תפארת יעקב על גיטין לה

וממילא אשת איש גמורה היא, ואפילו יתן לה אח"כ לא מהני שאין לה חזקה של גירושין כלל כיון שנולד הספק קודם שניתן לה, אבל לפי מה דמשני ערעור דבעל ע"כ הכוונה אחר שניתן לה הגט, ונהי דאפשר דאפי' בכהאי גוונא תרי ותרי הוי, אבל לא לזה נתכוונו בש"ס מעיקרא כנ"ל:

בד"ה אלא ערעור דבעל וה"ה ערעור דלקוחות כבר כתבתי בריש מכילתין שיש לתמוה בדברי התוס' הללו דהכא לענין איסור א"א מיירי ומה ענין לקוחות לכאן לנשואין, ועוד דעכ"פ למה לא זכרו התוס' הירושלמי הזה לעיל להביא ראי' דטוענין מזויף, וע"ש שפירשתי דהכא בטוענין ברי וכיון דהם בעלי דברים נאמנין לעכב הנשואין ג"כ כמו בעל, אבל בשמא לא מהני רק שלא לטרוף ואין זה ענין למשנתנו, ועוד דתליא אי טוענין מזויף שלא בפניו ואין סברא לחלק בין אי הלקוחות טוענין בעצמן בין אי לא טוענין דטענינן להו אנן דמה נפקא מינה כיון דטוענין שמא, רק הכוונה כמ"ש גם דברי הרא"ש יש לפרש כך ואין להאריך כי הכל מבואר אצלי בחדושי לא"הע באריכות:

במשנה אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו. לשון זה תמוה מאד, דהא פשיטא שיש עליו עדים ובלי עדים אין השליח נאמן כלל אפי' יאמר בפ"נ ועוד דהא קתני ואי"ל בפ"נ ובפ"נ הרי בעדים מיירי, ובמשנה ריש מכילתין קתני בפשיטות יתקיים בחותמיו וכן לעיל בברייתא, ומ"ש כאן דלא סגי לי' לתנא לומר יתקיים בחותמיו:

ונראה לי פשוט לפי מה שהוכחתי לעיל ריש מכילתין בראיות ברורות דכמו דלא מהני בפ"נ אחר נתינה רק צריך לחזור וליתנו שנית ולר"מ הוי ממזר ולרבנן פסול כמו כן לא מהני קיום חותמיו אחר שניתן דהנתינה היתה שלא כתקנת חכמים דאסור ליתן הגט לאשה בח"ל רק באחד משני תנאים או שיאמר בפ"נ או שיקיימנו באופן שלא יתננו לאשה רק באופן שלא יועיל ערעור הבעל, והשתא אם יש עליו עדים עכשיו בעת שנתחרש מקיימינן לי' ומכשרינן לי' דכל שעסוקין באותו ענין מהני בפ"נ וכן קיום חותמיו כמ"ש התוס' לעיל דף ה' ע"ב בד"ה יטלנו הימנה, אבל אי ליכא עדים עכשיו המכירין החתימות לא אמרינן יתקיים בחותמיו דאחר שנסתלקו מאותו ענין שוב לא מהני קיום רק בנתינה שנית והרי נתחרש ולא מהני נתינתו ועוד יש לומר דודאי יש לחלק בין שליח שלא אמר ברצון שלא ידע כלל לומר ובין שליח זה שנאנס והי' רוצה לומר, ובזה מהני באמת קיום אח"כ שלא עבר על תיקון חכמים כיון שנאנס, רק כיון שאינו יכול לומר מנין נדע שהי' יכול לומר וראה כתיבתו וחתימתו ולא אמר לפי שנאנס שמא לא ידע לומר כלל לזה בעינן שיעידו עליו שהי' יודע לומר בפ"נ ועכשיו מחמת אונסו לא אמר ומ"מ לא מהני מה שאמר לעדים מעיקרא שראה כתיבתו וחתימתו דקודם נתינה לא מהני בפ"נ כמ"ש התוס' הנ"ל. והנה לעיל נסתפקו התוס' בהנך תרתי אי מהני קודם נתינה ואי מהני אחר נתינה כשעסוקין באותו ענין, ולפי מה שכתבתי תליא בהני שני פירושים הנ"ל:

שם אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שווין למוליך ולמביא וכו'. הלשון קשה מאד, דהיאך שייך לומר אחד זה ואחד זה מאחר שבא לומר שזה שוה לזה, ולפי מה שאבאר בתוס' בד"ה שוו, דבשחרור עיקר התקנה שנשתחרר שם דסתם שחרור הוא כך דהא זכות הוא, ואף דבגט כה"ג אצ"ל בפ"נ משום דבעגונא לא טענינן מזויף שלא בפניו, אבל עבד איסורא דאית בי' ממונא הוא דהא מפקיעין אותו מיד רבו רק משום עיגון דידי' סגי בחד לומר בפ"נ, אבל בשחרור שבא לשחרר כאן כגון שאמר בפי' שלא ישתחרר עד שיגיע לידו בהא ליכא עיגון כלל דמותר בשפחה, הלכך שפיר קאמר דאחד זה ואחד זה נופלין תחת סוג מוליך ומביא אבל לא שוין זה לזה ממש רק כל חד היכי דשייך בי' עיגון, וניחא ג"כ מה דקתני בתר הכי ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים, והתוס' דחקו בזה, ולהנ"ל ניחא דעיקר עיגון בשחרור הוא דנגרע עכשיו ממה שהי' קודם משא"כ אשה לא נגרע כחה ודוק:

בגמרא כגון שנתנו לה כשהיא פיקח וכו' לעיל כתבו התוס' דמשמע לי' דוקא בחרש ולא באלם מדלא קתני ולא אמר. וקשיא לי למה לי דקתני מתניתן ואי"ל ובחרש דלא משכחת לה רק בפיקח ונתחרש בין נתינה לאמירה דלא שכיח כלל הא מצי למיתני הך דינא באלם דכשר להבאה ואי"ל בפ"נ, ובשלמא לרבה ניחא דע"כ בלא שכיח דוקא יתקיים בחותמיו אבל בלא"ה לא מהני קיום חותמיו גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו, אבל לרבא ודאי קשיא, ומזה מוכח דאלם ג"כ בר אמירה הוא ע"י רמיזה או כתיבה, וגם התוס' מודים בזה . ומה שהקשו לעיל דלוקמא באלם היינו שאינו כותב ואינו מרמז ובזה באמת שוה לאותו שלא ראה כתיבת הגט או שראה ואינו רוצה לומר, והוי לי' לומר ולא אמר, ומתניתין בעי לומר שנאנס ואי"ל ולאשמועינן דאפ"ה בעי קיום חותמיו, לכך הוצרך לאוקמא בחרש ועמ"ש לעיל. ודע שיש לדקדק כיון דתקנו רבנן נישואין לחרש ע"י רמיזה וכמו כן מגרש ברמיזה בקידושין דרבנן, א"כ הך תקנתא דרבנן למה לא סגי ברמיזה ג"כ. אבל באמת לק"מ כיון דעיקר שהאמינו לחד דמעיקרא מידק דייק וזה לא שייך בחרש, ואי הי' בדעת לא הי' אומר באמת כלל דלא אתי לארועי נפשי' ועוד כיון דעיקר התקנה שלא יועיל ערעור הבעל, וכיון דחרש הוא בודאי יועיל ערעור הבעל אח"כ, ועמ"ש לעיל ד"ה ע"א בתוס' בד"ה אילימא:

בתוס' בד"ה שוו למוליך ולמביא וא"ת וכו' בעבד מה עיגון יש וכו' לא ליתבי' האי שליח. נראה לי דקושיא זו לא קשיא רק לפירש"י ריש מכילתין דאנן חיישינן באמת שמא לא כתב לשמה דאיכא דאשכח כתוב ועומד, וכן לרבא הכוונה דחיישינן לזיוף טפי מא"י משום שאין מצוין לקיימו חשיד טפי לזייף שלא יתברר שקרו וכמ"ש שם באריכות שאי אפשר לפרש הסוגיא באופן אחר כלל ע"ש. אבל כפי הנראה מדברי התוס' שם דאנן לא חיישינן כלל כיון דרוב בקיאין וכן לרבא כמו דבא"י לא בעי קיום כלל כמו כן בח"ל, רק תקנתא דידה היא שלא יבוא הבעל ויערער ויוציא לעז והיא לא תוכל לברר, תקנו בפ"נ שלא יועיל ערעור הבעל, אם כן ממילא בעבד ג"כ אי לא יתקנו חכמים שום תקנה יוכל ליתן הגט לעבד מדינא כי אין ראוי לחוש לכלום כל כמה שאין מערער כמו בא"י, וממילא כשיבוא ויערער יהא בו עיגון לכך תיקנו גם בעבד בפ"נ:

אמנם באמת בלא"ה לפי מה שכתבתי לעיל דסתם עבד משתחרר במקומו ומ"מ לא דמי לאשה דאינה צריכה לומר כשנתגרשה בח"ל שאין לנו לחוש לזיוף כל כמה דליכא מערער, אבל עבד דאית בי' ממונא ראוי לחוש לזיוף מצד הדין כמו כל שטרות דעלמא, רק משום עיגון דידי' סגי שיאמר חד בפ"נ ולפ"ז בעבד איכא עיגון טפי מאשה, והיינו דנקט בתר הכי ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים, ועמ"ש בסמוך:

בא"ד דחשיב עיגון הא דאסור בבת חורין ומה שאינו מתחייב במצות. דבריהם צ"ע לכאורה, דהא מוכח בברייתא לקמן בין לר"מ בין לרבנן דלא קא חשיב אין יודעין לקרות דבעבד ליכא עיגון כה"ג כיון דמותר בשפחה, וא"כ מ"ש דמוליך ומביא כ"ע מודו דשוין ולענין אין יודעין לקרות לא, וע"כ דהך עיגון דהכא היינו דאסור לגמרי אפי' בשפחה כיון שכבר נשתחרר במקומו כמש"ל, ואפשר דס"ל לחלק בין אם נגמר השחרור מצד האדון רק אנן מעכבין מליתנו לעבד להך דהתם שאין השחרור נגמר כלל, והוא דחוק. ויש לי מקום ליישב עוד קושית התוס' הנ"ל דעבד זה חשוב עגון, דודאי לא ישא שפחה, שהוא יחזור אחר עידי קיום ושמא יתקיים ויוכל ליקח ב"ח, וממילא יתעגן. וכפי הנראה הרגישו התוס' בדבר זה ולכך האריכו בקושיא בדבריהם האי שליח גט זה ממדה"י, ולכאורה דברי מותר הם רק שבאו לדחות דברים הנ"ל כיון שאינו יכול להשתחרר רק ע"י שליח זה וגט זה דוקא, וכל שלא יתן לו שליח זה הגט ויקרענו ממילא ישא שפחה כי מי יביא לו גט אחר ממדה"י או כשילך השליח למקומו מי יביאנו שנית לקבל ממנו וממילא ישא שפחה ולא יתעגן ודוק בד"ה ששוו גיטי נשים, איפכא הוי לי' למימר וכו' דעד השתא איירי בגיטין. דבריהם אינם מובנים דהא עיקר מה שחידש התנא מעיקרא דשחרור ג"כ בכלל מוליך ומביא ועלה קאמר וזו אחת מן הדרכים, א"כ פשיטא דהוי לי' לומר בהיפך דהא בשחרור איירי מעיקרא, ומזה ראי' למ"ש לעיל דהך עבד דהכא הכוונה שכבר נשתחרר , ועיקר עיגון בעבד הוא דמעיקרא הי' מותר בשפחה ועכשיו נאסר בכל, משא"כ אשה לא נגרע כחה ממה שהיתה מעיקרא וגט שוה לשחרור בזה:

ע"ב בפירש"י בא"ד דבכל פסולא דאורייתא שוו שחרור לגט אשה דגמרי' לה לה וכו' יראה מדברי הרב ז"ל דכללא כייל כל פסול דאורייתא שוה שחרור לגט אשה א"כ טלי שחרור מעל גבי קרקע לא מהני בעבד כמו באשה, ואי קשיא למה לא חשיב התנא דשוו נמי בהא דאיכא למימר דהא נמי איתא בקדושין דשטר קדושין נמי מעל גבי קרקע פסול, ואף דפליגי הפוסקים בהא יש לומר דס"ל לרש"י באמת דפסול בקדושין או אפשר דבכלל מחובר הוא דעיקר מחובר ילפינן מונתן בידה שיהא ניתן מיד ליד,