תפארת יעקב על גיטין שסט

כיון דלא שייך התם על מנת כלל ע"כ חוץ הוא:

ונראה לי דכך הכוונה לפי מה ששנינו פי"ג דנגעים משנה ד' דבית המנוגע המוחלט מטמא מתוכו ומאחוריו ואפילו במוסגר האבנים המנוגעים עצמן מטמאין מאחוריהם כמ"ש הר"ש שם מן התוספתא, ומעתה אי יש לאחר בית מאחוריו ממילא הנוגע בביתו של האחר ג"כ טמא, ואף דבמשנה ב' שם אמרו דבזמן שהוא נותץ נותץ את שלו ומניח של חבירו משום דגבי נתיצה כתיב אבניו ואת עציו ולא של חבירו מ"מ היינו דוקא כשהוא נותץ אבל כל זמן שהנגע בו מטמא מאחוריו, והשתא ס"ד אף דבתי כותים מיטמאין בנגעים היינו ביש נגע בביתו אבל בכה"ג שיש לכותי בית מאחורי הכותל ששם הנגע בכה"ג כיון דאי מטמאינן לה מיטמאי נמי בתי כותים לא מטמאינן לה כלל ולא מיטמאי בתי ישראל רק באופן שע"י טומאה זו לא יתטמאו בתי כותים אבל באופן דאי מטמאינן לה יתטמאו בתי כותים לא מיטמאי אפי' בתי ישראל, ובאמת לא ניחא להו לומר כן דמפני טומאת בתי כותים לא יתטמאו בתי ישראל, ואהא מקשה עוד דבתיהם אינן מתטמאין כלל ואפילו מטמאין לבתי ישראל לא יתטמא ביתו של כותי כלל א"כ פשיטא דבית ישראל טמא, ואע"ג דתניא בתוספתא ומייתי לה הרמב"ם ז"ל בהלכות טומאת צרעת הלכה י"ב בית שצידו אחד כותי וצידו אחד ישראל אינו מטמא בנגעים אין הכוונה דאחורי הכותל דר שם כותי רק:

בבית גופא ששם הנגע צד אחד שייך לו אז אינו מטמא כיון שאין בתי כותים מטמאין ממילא כל שיש לכותי חלק בו אינו מטמא, אבל כה"ג וכגון אבן שבזיות דבזמן שהוא חולץ חולץ את כולו משום דכתיב וחלצו אבל אי צד השני שייך לכותי ודאי אינו חולץ רק שלו וכמו כן אינו טמא רק שלו ולא של כותי והוא אינו פוטר את של ישראל כיון דבית ישראל בפני עצמו הוא, ויש לפרש עוד דס"ד דמראות חלוקות הן ומראה הטמא בישראל טהור בכותי וכן להיפך הטמא בכותי טהור בישראל, אבל הראשון עיקר לפע"ד:

בתוס' בד"ה אבל בעל מנת לכאורה הי' נראה וכו'. דבריהם צריכין ביאור כי לא נתבאר דעתם בחוץ אי גם בהא נסתפקו דדוקא באמר חוץ מפלוני לא תהא מותרת לו כלל בהא פליגי רבנן אבל באומר חוץ מנישואי פלוני ולא שייר בזנות מודו רבנן או דוקא בעל מנת מספקא להו אבל בחוץ פשיטא להו דאפי' חוץ מנישואי פלוני פליגי רבנן והנה מהא דאמרינן לקמן לר"י הגלילי אלא בחוץ משמע לכאורה דבחוץ נמי בלא תנשאי מודו רבנן, דאי פליגי בלא תנשאי אכתי קשיא הא הותרה אצלו בזנות מיהו יש לומר דמ"מ קשי' לי' לר"א דאיהו מתיר אפילו בלא תנשאי ולא תבעלי וס"ל לתוס' דבחוץ בכל גווני פליגי רק בעל מנת נסתפקו אי בלא תנשאי מודו או אפילו בלא תבעלי:

