תפארת יעקב על גיטין שפו

דמוכח להדי' להיפך דהלכה כרבנן ושכן דעת הרמב"ם ז"ל והקושי' הנ"ל הוא רק לדעת ר"י דמצריך ודן, לכן לא מנעתי לגלות דעתי דלר"י צריך שיכתוב למהך להתנסבא בתר ודן כמו שהוא במשנתינו ובדוקא הוא ולקפידא כמו שביארנו וצע"ג:

ומעתה גם מה שכתבו קצת פוסקים דלמהך להתנסבא אינו כולל רק נישואין ולא זנות לפי הנ"ל הא ליתא דא"כ מה הועיל ר"י בהך למהך להתנסבא דהא עדיין לא גילה דבספר הוא מתירה לכל אפילו שלא בנשואין וע"כ דהך להתנסבא כולל זנות ג"כ והשתא כיון שנהגו כר"י בודן וכותבין למהך להתנסבא ממילא אין צריך להרי את מותרת דלר"י כולל הכל וז"ב לפע"ד ועמ"ש עוד לקמן בגמרא בענין זה:

בגמרא ת"ש דתנן וכו'. יש לדקדק דהא גם בעל האבעי' ידע דבעבד מהני הרי את לעצמך דליכא למימר דבהא נמי בעי הוי לי' למיבעי בתרווייהו באשה ועבד, וליכא למימר דס"ד דבעבד ודאי לא מהני ובאשה מבעי' לי' דלא הוי לי' רק לאתויי ממתני' דמהני, ועוד דהוי לי' לומר פשיטא אמר לעבדו ושפחתו הרי את לעצמך לא מהני באשה מבעי', ומדקאמר באשה הרי את מותרת מהני ובעבד לא מהני ש"מ דהרי את לעצמך פשיטא לי' דמהני בעבד וע"כ דס"ד דאשה גרע מעבד א"כ מאי פשיט לו ממתניתין מה דהוא ידע לה ומ"מ מבעיא לי', ועוד דהא חזינן הרי את בת חורין בעבד לא מהני ובאשה מהני:

לכן נראה לי לולא פירש"י דפי' דהכל באמר לכתוב מיירי הי' נראה לי דהכא לא מיירי כלל לכתוב רק אמר בעת גירושין דהא בעינן שיאמר בעת גירושין בפירוש שהוא מגרשה וכן בקידושין וכל שלא דיבר עמה מעסקי גיטין וקידושין ונתן ולא פירש לא מהני וכמו כן מוכח דאי אמר לשון גרוע אפילו מדבר עמה לא מהני כדמוכח בריש קידושין שם, והשתא שפיר ס"ד דבעבד מהני דכיון דעבד למלאכה נמי קאי והוא משחררו ממלאכה ג"כ הלכך לא גרע הרי את לעצמך ממדבר על עסקי שיחרור דאפי' נתן בשתיקה דיו א"כ כיון דבגט כתוב הרי את בת חורין אף דלא זכר באמירה רק הרי את לעצמך דיו, אבל גט אשה דאינו למלאכה כלל שפיר מבעי' לי' אי לשון זה כולל הכל או רק למלאכה ולא מהני דאין הגט למלאכה כלל ולא הוי כמדבר מענין הגט כלל, והיינו דפשיט כיון דמוכח במתניתין דאי כתב בשיחרור רק הרי את לעצמך מהני, והשתא אי רק מלאכה הוא נהי דבאמירה מהני אבל בתוך השיחרור פשיטא שיהא צריך להזכיר ההיתר בבת חורין ג"כ לא מלאכה בלבד וע"כ דלגמרי קאמר א"כ ממילא מהני באשה ג"כ דק"ו הוא ומה שיחרור דכולל גופו ג"כ אמרינן דלשון זה כולל הכל כ"ש באשה דלא קני גופה כלל דהרי את לעצמך כולל הכל ולא זכרו כאן הנך מימרי רק לפי דפשיט לי' ממתני' אבל הכא הכל באמר בעת גירושין משתעי, כנ"ל ועמ"ש לעיל פרק הזורק עוד בענין זה:

שם במאי קא מפלגי וכו' ושטרא ראי' בעלמא הוא. בפ"ק דנדרים פליגי אביי ורבא בידים שאינן מוכיחות וקאמר התם דפליגי בפלוגתא דר"י ורבנן ומשני ע"כ לא קאמרי רבנן אלא משום דאין אדם מגרש אשת חבירו משמע התם דבמינאי פליגי והכא משמע דפליגי בודן. והשתא תיקשי נהי דבהא דפליגי במינאי לא הוי אביי ורבא כתנאי אבל אכתי הוי להו כתנאי בהך פלוגתא דודן, ועוד דע"כ טעמייהו דרבנן לאו משום הכין הוא דאכתי למה לא בעי ודן דבהא לא לא שייך אין אדם מגרש אשת חבירו:

לכן נראה לי דכולה חדא הוא והתם נמי לענין ודן קאמר לה דודאי יש להבין מהו לשון זה אין אדם מגרש אשת חבירו כיון דבמינאי פליגי הרי החשש שאינו מגרשה ממנו אבל לא שיגרש אשת חבירו ובהכרח שנאמר דהכוונה במינאי שאין הגט מוכיח שבעלה מסר לה הגט לכך צריך לכתוב בו מינאי שזה המגרש המוזכר בתוכו גירשה ולא אחר, ועל זה אמר שאין אדם מגרש אשת חבירו והשתא אני אומר בפשיטות דבודן פליגי ועיקר טעמייהו דרבנן כיון דהגט בידה והוא מסר לה הגט כתוב הרי מוכיח הוא שבספר מגרשה כמ"ש הר"ן כאן רק לפי שאין הגט מוכיח שהוא מסר לה צריך לומר משום דאין אדם מגרש אשת חבירו וע"כ הוא מסר לה הגט וכיון שמסר לה הגט בודאי בגט מגרשה כמ"ש הר"ן והוי הכל יד מוכיח:

ובהכי ניחא לי דרבא מוקי מילתא דשמואל התם דקאמר שאיני אוכל שאיני טועם כר"י וקאמר מתני' קשיתי' וקשה הא איהו קאמר דטעמייהו דרבנן דאין אדם מגרש אשת חבירו וא"כ למה מוקי דשמואל כר"י הא כרבנן נמי מצי אתיא והוא תמוה לכאורה ולהנ"ל ניחא דפלוגתייהו דאביי ורבא כגון מודרני ממך דלא משתעינא בהדך משמע והא לא תליא בהך דהכא דאין אדם מגרש אשת חבירו ובודאי הוא כתב לה גט ומסר לה א"כ מוכחא מילתא דבגיטא מגרש לה משא"כ התם אבל הך דשמואל כיון דאפי' אמר מודרני ממך שאיני אוכל כל שלא אמר לך הוי לי' לדידי' יד שאינו מוכיח, והשתא הך דהתם נמי כיון דקאמר מודרני ממך בודאי שאיני אוכל נמי משלך קאמר ומ"מ משוי לי' יד שאינו מוכיח א"כ ה"ה הכא ולכך הוכרח לאוקמא כר"י דוקא, ולפי זה יש לומר דשמואל גופא ג"כ לא סבר כר"י רק דמוקי מתני' כר"י מכח הכרח דלך למה לי אבל מודה דהלכה כרבנן ומה דפסק שמואל בעלמא ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים היינו כהך פלוגתא דאביי ורבא, ולפי זה אתי שפיר בפשיטות דלא נקט שמואל גבי הכותב טופסי גיטין רק הרי את מותרת ולא ודן משום דבהא כרבנן סבירא לי' ולא כר"י כנ"ל, ועיין מ"ש עוד בסמוך ובתוס' בד"ה אע"ג:

שם אמר אביי האי מאן דכתב גיטא וכו',. יש לדקדק בסדר דברי אביי בדקדוק לשון הגט שהוא שלא כסדר נוסח הגט כלל ופתח בודן וחוזר למעלה ואח"כ חוזר למטה ואח"כ למעלה, ונראה לי דמזה ראי' דהך למהך להתנסבא צריך להיות בתר ודן כמפורש במשנה להדי', ולפי שכל אלה הדקדוקים רובן מן ודן עד סופו ויש ג"כ הפרש בין הנך לאריכות הווין דיש קפידא בהו דיעבד כדמשמע מדברי התוס' בד"ה ולורכי דרק באריכות הווין כתבו דאין קפידא ולא בהנך דמעיקרא והטעם דבהו אין הקפידא רק אם לא יאריך שמא יקצר אבל לא בעצמותן וכן לאתנסבא שמא ירחיק לא מן תנסבא אבל בלא הרחיק אין קפידא משא"כ כל הני דמעיקרא יש בהו קפידא בעצמותו לכך מעיקרא פתח בודן וכשהגיע לג' יודין דיתיצביין כלל גם דיתיהויין דשניהם פיסול אחד, אח"כ פתח באריכות הווי"ן וכלל וא"ו דוכדו ואח"כ לאיתנסבא דג"כ הקפידא כאריכות הווי"ן לא כהך דלעיל, וכל זה ברור, אבל לפי הנוסח הנהוג אצלינו דכותבין למהך להתנסבא קודם ודן אי אפשר לכוון סדרו של אביי כלל, ועמ"ש בחידושי בא"הע סי' קכ"ו:

שם אבעי' להו בעינן ודן וכו' הכא נמי בעינן מיומא דנן לאפוקי מדר"י וכו'. פירש"י ז"ל וז"ל מי בעינן כלומר הלכה כר"י או כרבנן, ולפי שהוקשה לו לפי' זה היאך קאמר לאפוקי מר"י ורבא אמר ר"נ מ"מ כיון דקאמר רבא לאפוקי מר"י פשיטא דהוי לי' להזכיר ודן לאפוקי מרבנן לזה פי' לקמן דאין הכוונה לאפוקי מר"י ורבא אמר ר"נ דאין הלכה כך רק להיפך כיון דהלכה כוותייהו הוצרך לתקן דמ"מ לא יעשו כן שלא להוציא לעז אבל הך ודן דהכא דהלכה דבעינן ודן לא איצטריך להזכיר ולפי זה להנך פוסקים והרמב"ם מכללם דפסקו דלא כר' יוסי ולא כרבא אמר ר"נ דס"ל דהך לאפוקי דהכא היינו דלית הלכתא כוותייהו א"כ פשיטא דקשי' לדידהו דהוי לי' לומר ודן ג"כ לאפוקי מרבנן וכ"ש הוא כיון דמשמיענו שלא נטעה דהלכה כר' יוסי נגד חכמים כ"ש שנטעה דהלכה כרבנן נגד ר' יהודה:

לכן ברור דהכא פשיטא להו דהלכה כרבנן רק כיון דקאמרי רבנן גופו של גט הרי את מותרת ופשיטא דאיכא טובא בגט חוץ הרי את מותרת רק שאינו גופו של גט, ואהא מבעי' לן כיון דלרבנן הוויין ידים לא בעינן ודן כלל או דלמא רק דאינו גופו של גט נחלקו אבל מודו דבעינן ודן כשאר נוסח הגט, והיינו דמסיק דבעי ודן לכ"ע וזו הוא דעתו של הרמב"ם דפסק גופו של גט הרי את וכו' ומ"מ בנוסח הגט זכר ודן כמו שבארנו:

בתוס' בד"ה ואע"ג וכו' אור"י וכו' ולא תיקשי לאביי ושמא וכו'. מדבריהם מבואר דלא נתכוונו בהך ולא תיקשי לומר דלכך לא קשי' דנקט לשופרא דשטרא, דלא הוי להו לומר ושמא חדא כיון שכתבו בפשיטות דלא תיקשי א"כ ע"כ לשופרא נקט ועכ"פ הוי להו לומר דשמא , והי' נראה לכאורה לומר דכוונתם כיון דבתרווייהו פליגי במינאי ובודן יש לומר מה דתליא בידים שאינן מוכיחות הוא רק במינאי ובהא ס"ל לאביי כרבנן אבל ודן ס"ל לאביי כר"י בהא דבעינן ודן וכן הביא הר"ן בשם איכא מ"ד דמינאי