תפארת יעקב על גיטין שפט

רק מילתא דלית לי' תיקון שגוף הגט פסול אבל זה אחר פיסולו יש לו תיקון שיאמר בפני נכתב ויחזור ויתן לה קמש"ל מנינא דסיפא להורות דבפני נכתב גם כן היה ראוי לחשבו כאן וממעט לי' שאין דינו כיוצא באלו דבהא הולד ממזר כהך ברייתא ועיין מ"ש בתוס' בד"ה מנינא:

בתוס' בד"ה שלשה וכו' דאיכא בגמרא דמוקי לה כר"מ ע"כ. ולא ידעתי הא רש"י כתב להדי' דלמאן דמוקי לה כר"מ צריך לומר דמודה ר"מ בכתב ידו דהוי כחתימה אבל למאן דלא מוקי לה כר"מ שפיר יש לומר דהאי תנא לא ס"ל כוותי' כלל רק מפרש וכתב ונתן כפשטי' שכל שכתב הבעל ונתן הוי גט גמור. ועוד דגם להתוס' תיקשי לס"ד דלא אתי' כר"מ הא ע"כ כר"מ אתי' דלר"א ע"ח כרתי וע"כ צריך לומר נהי דבהא ס"ל כר"מ דע"ח כרתי אבל בהא דכל המשנה לית לי' כר"מ א"כ השתא נמי נהי דמוקמינן לה כדר"מ דכל המשנה אבל אין צורך לומר דס"ל כר"מ דעידי חתימה כרתי, וכן משמע לישנא מוקים לה כדר"מ ולא קאמר כר"מ ועל כרחך כדאמרן:

בד"ה מוקי לההוא כר' מאיר, נראה דלא גרסינן לההוא דאמתניתין קאי. דבריהם צריכין ביאור דמה ס"ד לגרוס לההוא דפשיטא דמוקי למתניתין כר"מ, ונראה לי לפי מה שפירש"י לעיל פרק הזורק דלחד מ"ד כל פיסולא דשלום מלכות רק לר"מ אבל לרבנן אין גט נפסל כלל בהא ולשיטה זו לא הוי מצי להקשות כלל לרבנן דליחשוב גם זה דלדידהו אינו פוסל כלל ור"מ הוא דחדית לה לפסול זה ומשוי לי' ממזר כפי דעתו דכל המשנה וכו' וע"כ צ"ל דקושית הש"ס כאן למאן דס"ל דרבנן נמי פסלי משום שלום מלכות רק הולד כשר לדידהו. והשתא שפיר הוי מצינו לומר דמוקי להך דשלום מלכות כר"מ אבל לרבנן אינו פוסל כלל כהך מ"ד דס"ל פרק הזורק הכי, אבל התוס' הקשו שם על פירש"י והוכיחו דליכא למ"ד דרבנן ג"כ פסלי בשלום מלכות רק הולד אינו ממזר, וזה שכתבו דנראה דלא גרסינן לההוא משום דלכ"ע הגט פסול אפי' לרבנן כפי דעתם פרק הזורק שם. כנ"ל:

בד"ה מנינא דסיפא כל משניות מפיק וכו' ואשמועינן דמתרצתא היא ורבינו יצחק אומר וכו'. כבר כתבתי בפירש"י דע"כ צריך לומר לדבריו ג"כ דס"ד דלר"מ ג"כ אינו ממזר ומ"מ לא קתני לה משום דיש לו תיקון או שאין פיסולו בגופו והיינו כדברי ר"י ומאי חידש ר"י בזה, ונראה לי שבא ר"י ליתן טעם נכון על מה דס"ד דבהא אין הולד ממזר לר"ע אף דכללא כייל כל המשנה וכו' משום דלא מיקרי שינוי רק מה ששינה ואי אפשר לתקנו זהו מיקרי שינה אבל כאן כיון דאפי' שינה יכול לתקנו באופן שיוכשר אפי' לכתחילה אפי' לר"מ א"כ אפי' לא תיקן לא חשיב שינה ממטבע חכמים כיון שהוא שינוי החוזר ואפילו נשאת קודם שתיקן אין הולד ממזר לכך צריך מיעוט להורות דאפי' בהא לר"מ ממזר:

