תפארת יעקב על גיטין לו

וטלי מעל הקרקע נמי מהא ילפינן לה וחדא מילתא היא, וכמו דלא חשיב מחובר לא חשיב נמי הך, ומ"מ צריך לומר דפסול בקדושין דאל"כ אכתי הוי לי' למיחשב הך דליתא בקדושין, וכמו כן לס"ד דלא קא חשיב פסול דאורייתא הא נמי דאורייתא הוא:

איברא מדברי הרמב"ם דלא חשיב רק ששה דברים דשוו גט ושחרור ולא חשיב טלי מעל הקרקע משמע דבשחרור כשר, וכמו כן בתוספות לקמן דף י"ג בד"ה האומר שנתנו טעם דתנו לא הוי כזכי דדוקא במוסר מיד ליד הוי כזכי, ותנו משמע שלא מסר לו לידו רק שיקח ממקום שהוא מונח, וקשה למה לי דתנו כהאי גוונא לא הוי כזכי תיפוק לי' דבלאו הכי אי אפשר שיהא שליח קבלה דהוי מעל הקרקע ובאמת לא ידעתי איזה סברא יש לחלק בין לשמה ומחובר לטלי מעל הקרקע, ובדברי הרמב"ם הנ"ל יש לומר דנכלל בהדי מחובר כנ"ל, אבל בתוס' אי א"ל כן:

בד"ה יחזור, דקסבר ר"מ הפסד וחוב הן וכו'. קשיא לי לפי מה שפירש"י לקמן דמודו רבנן דאינו משוחרר עד שיגיע לידו דמהאי טעמא לא יתנו לאחר מיתה ולא פליגי הכא רק לענין חזרה וכ"כ הרי"ף להדיא, א"כ תיקשי באשה נמי איזה חוב הוא לה במה שהוא אינו יכול לחזור כיון דאכתי אינה מגורשת, והרי אמרו בירושלמי הגע עצמך שהיתה מחזרת להתגרש אני אומר חזרה בה, והשתא מאי איכפת לה אם הברירה בידה אם תרצה להתגרש תתגרש והוא לא יוכל לחזור בו, ואם לא תרצה להתגרש לא תתגרש וכיון ששניהם לא ירצו בגירושין מי ימחה בידם וישרפו הגט ויקרעו אותו ואיזה חוב הוא לה מה שנסתלקה הברירה מהבעל וניתן לה, וכמו כן לר"מ קשיא בתרווייהו איזה חוב הוא לעבד מה שלא יוכל רבו לחזור בו כיון דהוא לא נשתחרר רק כשיגיע לידו. ואין להקשות להיפך למ"ד דמשוחרר תיכף, איזה זכות הוא לעבד שישתחרר הא דיו לעבד במה שלא יוכל רבו לחזור בו, הא ליתא דאנן אמרינן דהחזרה והגירושין ענין אחד ואי אפשר לזה בלא זה, אבל למ"ד דהחזרה והגירושין שני ענינים קשה כנ"ל:

ואפשר לומר דכה"ג נמי חוב הוא לה דפעמים שהוא חוזר בו ומבטל השליח או קורע הגט ושוב לא יגרש, משא"כ אי אינו יכול לחזור בו שמא אח"כ יתרצה להתגרש ויתן לה בע"כ, גם באשה יש לומר עוד דלא ניחא לה דליפוק עלה קלא דגירושין וחוב הוא לה מה שגיטה מונח ועומדת להתגרש, ועמ"ש בתוס' בד"ה לא יתנו:

בד"ה בגיטי נשים משום תקנת עגונות. כבר כתבתי לעיל דמזה מוכח דהך עיגון דעבד במוליך ומביא היינו דאסור בשפחה ובת חורין דאל"כ למה התם לכ"ע שוה שחרור לגט אשה, איברא יש לומר דמוליך ומביא בעבד לאו משום עיגון הוא רק מדינא, דנראה לי דשחרור עבד לא הוי דבר שבערוה. וכבר כתבתי לעיל דדוקא תרווייהו צריך איתחזק איסורא ודבר שבערוה אבל בלא"ה מדינא אחד נאמן, ודוק:

