תפארת יעקב על גיטין שפז

לא בעינן ודן בעינן ועל זה כתבו עוד ושמא לשופרא דשטרי נקט ואין צורך לחלק בין ודן למינאי:

אלא שיש לי לדקדק היאך ס"ד להוכיח מדברי אביי דבעינן ודן א"כ היאך בעי בתר הכי תיכף אי בעינן ודן ופשיט מרבא ולא סליק פשיטותי' עכ"פ נפשוט מאביי דכיון דלדידי' דס"ל הוויין ידים בעינן ודן כ"ש לרבא דסובר לא הוויין ידים ומדלא פשיט מאביי ע"כ דליכא למיפשט מיני' לכן נ"ל דוודאי מאביי ליכא למיפשט דבעינן ודן דלא בא לומר רק דלא לכתוב ודין דהא גרע טפי מלא כתב כלל וכן כלהו רק כוונת התוס' להוכיח דס"ד כיון דס"ל שלא לכתוב ודין דמשמע דין ש"מ מהא גופא דידים שאינו מוכיחות לא הוויין ידים דודין ביוד לא גרע מיד שאינו מוכיח דכוונתו לגרשה בגט זה לא דין ומדמקפיד לכתוב ודין ש"מ דבעי יד מוכיח דוקא ועל זה כתבו דלא תיקשי על מה שאוסר לכתוב ביוד שאין זה ענין ליד שאינו מוכיח דהא גרע מיד שאינו מוכיח ואין לדמות זה לזה להקשות ועל זה כתבו עוד ושמא לשופרא דשטרי מקפיד על ודין אבל באמת אי כתב ודין ביוד ג"כ כשר ואף דלקמן בד"ה ולורכי' משמע דבהא פסיל היינו לדידן דק"ל כרבא דלא הוויין ידם אבל לאביי יש לומר דודין נמי לשופרא דשטרי הוא אבל דיעבד לא איכפת לן דלא גרע מיד שאינו מוכיח כנ"ל:

בד"ה ולא לכתוב איגרת וכו' אע"ג דבאגרת מן הדין וכו'. כוונתם דמה צורך לאביי להזהיר שלא יכתוב איגרת ביוד דמהיכי תיתי לכתוב כך ועל זה כתבו משום דאיגרת שהוא לשון גג לפי שאינו כתוב בעברי רגילות לכתבו ביוד לכך הזהיר שלא יטעו לכתוב גם כאן כך אבל באגרת דגט אין מקום לטעות שכך כתוב בעברי בלא יוד ואף שיש לפרש בע"א כך נראה לי עיקר:

בד"ה דתהוייין, בתלתא יודין ואומר ר"י דחמשה יודין וכו' ודי תיהוייין שתי תיבות ודי במקום אשר וכו' לכאורה נראה דעתם לכתוב די תיהוייין בשתי תיבות וזה היפוך המבואר בש"ע ובנוסחי גיטין תיבה אחת אבל המעיין היטב יראה שלא נתכוונו לזה כלל דאי נכתב בשתי תיבות פשיטא דצריך יוד ראשונה דאי אפשר לכתוב ד' בלבד בלא יוד ועוד שכתבו מקודם דצריך חמשה יודין וכיון שהם שתי תיבות אין ענין יוד ראשונה להנך רק כוונתם דהמכוון מן דיתיהוייין הם שתי תיבות די תיהוייין אבל המכוון מן דיתבא היושבת תיבה אחת והטעם בזה כי לא שייך לכתוב די במקום אשר רק בדבר המתחלף פעם כך ופעם כך אבל על עיר לא שייך אשר רק היושבת כיון שאינו מתחלף ישיבתה רק כך יושבת לעולם והטעם דאין כותבין בשתי תיבות נפרדות כדי שיהא נקרא כאחת כמו שאין כותבין הרי את בשתי שיטות רק סמוכין שיהא נקרא כאחד כנ"ל וכן משמע ברא"ש ע"ש:

