תפארת יעקב על גיטין שעז

והיתה לאיש אחר אפילו לא התירה רק לאיש אחר ממילא לא מוכח רק בהתירה לכל חוץ מזה שלא תנשא לו אחר הגירושין אבל אח"כ תהא מותרת אבל הא לא מוכח אם אסרה לעולם אפי' אחר שתנשא לאחר ותתאלמן ממנו שיהא גט וא"כ שפיר השיבו ד' זקנים על ר"א, דאי משום דגזה"כ הוא לא מוכח רק אי יהא לה היתר אחר שתנשא לאחר אבל לא היכי שתהא אסורה גם אח"כ וכיון דפליגי בעל מנת אפילו אסרה לינשא אחר שתתאלמן מאחר שפיר השיבו ד' זקנים דהא אין ללמוד מכ"ש מחוץ מגזה"כ דחוץ נמי לא מוכח כה"ג כלל:

ומעתה דברי התוס' ברורים על אופניהם לפי שהקשו מתחילה לר"י דיליף מאיסור כהונה הא ר"י אמר רואה אני דברי ראב"ע והיינו מכח פירכי דרבא א"כ ע"כ כר' ינאי משום זקן אחד ס"ל, ותירצו דהך ברייתא אתי' נמי אליבא דר"י ור' יוסי לאו מכח הני פירכי קאמר רואה אני ואהא קשי' להו לר' יוחנן דיליף מאיסור כהונה מה השיבו הנך זקנים הא בחוץ גזה"כ הוא ואפילו לא התירה לעולם דאל"כ אפילו ריח גט לא הוי כשלא התירה לשום אדם לעולם א"כ כ"ש על מנת דהוי כריתות וע"כ דהנך זקנים כר' ינאי משום זקן אחד מיתני לה, והשתא לא קשי' כלל דמקרא לא מוכח כשלא התירה לעולם כנ"ל ואכתי קשי' לר' יוחנן היכי פליג על הנך זקנים ואהא תירצו דמ"מ קשיא להו דנימא כדדחי רבנן מכח תשובה זו, כנ"ל ברור בכוונת התוס' ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה מודה ר"א דבזה מיושבין דברי התוס' ג"כ מה שיש לתמוה לכאורה על תמיהתם ע"ש:

בד"ה מה קודמי הוי' ראשונה וכו' לקרובי בעלה הראשון וכו'. כתב מהרש"א דה"ה דהוי מצי לומר דאסורה לכהן ע"כ, ודבריו תמוהין דפסול כהונה אינו מחמת האגד אדרבא הפירוד גורם האיסור לכהונה כי אשה שנפרדה ע"י גט פסולה לכהונה ומעיקרא לא הי' עלי' פסול כהונה כלל אף שהיתה אגידא בי' רק הפירוד והגירושין גורמין לפסול לכהונה ואי אפשר שנאמר כמו מעיקרא לא היתה גרושה כן בשני' לא תהא גרושה דגרושה היא לפנינו ומחמת גירושין שלה נפסלה לכהונה וז"ב:

בד"ה מודה ר"א, תימה למאן מודה וכו'. באמת יש לתמוה לכאורה על תמיהתם דודאי משמע בפשיטות דע"כ לא התיר ר"א חוץ רק לפי שהיא מותרת אחר שתתאלמן מאחר ונתרוקן כל כחו של ראשון בנישואין שנשאת לאחר אבל אי אינה מותרת לפלוני לעולם שלא נתרוקן כל כחו לאחרים חוץ פלוני עכ"פ בהא מודה ר"א דלא מהני ואינו גט כלל:

