תפארת יעקב על גיטין שעג

א"כ אשת שני מתים היכי משכחת לה, אבל רש"י ז"ל פי' בפשיטות דאביי קמש"ל דבהאי עניינא דר' אבא בהא לא הוי אשת שני מתים רק בכה"ג הוי אשת שני מתים אבל לא נתכוונו כאן להקשות מכח הכרח ואדרבא אי אשת שני מתים דאורייתא תפשוט מינה דחוץ מהני בקידושין דאל"כ למה לי קרא כיון דלא משכחת לה:

בד"ה כגון תימה לר"י וכו'. ואני תמה דמה ענין זה לזה, חדא דבגט מה שהתיר לכל אדם הוא הגט וחוץ מפלוני שייר בגט ואמרינן דאי נתקיימו דבריו במה שגירש ונשאת שלא לפלוני הגט גט גמור לגמרי ונפקע אישות ראשון לגמרי, אבל בקידושין נהפוך הוא דחוץ מפלוני הוא השיור, ומאיזה צד נימא דאי נתקדשה לפלוני נפקע אישות ראשון ולא שמענו לקידושין דיפקעו רק בגט לא שקידושין יפקיעו קידושין כיון דלא היו על תנאי רק קידושין גמורין, ועוד דדוקא בגט יש לומר דמודה ר"א דאי אסרה לגמרי על אותו פלוני לעולם הרי אגידא בי' כמו אל תשתי יין כל ימי חייכי וה"ה חוץ דמ"מ כיון דאגידא בי' לא הוי גט, וע"כ מודה ר"א דאי נשאת לאחר נפקעו לגמרי ושוב לא היתה אגידא בי' לעולם רק כל עוד שלא תנשא לאחר לכך הוי גט אבל בקידושין לא שייך לפסול משום דאגידא בי', כנ"ל ברור:

בד"ה וחזר ואמר לה לראובן ושמעון, כל הך בעי' מתוקמא שפיר אף כרבנן. הנה רש"י ז"ל פי' דהך בעי' שאמר לה כך קודם מסירה, ולפי' זה בין לר"א בין לרבנן קא מבעי' לן, אבל צריך ביאור למה לא נפרש דאמר כך אחר מסירה ולרבנן מבעי' לן כשאמר לה תכ"ד לראובן ושמעון ואפי' לא חזר ונטלו ממנה, דאף דבגיטין לא מהני תכ"ד היינו לבטל הגט אבל לא כשלא היה גט לחזור בו שיהא גט, והא דבעינן במתניתין שיחזור ויטלנו מידה היינו לאחר כדי דיבור אבל תוך כדי דיבור ודאי לא בעינן זה ועכ"פ אי נטלו ממנו וחזר ונתנו לה ואמר לה כך איכא למיבעי ולר"א ליכא ספיקא בהא כלל דכיון דלדידי' הוי גט לא מהני שיאמר אפילו תכ"ד שלא יהא גט רק לראובן ושמעון כיון דכבר הוי גט גם לאחריני מעיקרא:

אמנם דברי רש"י ז"ל ברורים דע"כ קודם מסירה מיירי דאי אחר מסירת הגט או תוך כדי דיבור למסירתו ליכא ספיקא כלל אפילו לרבנן דבמה נפשך אי חשב דמה שאמר מעיקרא מועיל א"כ היאך יאמר אח"כ דרק לראובן ושמעון דכבר הותרה לכל אדם מעיקרא ולא מהני תכ"ד בגט ואי דידע דאינו גט כיון דשייר א"כ כ"ש דרק לראובן אינו גט כלל ואי רצה באמת שלא יהא גט מה צורך היה לו לחזור שנית ולומר לראובן ושמעון הא בלא"ה אינו גט כלל וע"כ דקודם מסירה אמר וכל עוד שלא מסר לה הגט יכול לשנות דבריו כפי מה שירצה ושפיר מבעי' לן ולפי זה גם לר"א מבעי' לן, ודוק:

דף פ"ג ע"א בגמרא אף לשמעון מהו. לכאורה יש לדקדק לפי מה שפירש"י לעיל דלכך אמרינן מאי דאסר שרא דהך לראובן ושמעון דקאמר אף לראובן ושמעון ומ"מ אמרינן דאי אמר לשמעון לחוד ראובן לא א"כ מה נפקא מינה דקאמר אף לשמעון הא לשמעון גרידא ג"כ הכוונה אף לשמעון דמהאי טעמא שרי' לעלמא ומ"מ לראובן לא, א"כ וכי בשביל דקאמר לשון מבורר להתיר לעלמא נימא דלראובן ג"כ נתכוין, לפיכך נראה לי דלעיל לאו מכח אף דנין דהתיר לעלמא רק דאמרינן דמעלמא לא דיבר כלל שכבר התיר רק לראובן ושמעון דאסר בא להתיר עכשיו ומבעי' לן בראובן גרידא ג"כ לאו מכח אף רק כיון דזכר לאסור תרווייהו וזכר עכשיו ראובן להיתר ה"ה שמעון התיר רק חד מינייהו נקט דהיינו קמא אבל לא הי' הספק דאף לראובן קאמר דפשיטא שלא היה כולל שמעון באף דהוא מאוחר רק ממילא שמעון גם כן מותר, והיינו דבעי הכא באף לשמעון דיש לומר דאף כולל כל מה שקדם דהיינו לעלמא וראובן או רק עלמא בלבד, ולפי זה באף לראובן יש לומר דפשיטא לי' כיון דלעלמא ודאי נתכוין דהא לראובן גרידא גם כן מותרת לעלמא בודאי רק לשמעון מספקא לן א"כ מה יתן ומה יוסיף אף להורות גם על שמעון ודוקא בשמעון אמרינן דאף קודם כל מה שקדם לו אבל בשמעון גרידא מה דמותרת לעלמא לאו מכח אף הוא רק דאמרינן שלא דיבר במה שכבר התיר ונשאר בהתירו, ועיין מה שאכתוב בתוס' בד"ה בסמוך:

בתוס' בד"ה אף לשמעון מהו, נראה דאף לראובן נמי מספקא לי'. הנה הא ודאי פשיטא שלא באו התוס' לשלול בדבריהם שלא נטעה לומר דאף לראובן לא מספקא לי' רק בודאי כולל שמעון ג"כ, דהא פשיטא כמו דלשמעון עדיף מלראובן כמו כן אף לשמעון עדיף מאף לראובן רק כוונת התוס' דלא נימא אף לראובן בודאי לא נכלל שמעון ואין כאן ספק קמש"ל דהא נמי בספיקא קאי:

ולפי זה מוכח מדברי התוס' דלראובן לא נשאר בספק רק איפשט כאת"ל דדוקא דאל"כ כיון דלראובן הוי ספק כ"ש אף לראובן דאינו ודאי רק ספק רק אי לראובן דוקא שפיר יש להסתפק דאף לראובן נמי דוקא רק אף לשמעון מבעי' לן או אף לראובן נמי הוי ספק, ועל זה כתבו דנראה דאף לראובן נמי הוי ספק ולפי זה לפי מה שפסקו הפוסקים דלראובן הוי ספק פשיטא דבאף לראובן הוי ספק דאי אפשר לומר דוקא דלא גרע מלראובן ואי אפשר לומר דכולל שמעון בודאי דלא עדיף מאף לשמעון דהוי ספק אי נכלל ראובן כ"ש אף לראובן ולכך המחבר בש"ע דפסק כלהו ספק לא זכר הך אף לראובן כלל, ולא יפה עשה הב"ש שם שהעתיק דברי התוס' על דברי המחבר ואין להם שייכות רק להפוסקים כאת"ל דלראובן דוקא ולכך בב"י העתיק דברי התוס' על דברי הרמב"ם דפסק כאת"ל, אבל בש"ע דפסק כלהו ספק פשיטא דאף לראובן הוי ספק, וז"ב:

אמנם בעיקר דבריהם כבר כתבתי דיש מקום לומר דרק אף לשמעון מספקא לן ולא באף לראובן דלפי שהוא אחרון עדיף לן טפי שיהא האף כולל כל מה שקדם לו משא"כ אף לראובן דהא חזינן דלשמעון עדיף לן ג"כ מלראובן דאפילו את"ל לראובן דוקא מ"מ לשמעון ס"ד דלאו דוקא וה"ה באף לשמעון עדיף לן מאף לראובן, כנ"ל:

בגמרא גורם אלא מעתה בת אחיו לא ישא. הא דקשי' לי' דוקא בגורם אלא מעתה בת אחיו לא ישא ולא מעיקרא דקרי לי' עוקר דבר מן התורה. ג"כ קשה קושי' זו, וליכא למימר דמעיקרא עדיפא מקשי דלאו איהו קא עקר, דמ"מ לא הוי לי' לומר גורם אלא מעתה כו' כיון דלאו בגורם דוקא קשי' לי':

ונראה לי דמעיקרא הוי מצי לחלק כמו שחילקו בירושלמי שהביאו התוס' לעיל דלא חשיב א"א דפוטרת צרתה דעריות התורה אסרה ברם הכא הוא אסרה עליו הלכך בבת אחיו לאו איהו קא עקר דהתורה אסרתה אבל בא"א איהו קא עקר, אבל השתא דבהא נמי לא עקר כלל רק גרם לעקור, א"כ התם נמי בקידושין שקידש בת אחיו גרם לעקור ואז לא שייך התורה אסרתה דאיהו קא גרם שתהא אסורה עליו מן התורה ולא תתייבם:

אלא דאכתי קשי' לי כיון דר"ט בעל מנת קאי ובעל מנת שלא תנשאי הרי אינו עוקר כלל מצות יבום דהא מותרת לו בביאה, מיהו בהא איכא למימר כיון דביאה של יבם קונה כמו נישואין באשה דעלמא דיבם קונה בין במזיד בין בשוגג בלי מתכוין כלל וצריכה ממנו גט א"כ אפילו בעל מנת שלא תנשאי אסורה ליבם אפילו בביאה:

אמנם מדברי התוס' דלעיל בד"ה אפילו שהקשו וליתני א"א דפוטרת צרתה וכתבו דמעל מנת שלא תנשאי גרידא לא קשי' דלא דמי לאחות אשה דאסורה לגמרי אפי' בביאה משא"כ כאן מותרת בביאה ולהנ"ל אי אפשר לומר כן דליבם אפילו שלא בכוונה אסורה דלדידי' ביאה שלא בכוונה כנישואין דעלמא דמי לפי שצריכה ממנו גט וקנאה כאשתו לכל דבר, ואמת כי בגוף דברי התוס' הנ"ל יש לדון במה שכתבו דלא דמי לאחות אשה וכו' דמשמע דעיקר החילוק לענין לפטור צרתה וכיון דס"ל דמותרת בביאה שלא בכוונה א"כ איהי גופה לא מיפטרה לשוק בלי חליצה כיון דבת יבום היא ע"י ביאה שלא בכוונה דפשיטא דהוי יבום גמור כדתנן ריש פרק הבא על יבמתו להדי' אם כן למה להו למיתלי טעמא בצרתה, לכן נראה דס"ל לתוס' שלא אמרו ריש הבא על יבמתו דיבם קונה אפילו שלא במתכוון למצות יבום כלל רק לביאה בעלמא היינו דוקא היכי דאיכא גבי' מצות יבום במתכוין או אפילו שלא במתכוין קנאה אבל אי במתכוין ליכא מצות יבום כלל לא