בד"ה ולורכי' ומיהו וודאי דאין הגט פסול וכו' ומעשה. בגט וכו'. לא נתבאר כוונתם אי רצו להכשיר אפי' כתב ויו קצרה עד שנסתפק לנו שהוא יוד ומכשירין בתינוק דלא חכים א"כ למה כתבו דאין הגט פסול בלא האריכן יותר מדאי ועוד דבהגהת מיימוני מבואר דהמעשה לא הי' כלל באותן ווין דמקפיד בהו אביי רק בכדת משה וישראל לכן. נ"ל שבאו לומר דהכשיר בלא האריכן הרבה רק כמו ווין דעלמא דאנן קרינן ויו והיינו דאפי' תימא דהי' כוונת אביי להאריך יותר מעלמא עכ"פ כיון דבעלמא כשר אפי' נסתפק לנו צורתה א"כ דיו לפסול בהנך בתינוק דלא חכים אבל לא בנקרא יפה ויו בלי תינוק וכבר כתבתי דמוכח מדברי התוס' דבאינך דקדוקים יש לפסול דיעבד וכך משמע מסדר דברי אביי כמ"ש בגמרא:

דף פ"ו ע"א בפירש"י ומן ערורי שלא חטא להיות מוכתב כו' שאם הי' מוכתב כו' מקחו בטל. יש לדקדק דמעיקרא כתב שלא חטא להיות מוכתב כו' והוי לי' לומר ג"כ שאינו מוכתב כו' שאי הי', מקחו בטל, לכן ברור דכוונת רש"י ליישב קושית התוס' פרק המוכר פירות וכאן בד"ה מן עלולי דכיון דמדינא מקחו בטל מה צורך להתנות על זה ולא ניחא לי' לפרש לשופרי דשטרא כמו שנראה מפירש"י בד"ה עד טצהר דבדוקא תיקן כך גם קשיא לי' לשון מן ערורי שאין זה נקרא עירער כיון שכבר נגמר דינו:

לכן ס"ל דהך תקנה הוא לבטל המקח אפי' לא נגמר דינו עדיין רק שיערערו עליו על חטא שחטא שעל ידי זה יוכל להיות מוכתב כו' ובכה"ג אין מקחו בטל אי לאו דאתני דטעמא התם מפרש רשב"ם דגברא קטילה הוא וזהו דוקא אי כבר נגמר דינו אבל לא בחטא שחטא ולא פסיקא מלתא כלל וזה שדקדק רש"י שלא חטא להיות מוכתב כו' שאם הי' מוכתב כו' מקחו בטל בלא"ה ואין צורך להתנות ע"ז, ומה שפירש בתר הכי מנוקה מכל מום היינו כמו ליסטים מזויין הכוונה שהוא מנוקה מן מום זה ואין עליו שמץ מנהו שאם הי' ליסטים מזויין גמור בלא"ה בטל כנ"ל, אמנם מה שפירש מלך ומלכה לא ידעתי מה צורך להזכיר דבר זה ומה נ"מ מי המולך אי מלך או מלכה ונראה לי דהכוונה שיש חטא נגד המלך שחשב למרוד וכדומה ויש חטא נגד חוקי המלוכה ואינו נוגע למלך בעצמו על הכל התנה שלא יהא עליו שום חטא כנ"ל:

בד"ה עד טצהר וכו' אבל הכא כיון דאתני וכו'. והא אין להקשות דאכתי איכא סמפון בעבדים היכי דאתני דבהא באמת אינו אוכל בתרומה תדע דאל"כ תיקשי הא אי מתנה אפי' במום דעלמא מגואי וודאי חוזר וע"כ דכה"ג באמת אינו אוכל בתרומה, איברא יש להקשות מה צורך לו להתנות על זה כיון דאינו בכלל גואי כיון דלאחר זמן יצאו לבראי ועכשיו אינו רואה אותם וצ"ל כיון דאית להו רפואה שילכו כדברי אביי גינברא ומרתכא אף שעדיין לא נרפא לגמרי דאח"כ יבואו עליו מ"מ כיון דבכל פעם יכול לדחותם מעליו הוי לי' כמום דגואי ולא איכפת לי' וצריך להתנות והיינו דקשיא לי' דאי ס"ד דכה"ג אפי' לא התנה חוזר א"כ משכחת סמפון בעבדים בלי תנאי כלל ולא ניחא לי' לומר דלא שכיח כמ"ש התוס' דמה צורך לתקן על לא שכיח ועמ"ש בתוס':