וברור דכוונת התוס' דנתכוונו למה שכתבו לעיל בד"ה אפילו דעיקר הוכחת ר"א מואשה גרושה מאישה דאי בחוץ מפלוני לא הוי גט סברא היא היכי שלא התיר לשום אדם דאפילו ריח גט לא הוי, ולפי זה מוכח ע"כ דאפילו לא התירה לפלוני כלל הוי גט דאי היכי שלא התירה לפלוני כלל אפי' אחר מיתת השני לא הוי גט א"כ סברא היא היכי שלא התיר לשום אדם לעולם דאפי' ריח גט לא הוי והרי הכתוב אומר אפילו לא נתגרשה אלא מאישה שלא התירה לשום אדם הוי ריח גט וע"כ דהך מודה הכוונה דאי אמר סתם אמרינן דלא אסרה לעולם א"כ שפיר קשי' להו למאן מודה, אך לפי מה שכתבתי לעיל בתוס' בד"ה אפילו ליישב קושית התוס' שם בלא"ה א"כ ממילא גם קושי' זו לק"מ, וכן מוכח לכאורה מהנך זקנים דלעיל דקאמר ובמאי אילימא בחוץ משרי שרי ואי ס"ד דהיכי דאסרה בפירוש לפלוני לעולם ג"כ הוי גט לר"א א"כ אכתי יש לומר דבחוץ קשי' להו היכי דאסרה בפירוש לעולם אפילו אחר מיתת השני שנשאת לו וע"כ דלר"א לא הוי גט רק היכי שהתירה עכ"פ אחר מיתת המגרש והוריק כל כחו עכ"פ לאותו שהתיר שתנשא לו, וליכא למימר דמשמע להו דד' זקנים לגמרי השיבו על דברי ר"א לא בחד צד דהא רשב"א השיב על דבריו היכן מצינו שזה אוסר וכו' וקשה עכ"פ צדקו דברי ר"א היכי דאסרה לגמרי שאין השני מתיר, ואולי יש לומר דס"ל לתוס' שאי אפשר לו לאסרה לעולם כלל דכל שהתירה לאחרים ע"כ נתרוקן כל כחו לאותן שהתירה להם ואף שאמר בפירוש שאינו מתיר לפלוני כלל אין לו כח לאסרה אחר שנתרוקן כחו, ואי נימא שלא נתרוקן כחו כלל לגמרי זה אי אפשר שהרי התיר לכל אדם ואי אפשר להתיר רק בנתרוקן כל כחו למי שהתיר עכ"פ והרי לא התנה דרך תנאי שנאמר דאי תנשא לפלוני יתבטל הגט לאחרים ומ"מ צ"ע בזה והעיקר נ"ל פשוט כמו שכתבתי ולק"מ ועמ"ש לקמן בגמ' בד"ה אבל:

בד"ה ואידך, והא דר"י הגלילי. כבר כתבתי לעיל בפ"ב שם דלק"מ דפשיטא דלר"י הגלילי לא קאי הכא דלדידי' מבעי' לי' כריתות דספר כורתה ואין דבר אחר כורתה כדאיתא לעיל רק לרבנן דהתם דילפי מוכתב בכתיבה מתגרשת לא איצטריך להכי ואיצטריך להרי זה גיטך שלא תשתי יין, ולא משמע לי' הכא דכלהו זקנים כר' יוסי הגלילי ס"ל דאין כותבין על דבר שיש בו רוח חיים:

בד"ה כל ימי חייכי וכו' ומיהו קשה לר"י. כבר כתבתי לעיל ליישב קושי' זו בפשיטות ולא דמי להך דהכא כלל דהתם אגידא בי' באישות שאי אפשר לה להנשא בגט זה עד שתמות אחת אבל הכא בחיי פלוני נהי דאסורה לשתות יין אבל מותרת היא להנשא שאין חוששין שתעבור כיון שיש לה צד היתר ביין כשימות פלוני כמ"ש לעיל באריכות:

אמנם בלא"ה המעיין היטב התם יראה בלא"ה דגירסא זו. בש"ס שם אי אפשר להולמה כלל מכמה טעמים חדא דלא מקשה מעיקרא בהך דרבא בתירוץ ראשון, ועוד דעיקר הקושי' דמקשה לא תירץ כלל ומה דמקשה בש"ס לאוקימתא קמייתא וכן לשני' קשיין תרווייהו גם לאוקימתא שלישית והוא תמוה מאד ע"ש היטב כי קצרתי, וברור דעיקר הגירסא מעיקרא על מנת שלא תמותי ומקשה עלה ומשני על מנת שתמותי ועלה מקשה מהך דרבא, וזה ברור ולק"מ:

בגמרא אבל הכא כיון דפסקה פסקה. פירש"י פסקה לכל אדם לעולם, ויש לתמוה על פירושו דלמה לא זכר בדברי ר"א צד ספק שלישי דמגורשת לגמרי כיון דפסקה, ונראה לי דדבר זה תלוי במה שאמרו לעיל ומודה ר"א בנשאת לאחר ונתארמלה דמותרת לזה שנאסרה עליו והתוס' לעיל תמהו בזה דלמאן מודה, ויש ליישב קושי' זו על ב' פנים חדא דכל שאסרה בפירוש לפלוני לעולם באמת אינו גט דלא פליג ר"א רק משום דס"ל דזה לא הוי שיור כיון דאי תנשא לאחר נפקע כחו לגמרי אבל באסרה לעולם דלא פקע כחו לעולם באמת אינו גט כלל והיינו דנקט ומודה ר"א, ולפי שיטה זו הי' מהראוי כאן ג"כ שלא יהא גט כלל כיון דבאמת תהא אסורה אח"כ הרי לא פקע כחו רק שיש לחלק דהיום מותרת לגמרי לכל אדם ועדיף מחוץ, ויש לומר להיפך דגרע לפי שלא התירה לשום אדם לעולם ועל דרך זה מה שאמרו כיון דפסקה פסקה הכוונה דהיום מגורשת ולמחר לא ומ"מ מגורשת לכ"ע דעדיף מחוץ מפלוני כיון דהיום יש לה היתר לגמרי:

אמנם יש פנים אחרים דאפילו אסרה לעולם לפלוני הוי גט לר"א והך מודה ר"א היינו בסתמא אבל בפירש אסורה לפלוני ומותרת לכל, וזו היא שיטת התוס' לעיל בד"ה מודה שהקשו תימה למאן מודה עיי"ש, אבל באמת יש לומר דלק"מ אפילו תימא דלר"א אפילו אסרה לעולם הוי גט היינו טעמא שאין בדבריו הללו ממש דכיון שהתיר לכל אדם ע"כ פקע כחו לגמרי ומותרת לפלוני ואין משגיחין על דבריו במה שאסרה לעולם שאין כח בידו לזה כלל ולא שייך לומר שלא נתרצה להתיר לעולם רק אי תהא אסורה כיון שלא אמר דבריו דרך תנאי, ועוד דתנאי כה"ג לא מהני כיון שעוקר גוף המעשה והוי תנאי ומעשה בדבר אחד שהרי אומר שמתיר לכל אדם על תנאי שלא תהא מותרת, והשתא שפיר קאמר ומודה ר"א דלא מהני חוץ רק לפי שהוריק כל כחו עכ"פ לאותן שהתירה להם אבל מודה שאי אפשר שיהא גט דאפילו תנשא לאחר עדיין לא יפקע כחו לגמרי בהא ודאי הוי שיור הלכך ממילא מותרת לכל אח"כ אפילו לזה שנאסרה עליו, ולפי זה ה"ה הכא באמר לה היום מותרת ולמחר לא ע"כ מותרת לעולם דאי לא תהא מותרת לעולם לא פקע כחו כלל ואינה מגורשת כלל והשתא שפיר קאמר אי נימא ע"כ לא פליג ר"א אלא דלמאן דקא שרי קא שרי לעולם אבל הכא לא ואינה מגורשת כלל דהוי כמי שלא התיר לשום אדם או דנימא דדמי ממש חוץ מפלוני כהך דהכא חוץ למחר וכמו דהתם אמרינן אף שפירש חוץ מפלוני אין דבריו כלום דכיון שהתיר לאחר ע"כ פקע כחו לאחר ושוב מותרת לכל רק שימות