בתוס' בד"ה אעפ"י, ואומר ר"י דחותמיהן עו"ג יש לפסול אפי' כתבו ישראל דלאו בני כריתות נינהו כדאמר לקמן ועוד וכו' ועוד וכו' דברי התוס' הללו תמוהין מאד לפע"ד, ויגעתי מאד לפרשם לנכון ולא מצאתי, כי מה היתה כוונת ר"י לחדש בזה והרי כולה מתניתין בכתבו ישראל ועלה מקשה והא לאו בני כריתות נינהו דהא מוקים לה בע"מ ור"א ולא מהני רק בכתבו ישראל ואי בכתבו ישראל לא איכפת לן מה דלאו בני כריתות מה צורך לע"מ, וביותר תימה שחתרו להמציא עוד טעמים מה דמפורש בש"ס טעם דלאו בני כריתות א"כ פשיטא דפסול ומה זה שכתבו יש לפסול גם וכי צריך ועוד לקרא גם לא הבנתי כלל כיון דהשתא לאו למ"ד ע"מ כרתי מיירי רק למ"ד ע"ח כרתי, א"כ מה ס"ד להכשיר בכתבו ישראל כיון דכתיבה לא איכפת לן לר"מ כלל רק חתימה:

ואין לי מקום לומר רק שנתכווין ר"י ז"ל לחדש דבמתניתין לא מוכח רק שגט זה כמות שהוא פסול לגרש בו וכמו כן אי גירש בו אינה מגורשת אבל אי החתים עליו עדים כשרים קודם שנתנו לה כשר דמה איכפת לן מה שחתמו פסולים ג"כ שאינן בתורת כריתות אבל ר"י ז"ל בא לחדש דאפי' כתבו ישראל יש לפסלו שלא יוכשר עוד לעולם והטעם כיון שכתבו הסופר על דעת שיחתמו בו עדים שאינן בני כריתות הוי כאלו כתבו ליתן על תנאי למ"ד דכל תנאי פסול אפי' על פה, ולמאן דמכשיר בעל מנת פוסל עכ"פ בחוץ דהוי כאלו כתבו בפי' שלא לשם כריתות, ומעתה לא מבעי אי נימא דכוונת התוס' עכשיו למ"ד דבעי כתיבה וחתימה לשמה דאתי שפיר, אלא אפי' לר"מ דלא בעי כתיבה לשמה ואפי' מצאו באשפה כשר מ"מ לא מצינו דפליג ר"מ בכתב גט על תנאי להכשיר לפני התורף, ובפי' אמרו לקמן לפני התורף דברי הכל פסול וליכא למימר דלר"מ פסול מכח תנאי לפני חתימה דא"כ הוי לי' לר"מ לחלוק דלאחר התורף ג"כ פסול והרי אמרו לקמן לאחר התורף דברי הכל כשר, וע"כ דלכ"ע לא איכפת לן תנאי רק בכתיבה, ובכתיבה אפי' לר"מ פסול דאף דלא ס"ל לר"מ וכתב לה רק אחתימה, אבל ספר כריתות לכ"ע אכתיבה קאי ומינה דרשינן לשם כריתות, ונהי דקא סבר ר"מ אפי' כתבו להתלמד חשוב לשם כריתות [כמו ס"ת כמ"ש התוס' ריש כל הגט בד"ה יתר בתירוץ ב' ע"ש] דהא מכשיר אפי' מצאו באשפה אבל בכתב על תנאי או להחתים בו פסולים הוי ככותב שלא לשם כריתות ולא מהני אפי' לר"מ והשתא הכא נמי אף דהי' ראוי להחתים עליו כשרים מ"מ גבי תנאי ג"כ הי' ראוי ליתנו בלי תנאי מ"מ כיון דמעיקרא הי' תנאי הרי נכתב בפסול, וה"ה כאן כיון שנכתב מעיקרא על דעת חתימת עו"ג שוב לא מהני דנכתב בפסול, וזה שסיימו התוספת דלמאי דמוקי לה בע"ח לא מפסל רק משום מזויף מתוכו, א"כ ממילא יכול להכשירו להחתים עליו כשרים כיון שלא נכתב בפסול דע"מ כרתי ודוק:

והשתא ניחא טפי מה שחתרו התוס' להמציא עוד טעמים לפסול דכל שאתה מרבה בפסול העדים נכתב הגט טפי בפסול, שאי אפשר שהי' בדעת הסופר שהגט יתכשר בעדים הללו, שאם הי' מקום לומר שחשב הסופר שיתכשר הי' מקום לומר כמו בכתב על תנאי ולא ידע הסופר רק גילה לשליח כשר [כמבואר בא"הע בהג"הה סי' קמ"ז] ה"ה כשלא ידע הסופר שיחתום בפסולים ממילא כשר אח"כ בכשרים, אבל עכשיו שיש כמה סברות לפסלם בוודאי נכתב בפסול, כנ"ל בכוונת התוס':

בא"ד דלא הוי בעי למיפסל עבד לעדות, לכאורה תמוה דמה בקשו התוס' בזה הא התם רק דרך אלא מעתה קאמר ובאמת פסול אפי' עבד ונראה לי דכוונת התוס' כיון דיליף מק"ו מאשה דראוי' לבוא בקהל, כ"ש עבד דאינו ראוי א"כ הי' מקום לומר דעו"ג הי' ראוי לבוא בקהל דבידו הי' להתגייר משא"כ עבד אין בידו להשתחרר ועל זה כתבו דלא איצטריך ק"ו בעבד רק משום דכתיב אחיו והוא אחיו במצות אבל עו"ג בלי ק"ו פסול:

בד"ה מקרעין להן. פי' בקונ' וכו' כתב לענין שבת אע"פ שהסיקרא לבדה היא כתב, דבריהם תמוהין מאד דבפי' אמרו לקמן דאינו כתב גבי גט ושאלו על זה הא גבי שבת הוי כתב וקאמר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ופי' רש"י התם דגם לגבי שבת לא יביא קרבן מספק רק להחמיר אמרו חייב שתים הן אמת דלקמן כתבתי דמדברי הרמב"ם נראה להדיא דחייב שתים אפי' להביא קרבן וגבי גט פסק דלא מהני, ומזה נראה מבואר דאינו מפרש כפירש"י ובאמת יש לתמוה על פירושו דהיאך שייך חייב שתים על הספק בלי קרבן ומה נ"מ להחמיר אחת או שתים, אבל הכוונה דודאי הך בעי' דר"ל היינו באופן דנוכל לקיים חתימתן כמ"ש התוס' בסמוך מן הירושלמי, והיינו דהסיקרא הי' אותיות גדולות וחתמו הן בדיו על כל אות גדול אות קטן כמו בקרעים דמרחיב הקרע, ולזה ס"ל לר"ל דדמי ממש להך דדיו על גבי סיקרא גבי שבת דחייב שתים והיינו כיון שהוא צבע אחר הרי פנים חדשות באו לכאן והוי כתב, א"כ הכא נמי האות הקטן פנים חדשות הוא, ואף שיש מקום לחלק קצת דשאני התם שנסתלק הצבע של סיקרא ונמחק לגמרי הכתב דמעיקרא הילכך הוי הכתב החדש כתב, אבל הכא כיון שהאות הגדול עומד עדיין הוי כתב על כתב, מ"מ לא נראה להם לחלק בזה דס"ס פנים חדשות יש כאן שלא הי' קודם, וע"ז השיב לו ר"י וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, להחמיר חיישינן דלא דמי להדדי כנ"ל, ולפי זה בהך דלעיל בדיו על גבי סיקרא גבי שבת דהכוונה שמחק כל הסיקרא ועבר עלי' בדיו לכ"ע חייב שתים רק גבי גט שאני כיון שהרחיב הכתב התחתון מן העליון ולא נמחק התחתון לגמרי רק עומד כמקדם יש לחוש דהוי כתב על גבי כתב:

ומעתה הי' מקום ליישב גם דברי התוס' כאן, דס"ל ג"כ לפרש כנ"ל, ולפירש"י מסרטין אין צ"ל דהרחיב הסירוט רק כל סירוט דק מאוד והוא כותב כתב גס מן הסירוט ולא הוי כתב ידן של ראשונים וזה שלא זכרו התוס' הירושלמי רק לפיר"ח מקרעין ממש דאז ע"כ לא משכחת רק בהרחיב הקרע, ומעתה שפיר כתבו התוס' דאין לפסלו דהוי כתב על גבי כתב חדא דחקיקה כזו לאו כתב הוא, ועוד דאפי' דיו על גבי סיקרא היכי שנמחק התחתון העליון הוי כתב לגבי שבת ואף