בד"ה אמר רב, דוקא כתב ידו וכו' ור"ח גרים וכו' ועוד יש לומר וכו'. נראה לי שהוקשה להם לפי מה שכתבו מתחילה דהוי להו רב ושמואל סברות הפוכות מן הקצה אל הקצה דלרב כתב ידו עדיף מכתב סופר אפי' מובהק ולשמואל בסופר מובהק אפי' לכתחילה תנשא בכתב ידו דהוי ג"כ כמובהק דליכא למיחש שלא שמע מפי הבעל דהוא עצמו כתבו ומ"מ דוקא בנשאת אבל לכתחילה לא תנשא ש"מ דעדיף סופר מובהק מכתב ידו ולרב להיפך ממש ולזה הביאו דעת ר"ח דגריס בע"א, ועל זה כתבו ועוד יש לומר דלרב במובהק כשר לכתחילה רק באינו מובהק אפילו דיעבד לא:

אך באמת גם פי' זה תמוה מאד דא"כ מאי ראי' מייתי שמואל מהך דכתב סופר ועד דהא בין לרב בין לשמואל בסופר מובהק כשר לכתחילה רק באינו מובהק נחלקו ורב גם כן יכול לאוקמא הך דכתב סופר ועד בסופר מובהק ואין צריך לאוקמא כלל בחתם סופר, ועוד אבאר בסמוך בגמרא מה שיש לדקדק בזה ומה שנראה לי לפרש בזה ע"ש:

ע"ב בגמרא ורב מי דמי התם תנשא לכתחילה פירש"י דחתם סופר שנינו, ופירושו דחוק מאד דלא הוזכר עיקר התירוץ דהתם בחתם סופר ומלבד זה קשה מה שהקשיתי לעיל בתוס' בד"ה אמר רב ע"ש:

לכן נראה לי דהכוונה כך דרב קאמר דוקא כתב ידו הוא דהוי גט פסול אבל כתב סופר ועד לא הוי גט פסול ופליג עלי' שמואל ומייתי ראי' דקתני התם כתב סופר ועד כשר משמע דיעבד כשר אבל לכתחילה לא, והיינו דקאמר ורב מי דמי התם כשר ותנשא לכתחילה אבל הנך גיטין פסולין דהכא הכוונה דוקא דיעבד לא תצא א"כ ע"כ כתב ידו דוקא דאי כתב סופר לכתחילה תנשא, וזה שחזר והקשה לשמואל דהיאך מביא ראי' מהתם הא להיפך מוכח דכשר שתנשא לכתחילה והיאך מפרש כאן כתב סופר ועד דהוי גט פסול שלא תנשא, ועל זה קאמר התם בסופר מובהק כשר להנשא לכתחילה וכאן באינו מובהק רק בנשאת לא תצא אבל לכתחילה לא תנשא ושפיר מייתי ראי' מהתם דאי ס"ד דגם באינו מובהק תנשא לכתחילה היה מהראוי בסופר מובהק להיות כשר לעשות כן לכתחילה לא דיעבד דוקא כשנעשה כך ומדקתני כתב סופר ועד כשר דמשמע רק בנעשה כך כשר אבל לכתחילה לא יתנו גט כזה ש"מ דבסופר שאינו מובהק יש בו פיסול גמור דאפי' נתגרשה לא תנשא לכך גם במובהק גזרו עכ"פ שלא יעשו כן לכתחילה כנ"ל והוא מסכים לפיר"ח שהביאו התוס' הנ"ל:

שם הא בספרא דמובהק פירש"י ובקי בתורת גיטין ולא יכתבנו אלא אם שמע מפי הבעל ע"כ, ודבריו צ"ע לכאורה דהא מתניתין כר"מ מוקמינן לה דע"מ לא כרתי א"כ וכתב דקרא לא קאי על כתיבה רק על חתימה וא"כ לא בעינן כלל שישמע מפי הבעל, ונהי דנזהר שלא יכתוב להתלמד לזרוק לאשפה אבל בהא לא נזהר שלא יכתוב בלי שמיעה מפי הבעל כיון שאין צריך לזה כלל וא"כ ממילא פסול להצטרף לע"א על החתימה דבהא לא מהני רק שישמע מפיו דחתימה עיקר לר"מ:

והנה לפי' השני שפירש"י במשנה דהאי תנא לא כר"מ ס"ל ולא כר"א א"כ יש לומר אף דלא ס"ל ע"מ כרתי מ"מ ס"ל דבעינן כתיבה לשמה ושמעה מפי הבעל ואדרבא כיון דכתב ידו מהני דוכתב ונתן קרינן בי' א"כ ממילא מפרש וכתב כפשטא א"כ פשיטא דאי כתבו הסופר דבעינן שישמע מפיו דאל"כ לא מיקרי וכתב אבל להך פי' דפי' דס"ל כר"מ רק כתב ידו כעדים דמי א"כ ודאי לא בעי שמיעה מפי הבעל כלל ואין לי מקום לומר רק או דס"ל דהאי תנא ס"ל דבעי כתיבה וחתימה לשמה כר"י דפוסל עד שתהא כתיבה וחתימה בתלוש או דס"ל כהך מ"ד דמוקי לעיל פרק כל הגט משנת הכותב טופסי גיטין כר"מ ומשום קטטה או תקנת עגונות אסור לסופר שיכתוב תורף הגט עד שישמע מפי הבעל הלכך בסופר מובהק אין לחוש דלא שמע מפיו וכתב דבקי בתורת גיטין שלא יכתבנו רק מפי הבעל אפי' לר"מ ולכך ממילא כשר בתורת חתימה ג"כ דהוי כע"א כנ"ל בזה:

שם זימנין אמר רב וכו'. פירש"י בהני שלשה גיטין דמתני' אם ניסת תצא ואני תמה על דבריו דתינח לשיטת הרי"ף דס"ל ע"ח נמי כרתי לר"א הלכך אף דפסקו כולם כר"א מ"מ נ"מ בהנך ג' גיטין במתניתין גם לר"א היכי דליכא ע"מ דאז כרתי ע"ח ושפיר פליגי רב ולוי אי תצא או לא בהנך ג' גיטין, אבל להפוסקים דע"ח לא כרתי כלל א"כ לא קאי הך פלוגתא דרב ולוי רק אהך פסול דגט שאין בו זמן דבהא מודה ר"א דפסול אפי' איכא ע"מ. אבל באינך פסולין כיון דכר"א קי"ל אין מקום למחלוקת זה ובשלמא בהך פלוגתא דמעיקרא אי כתב ידו או כתב סופר יש לומר כמ"ש הרא"ש דנ"מ לענין לסמוך על עידי חתימה דמסתמא היו ע"מ אבל לא שייך לחלק בין יש לה בנים לאין לה בנים בענין לסמוך על ע"ח דהיו ע"מ, דאי ראוי גט כזה לסמוך עליו דהיו ע"מ א"כ אפילו לכתחילה כשר ואי אין גט זה ראוי לכך מה יועיל מה שיש לה בנים ומי מדד בשעלו לסמוך לר"א שהיו ע"מ כפי ערך כשרות ע"ח אליבא דר"מ ודוק, וברור דלשיטה זו לא פליגי רב ולוי רק בגט שאין בו זמן בלבד כנ"ל:

שם תתייבם ואין בכך כלום. פירש"י כלומר אי אתי ליבומי לא איכפת לן כולי האי דנגזור הא אטו הא וכו' משמע מפירושו דבאמת אסורה להתייבם לכתחילה רק שאין חוששין לזה לאפוקי ערוה מבעלה כשניסת כיון דאינו רק חששא דרבנן דמדאורייתא לאו צרת ערוה היא: