תפארת יעקב על גיטין לט

אפי' תרי וע"כ צריך לחלק במתניתין גופא משום דעידי גט אין חותמין זה בלא זה וצ"ע לכאורה:

ומה שנראה לי פשוט בענין זה דס"ד דבגיטין וש"ע הוחזקו אצלנו ובשטרות לא הוחזקו וחשידי אצלנו בזה וכדברי רשב"ג בברייתא דמחלק בין הוחזקו ללא הוחזקו וכן אמרו בירושלמי לממון נחשדו לממון נפסלו, לעריות לא נחשדו לא נפסלו, אמנם לא ס"ד מה דקאמר רשב"ג דכל מצוה שהוחזקו בה הרבה מדקדקין בה יותר מישראל רק אף דהוחזקו שלא לעבור על מצוה זו במזיד, אבל מ"מ לא בקיאי בדיקדוק המצוה כישראל, הילכך בעינן בגט חד ישראל היודע דיקדוקי גיטין וממילא שניהם כשרים לחתימה דלהעיד שקר בגט הוחזקו שאינן חשודין, והיינו דקאמר דלא אתיא מתניתן ככלהו תנאי דברייתא דלת"ק כל דכתיבה אפילו לא אחזיק סמכינן עלייהו א"כ אפי' שאר שטרות נמי (והא ודאי ליכא למימר דידעינן בודאי דמעידין שקר א"כ פשיטא דפסולין לכל עדות] ולר"א אפי' גיטי נשים נמי לא, דליכא למימר דסגי לי' לר"א עכ"פ בחד ישראל א"כ אפילו שאר שטרות, וע"כ אי מיקמת לה כר"א לא יקשה שאר שטרות נמי דלדידי' לא סגי לי' בחד ישראל כיון דאכתי הכותי אינו בקי, א"כ אפילו גט אשה נמי לא , ואי רשב"ג הא ס"ל אי אחזיק הרבה מדקדקין בה יותר מישראל א"כ אפי' תרי כותים והיינו דנקט בקושיא אליבא דרשב"ג וכי תימא רשב"ג וכו' אפי' תרי נמי, ולכאורה לשון זה מיותר דהא אליבא דרשב"ג קאי השתא , ולהנ"ל ניחא דרק לרשב"ג דקאמר הרבה מדקדקין קשיא לי' תרי נמי משא"כ לר"א וכן לת"ק לא שמענו דמדקדקין בכל מצוה רק במצה דדיני חימוץ הוא מילתא דתליא בסברא לפי הטבע הראוי להתחמץ, משא"כ גט ושחרור דדיניהם הם גזה"כ מדרשא דקראי, יש לומר אפי' הוחזקו אבל אין בקיאין, רק לרשב"ג קשיא דקאמר כל מצוה וכו', והיינו דמשני לעולם ר"א ואפילו חד ישראל לא מהני רק בגט דאין חותמין רק זה בפני זה, א"כ ע"כ כותי חבר הוי דגם הוא הי' בקי, אבל בשטרות לא מהני חד ישראל כיון דהכותי אינו בקי אין כאן רק חד המעיד על השטר, גם בלא"ה ניחא לי דלא מקשה מיד לת"ק תרי נמי משום דאיכא למימר דלת"ק באמת מהני תרי ג"כ, ור"א דקאמר לא הכשירו בו רק חד לא מוקי לה כת"ק רק בתר דקאמר דלת"ק ור"א לא רק כרשב"ג, א"כ ר"א דקאמר דלא הכשירו רק חד, ע"כ רק לרשב"ג אמרה דאליבא דמאן אמרה, א"כ יקשה אפילו תרי:

בתוס' בד"ה מצת כותי וכו' וא"ת ואמאי יוצא וכו' דקים לן וכו' כדמשמע וכו' קוטע ראשו וכו'. הרב מהרש"א כתב דלכך לא הקשו אמאי מותרת דיש לומר שניכר שאינו חמץ, והוא תמוה דר"א אמאי אוסר אפי' באכילה, ות"ק מקמש"ל דמותרת הא ממלא אדם כריסו מקמחים ובציקות של נכרים וכ"ש כותי, ומהרש"ל כתב דמותרת לא קשיא להו דסומכין דעשה בכשרות דשמא יתנו לו לאכול משא"כ מצת מצוה אינו ירא דיאכל באמת כיון שאינו חמץ ויאכל אחרת למצוה ע"כ, ואף דבחולין התם מוכח להדיא דלא סמכינן על מה דירא שמא יתנו לו רק צריך ליתן לו באמת, מ"מ לא מבעי בהך דדקורי' של ציפרין דכיון דשלו הם אינו ירא כלל, הילכך צריך ליתן לו דוקא ואפילו בשחיטת כותי דמעיקרא יש לומר כל שלא הי' הישראל יוצא ונכנס הי' חושב דלא ידעי כלל דהוא שחט, או לפי שלא נתנו לו לשחוט אינו מוכרח לאכול כשיתנו לו, אבל כאן שנתנו לו עיסה לאפות מצה שפיר ירא שלא יתנו לו וממילא אין צריך ליתן לו כלל דמחמת יראה עשאה בכשרות, ומה דהכריחו למהרש"ל לפרש כך ולא פי' כפשוטו דבאמת נותנין לו לאכול ולכך מעיקרא מותרת לא קשיא להו, רק סיפא ס"ד דלא מהני זה דיאכל אחרת למצוה, משום דקשיא לי' מה שהביאו התו' ראי' לתירוצם מסוגי' דחולין ש"מ דהשתא חדשו הא מילתא דנותנין לו לאכול וסייעו דבריהם מהך דחולין ואי דמותרת לא קשיא להו משום דנותנין לו לאכול הרי גם מעיקרא ידעו מבדיקה זו ומה זה שהביאו השתא ראי' מהך דקוטע ראשו של אחד, לזה פי' מהרש"ל דבדיקה זו לא ס"ד כלל בקושיא דיש לומר כל שיש חשש דמעיקרא עשאה בפסול י"ל דאין סומכין עליו שלא יודה שנתכוין להכשל הישראל וקילקל עיסתו, רק הא ידעו דכל היכי דירא שיתנו לו ממילא מעיקרא עושה בכשרות עבורו בעצמו, דהא לא חשיד שיאכל חמץ רק להכשיל, והשתא לענין מצת מצוה לא שייך שהי' ירא דשמא הי' חושב או בשעת עשי' דיאכל מצה אחרת, רק דהתוספת תרצו דהשתא עכ"פ קים לן שאין לו מצה אחרת וסומכין על מה שיאכל הוא למצוה, כדמשמע בריש חולין דאפי' אינו ירא סומכין אח"כ על מה שנותנין לו לאכול, וע"כ צ"ל דלא הי' כוונת התוס' דבעת עשיית המצה קים לן, א"כ פשיטא דאין צריך שיתנו לו, דהא עבורו פשיטא שאינו חשוד וע"כ דרק עכשיו קים לן ושפיר הוצרכו לראי', וזה ברור בכוונת מהרש"ל ודוק:

אמנם כל זה אינו נוח לי, לפי שיש לדקדק בלא"ה אם באו התוס' להביא ראי' מריש חולין דסומכין על מה שנותנין לכותי לאכול היאך כתבו כדמשמע בריש חולין הא שם מפורש להדיא כך דנותן לו לאכול וסומך עליו, ועוד מה הביאו מסיפא דהך ברייתא, הא ברישא שם מבואר להדיא דאם שחט חותך כזית בשר ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו ולמה שבקו התוס' רישא והביאו מסיפא:

ומה שנראה לי פשוט בכוונת התוס', דמבואר התם בחולין דלכתחילה אין ליתן לכותי לשחוט על סמך בדיקה שיתן לו לאכול, ויש לפרש בו ב' פירושים, חדא שאין סמיכה זו ראוי' לסמוך עלי' לכתחילה, וראוי לחוש שמא מחמת שירא לומר שקילקל או שרצה להכשיל יאכל איסור רק דיעבד סמכינן על זה, ויש לומר עוד דודאי סמיכה זו טובה וראוי' לסמוך עלי' לכתחילה ג"כ רק דחיישינן דילמא אישתלי ואכיל בלי בדיקה, ונ"מ בזה דלטעם הב' כל שאין לחוש דילמא אישתלי מותר אפילו לכתחילה לסמוך על בדיקת הכותי במה שנותנין לו לאכול, ועיין בתשובת מים עמוקים סי' ט' להרב ר' אלי' מזרחי מבואר שם שני הטעמים הללו ובאמת דבריו צ"ע כי מהך דקוטע ראשו ש"א מהן מוכח דעיקר החשש דילמא אישתלי אבל הסמיכה על מה שיאכל מותר אפי' לכתחלה וזהו כוונת התוס' דמרישא מותרת לא קשיא להו דכיון דעיסת ישראל הוא הוי דיעבד, א"כ פשיטא דסומכין על מה שנותנין לו לאכול, רק מסיפא דיוצא בה קשיא להו דהא ע"כ אפי' מוצא מצה אחרת לצאת בה, דאל"כ פשיטא וכי בשביל חשש לא יקיים המצוה כלל כיון דבודאי לאו חמץ הוא מה בכך שיאכל ואטו בשביל ספק שמא לא שמרה לשם מצה לא יאכל כלל, וע"כ דיש לו אחרת א"כ לכתחילה אין ראוי לסמוך על מה שיאכל הכותי גם לא ידעו מציאות זה שאין לו לכותי מצה אחרת כל הלילה] ועל זה תרצו דקים לן דאין לו מצה אחרת, והביאו ראי' מריש חולין דאפי' לכתחילה ראוי לסמוך עליו כל היכי דלא חיישינן דילמא אישתלי כדמשמע בהך דקורי' של ציפרין שאינם של ישראל רק הכותי שחטם לעצמו והישראל רוצה לקנות ממנו עכשיו לאכול ומ"מ סומך עליו כיון דלא שייך דילמא אישתלי דלא יקנה רק בנותן לו לאכול, אבל ברישא התם מבואר להיפך דרק דיעבד יכול לסמוך אבל לכתחילה אין ליתן לו לשחוט על סמך בדיקה דילמא אישתלי ונראה לי שזה שאמרו ואדם יוצא בה, דלכאורה תיבת ואדם מיותר ולהנ"ל קמש"ל דאף אדם דעלמא לא אותו שנתן לו יכול לסמוך עליו לאכול אף דלאחר הוי לכתחילה גמור דלמה יקח מכותי ולא מאחר, משא"כ אותו שנתן לו לאפות הוי קצת דיעבד ודוק:

ועיין בי"ד סי' קי"ב ס"ט וצ"ע מדברי התוס' כאן:

בד"ה ואדם יוצא זו אף זו קתני ואשמועינן דבקיאין בשימור לשם מצה ע"כ. דבריהם צריכין ביאור כי כפי הנראה הוקשה להם דרישא מיותר כיון דיוצא ידי חובה פשיטא דמותר לאכול, ועל זה כתבו דלא זו אף זו קתני, והדר כתבו ואשמועינן וכו' משמע דאסיפא קשיא להו דמיותרת, אבל כוונת התוס' פשוט ולא נתכוונו לומר לא זו אף זו שהרי לא כתבו רק זו אף זו קתני והיינו דכל היכי דנקט לא זו אף זו רישא לא צריכא רק סיפא וזו ואין צ"ל זו רישא צריכא וסיפא לא צריכא. וזו אף זו תרווייהו צריכי, והשתא הכא קשיא להו דלכאורה הוי זו ואין צ"ל זו, כי אם אנו סומכין על הכותי באיסור כרת כ"ש בעשה, ועל זה כתבו דזו אף זו קתני דסיפא נמי איצטרך להשמיענו דבקיאין בשימור ורישא איצטריך ג"כ דמסיפא ס"ד דוקא בעשה סמכינן והיכי דידענו שלא נתחמצה קמ"ל רישא דאפילו באיסור כרת סמכינן עלייהו ותרווייהו צריכי, ומזה מוכח ג"כ דלא כמהרש"א דכתב דמצת כותי בידוע שלא נתחמצה א"כ רישא מיותרת לגמרי ודוק:

בד"ה אי ת"ק אומר ר"י מדלא קאמר את"ק אי דאחזיק ולפע"ד אינה ראי' דוודאי לא נחית הכא בפלוגתא דת"ק ורשב"ג ובמילתא דת"ק דלא הוזכר אחזיק לא קאמר אי דאחזיק דמנא לן דבעי אחזיק ולרשב"ג לא זכר כתיבה רק ממילא אי ת"ק סובר אחזיק יקשה עליו כמו לרשב"ג וכן אי רשב"ג סובר כתיבה יקשה כמו לת"ק:

בא"ד מדקאמר אם אחזיק בה מבעי לי' צ"ע דהא כיון דמוקי פלוגתייהו בכתיבה ולא אחזיק דלת"ק מהני, ש"מ דמצה לא אחזיק ואי דרק לס"ד כן א"כ ממה דמקשה אם