כל הגט דכלהו פסולין דבעינן לשמה ומ"מ פסלי לכהונה לשמואל והרי הרמב"ם ז"ל זכר עשרה דברים המעכבין הגירושין ולמדם מקרא ובכללם לשמה ושיגרש מרצונו א"כ כמו דבלשמה יש בו ריח גט לפסול לכהונה ה"ה במגרש שלא ברצונו:

ועוד קשי' היכי אפשר דס"ל לשמואל הך כללא דכל היכי דקתני פסול פוסל לכהונה משום ריח הגט והא בהך ברייתא דלעיל מפורש ביבמות דף צ"ד והיינו ריח הגט הפוסל לכהונה משמע דוקא הא הוי ריח הגט ולא בכל גט פסול, וכה"ג דייקינן בחולין דף מ"ח דקתני וזהו פסול החוזר להכשירו דלמעוטי קרום שעלה מחמת מכה דאינו קרום וליכא למימר דאדרבא מהתם מוכח איפכא כיון דס"ד דממעט