בתו' ד"ה רושם פי' בקונ' רושם וסי' וכו' רשו דאינשי לפירש"י קשה ג"כ דלא הוי לי' להזכיר רושם בין ערורי ומניקה מכל מום דמוכתב למלכות וליסטים מזויין ענין אחד הוא אבל הא אתי שפיר טפי לפירש"י לישנא דרושם דאינשי דלפי' התוס' הך תיבת דאינשי מיותר דפשיטא דמלוה מאדם הוא אבל רושם יש לומר ממקום אחר לא מאדם:

בד"ה מן עלולי כן הוא וכו' קלא אית להו וסבר וקביל וכו'. ובאמת יש לתמוה דמעיקרא בגנב או קוביוסטוס מביא רש"י בעצמו ברייתא דהמוכר פירות והיאך יהא נעלם ממנו סיפא דברייתא:

לכן נראה לי דמודה רש"י שאם נמצא מוכתב כו' והוא אומר שלא ידע מזה נאמן לבטל המקח דמסתמא לא קנה מוכתב כו' רק לפי שהוקשה לו מה בכך דאית להו קלא מ"מ ה"מ אי באמת אינו יודע לא שכיח שיהא ולא ידע דאית להו קלא אבל ניחוש שמא באמת יודע ויבטל המקח ועל זה כתב אם באמת יודע סבר וקביל ואפי' יבטל אח"כ בשקר שיאמר שלא ידע הרי בשקר ביטל אבל באמת קנאו ושלו הוא ואין כאן חשש אכילת תרומה:

ועוד נ"ל דהא דאמרינן התם דמקחו בטל היינו בעבד שקנאו ישראל או כהן ואינו מאכילו בתרומה אבל כהן שקנה עבד ומאכילו בתרומה בוודאי סבר וקביל דכיון דאית לי' קלא בקל יוכל לחקור עליו אם הוא מוכתב כו' ולא הי' לו להאכילו בתרומה וכיון דהאכילו תרומה סבר וקביל ומ"ש עוד ומה דאתקין כבר כתבתי דרש"י נזהר מזה ולק"מ:

בד"ה עד טצהר והא דאמרינן וכו' אע"ג וכו'. דבריהם מגומגמין לכאורה ושיעור דבריהם כך דלא ניחא להו לומר כפירש"י דדוקא הכא דאתני אבל בלא"ה הוי כגואי משום דאית לי' רפואה כנ"ל דמ"מ כיון כשיבואו עליו לא יהא ראוי למיקם קמי' אף שידחה אותם ע"י רפואה מ"מ קודם שיתרפא לא חזי והוי כבראי ואף דלפי זה יקשה הא משכחת סמפון בעבדים בלי תנאי דכיון דלא שכיח לא חיישינן לזה כנ"ל, ויש לי עוד דברים לדקדק בדברי התוס' הללו עם מה שכתבו בדיבור הקודם ואין להאריך בזה:

במשנה שלשה גיטין פסולין וכו' כתב בכתב ידו וכו' פי' רש"י דהאי' תנא או דלא ס"ל כר"מ ולא כר"א דלדידהו עדים דוקא בעינן והאי תנא ס"ל כתב ידו כעדים או דס"ל כר"מ ור"מ ג"כ מודה דכתב ידו כעדים אבל כר"א ודאי לא ס"ל דפליג בסיפא, וכ"כ התוס' פרק קמא ד"ג ע"ב בד"ה שלשה דהך תנא ס"ל וכתב וחתם כר"מ רק כתב ידו הוי כעדים, ותמהני מאוד דהא קתני יש בו זמן ואין בו אלא ע"א ומפרש שמואל כתב סופר ועד והשתא כיון דהאי תנא כר"מ ס"ל ואפי' מצאו באשפה כשר וכ"ש בלא כתבו לשמו א"כ היאך יהא הסופר זה כעד החתום הא אי הי' חתום ממש על הגט לא הוי כע"א כל שלא חתם לשמו כ"ש בכתב סופר והתוס' לעיל דף ג' בד"ה שלשה הקשו דניחוש