ותדע לך שהוא כן דאי ס"ד דבחוץ נמי נסתפקו התוס' א"כ מה נפקא מינה בין על מנת לחוץ כיון דלא פליגי רבנן בחוץ רק כשאסר לגמרי ובהא גם בעל מנת פליגי והיכי קאמר בחוץ הוא דפליגי אבל בעל מנת מודו הא אין הפרש בין זה לזה כלל:

אלא שיש לדקדק אי ס"ד דבחוץ ודאי פליגי רבנן בכל גווני אלמא אף דהותרה בזנות לא איכפת להו לרבנן א"כ מ"ש על מנת דמודו בהותרה בזנות ופליגי באסר לגמרי דאי לשון על מנת גורם כיון שאמר דרך תנאי א"כ ה"ה באסר לגמרי ואי דלא מהני לשון תנאי א"כ בלא תנשאי ג"כ הא בחוץ פליגי אפי' הותרה בזנות:

לכן נראה לי ברור דכוונת התוס' כך דבחוץ טעמא אחרינא איכא נהי דס"ל לר"א דלא איכפת לן שיור של פלוני לגבי אינך שלא שייר אצלם כלום כדדריש מקרא ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה רק מאישה פסולה לכהונה אלמא הוי גיטא אבל מ"מ פשיטא דמודה ר"א דלאותו ששייר אצלו ודאי אסורה לגמרי, ונהי דלא אסר רק נישואין מ"מ כיון ששייר נישואין הרי שייר בגט אצל זה עכ"פ ואצל זה ששייר ודאי לא הוי גיטא ואסורה לו לגמרי רק דלא איכפת לן מה ששייר אצל זה לגבי אינך הלכך ממילא אין הפרש בחוץ כלל בין שאסר הכל או נישואין גרידא דס"ס אסורה לו לגמרי ושפיר פליגי רבנן דשיור של זה הוי שיור גם לאינך, והיינו דקאמר לקמן בפשיטות אלא בחוץ דבחוץ לא הותרה כלל אפי' אמר חוץ נישואי פלוני) משא"כ בעל מנת שפיר יש לומר דדוקא בעל מנת שלא תנשאי כיון שהותרה אצלו בזנות לא הוי שיור כלל. אבל בעל מנת שלא תנשאי ולא תבעלי שלא הותרה כלל לזה, לרבנן הוי שיור גם לאחריני ולר"א לא איכפת לן כיון דלאחריני לא שייר מידי:

אמנם בעיקר דברי התוס' יש לדון דכיון דחוץ אסר לגמרי כמו שבארנו א"כ ממילא על מנת דמודו רבנן דומיא דחוץ הוא אפילו התנה על הכל גם יש להביא ראי' מהך דלקמן דמבעי' לן חוץ מזנותך מאי נפשוט מאבא ואביך ויש להבין דלמא שאני אבא ואביך שלא התיר כלום דנישואין בלא"ה ליכא בהו ולא שייך בהו כלל וזנות לא התיר לכך הוי שיור אבל באחר כיון שהתיר נישואין לא הוי זנות גרידא שיור וצ"ל דעכ"פ פשיט כה"ג דאבא ואביך באחר שהתנה על נישואין דרך תנאי א"כ לא שייך בה נישואין מכח התנאי דהוי א"א רק תנאי לא הוי שיור וממילא חוץ מזנותך הוי ממש כמו אבא ואביך דהא נישואין לא שייך וזנות לא התיר ש"מ דוקא אבא ואביך דהוי על זנות ערוה בלא"ה אבל באינש אחרינא דלא הוי ערוה הוי שיור אף דנישואין הוי תנאי ולא שייר רק זנות. והשתא אי נימא דבעל מנת שלא תנשאי ולא תבעלי לכ"ע הוי שיור א"כ כ"ש בעל מנת שלא תנשאי וחוץ מזנותך דהוי שיור וליכא ספיקא כלל וע"כ דבעל מנת לא הוי שיור אפילו התנה על הכל, ומה שדקדקו מברייתא דלקמן לק"מ דבעי לאשמועינן דאפ"ה פליגי רבנן, גם מה שהקשו מר"י הגלילי דלקמן אינה קושי' כלל, דאנן אמרינן דבעל מנת אין הפרש כלל ופליגי בכל גווני ולמ"ד בחוץ פליגי בעל מנת לא פליגי בכל גווני הלכך שפיר קאמר אי בעל מנת היכי פליגי רבנן עכ"פ בלא תנשאי הרי הותרה בזנות ובודאי אין דעת ר"י הגלילי דעת שלישית לא כר"א ולא כרבנן, גם מה שכתבו מדלא פריך לרבנן בעל מנת שלא תנשאי ולא תבעלי היכא מצינו אסור לזה ומותר לזה לק"מ לפע"ד דודאי לס"ד ע"כ קושית ר"י הגלילי בעל מנת ג"כ היכן מצינו וכו' ועל זה מקשה הרי הותרה בזנות אבל למאי דמסיק דבחוץ פריך ס"ל דבעל מנת דדרך תנאי הוא לא שייך להקשות כלל היכי מצינו דמ"ש מכל תנאי דעלמא, כנ"ל:

בא"ד דאל"כ אדמפליג בסמוך וכו' עמהרש"א, ולחנם הביא ממרחק לחמו כי כוונת התוס' פשוט בהך ברייתא דבסמוך דמפליג בין חוץ לעל מנת הוי לי' לחלק בעל מנת גופא בין על מנת שלא תנשאי ולא תבעלי לעל מנת שלא תנשאי גרידא דבהא לא נחלקו ובהא נחלקו, בא"ד אע"ג דבאלא אסור נישואין ובעילה. דבריהם מגומגמין קצת דמעיקרא בריש דבריהם משמע דהא בהא תליא דאי מודו רבנן בעל מנת שלא תנשאי ולא תבעלי ממילא אי בעל מנת פליגי לא פליג ר"א רק בלא תנשאי שהרי הביאו ראי' מברייתא דבסמוך דלא נקט במילתא דר"א רק לא תנשאי וכאן משמע דהא פשיטא דאי על מנת הוא פליג ר"א אפי' בלא תנשאי ולא תבעלי, ונראה לי דעיקר כוונתם דכיון דבעי על לשון אלא חוץ הוא או על מנת הוא א"כ הך לשון אלא דדנין על מנת מאיזה צד נימא דרק על נישואין על מנת הוא ולא על ביאה, ובשלמא אי הוי מספקינן אי אמר כך או כך א"כ יש לומר דהספק דמיירי דאמר כך אבל אנן בלישנא דאלא מספקינן אי חוץ או על מנת א"כ ודאי היתה הכוונה נישואין ובעילה ומ"מ חלוק על מנת מחוץ, כנ"ל:

בד"ה אמר רבינא, ומדתנן ריש זבחים וכו'. כבר כתבתי דלק"מ דשאני התם דקתני בהדי' אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ורק הכא קא מבעי' לי' דלא קתני אלא לפלוני לא תהא מותרת וכן בהך דנגעים אלא של כותים אין מיטמאין וכמו כן לפי מה שכתבתי דמהיכא דליכא למיטעי כלל אין להביא ראיה כלל פשיטא דלא קשי' מידי:

ע"ב בגמרא שר"א מתיר לכל אדם חוץ מאותו האיש. קשי' לפי מה שכתבו התוס' לקמן בד"ה עמדה ונשאת דנישואין הללו אין מבטלין הגט דאינן נישואין כלל רק אחר מיתת המגרש הוא דמבטלין הגט למפרע דאז חלין הנישואין א"כ בחיי המגרש הרי מותרת הוא לכל אדם אפילו לאותו האיש דלא עבר על התנאי כלל ולאחר מיתת המגרש הרי מותרת היא באמת לאותו איש ואין כאן איסור לאותו איש כלל רק אי תנשא מתחילה לאחר אז אסורה לאותו איש אחר מיתת המגרש כדי שלא יהא איסור אשת איש לאחר למפרע אבל לא איסור לאותו אחר כלל, ודוקא אי אמר שלא תנשאי ולא תבעלי אז שייך