תפארת יעקב על גיטין שנז

עומדת ואדרבא מסתמא בעת גירושין משאיל לה המקום להתגרש, וכיון דאמרינן תרי מקומות לא מושלי א"כ ע"כ צריכה שתחזיק באותו מקום שהגט שם ואז אמרינן דלא קנתה רק מקום זה בלבד לא גם מקום השני ואם כן שפיר קתני ברישא דהיתה עומדת על הגג דעשתה חזקה בגג ובסיפא להיפך ואפילו אי יכולה להחזיק קודם מכל מקום מלבד מה דמסתמא כיון שאינו משאיל רק להתגרש אם כן בעת גירושין משאיל לה אבל בלא"ה כל שלא עמדה שם ונראה שהיא מרצונה אמרינן שמא חזרה בה ושוב אין הגג או החצר שלה כלל כי אפשר להשאיל לה ע"כ, וז"ב לפע"ד:

ולענין דינא נראה לפע"ד ברור דהפרש גדול יש בין זורק לחצירה ממש של נכסי מלוג ובין משאיל לה מקום וזורק לחצירה, והוא דבחצר של נכסי מלוג דמהני סילוקו של בעל לא שיתן לה מתנה דוקא רק שיסלק עצמו סגי ובהא אמרינן גיטה וחצירה באין כאחד דהיינו סילוקו של בעל מן החצר והגירושין באין כאחד דכיון שהוא נותן גט ממילא מסלק עצמו מן נכסי מלוג שלה ונשאר חצירה ממש ומתגרשת אבל במשאיל לה מקום להתגרש בו ואכתי מה שקנתה אשה קנה בעלה כמו שהקשו לעיל א"כ אי עשתה קנין מעיקרא בחצר לשאלה להתגרש ואח"כ נתן גט בתוכו לא מהני מידי דלא שייך בזה גיטה וחצירה באין כאחד דסילוק דידי' לא מהני בהא מידי דהא שלו הוא רק בעינן שתקנה היא החצר להתגרש וקנין דמעיקרא אינו כלום דאכתי שלו הוא לכל דבר וצריכה שתקנה בעת גירושין ממש ואז גיטה וחצירה בשאלה באין כאחד והיינו כהך דרבא הנ"ל דקאמר תיזיל ותיחוד ותפתח דברגע שעשתה חזקה בחצר בשאלה להתגרש מגורשת אבל לא מכח סילוק רק מכח קניית האשה, ולפי זה פשיטא דבעינן עומדת בעת גירושין שתחזיק בחצר בעת גירושין ממש שיהא גיטה וחצירה באין כאחד והך עומדת דמתניתין לפום מה דמפרשינן באושלה מקום הכוונה שעומדת ומשתמשת בגג וכן להיפך בסיפא בחצר. והשתא פשיטא דלק"מ קושית התוס' כנ"ל:

ובהכי ניחא מה שיש לתמוה לעיל בהך מילתא דרבא בשכיב מרע שהקשו מה שקנתה אשה קנה בעלה ופיר"י דמיירי בשאלה דבמתנה גמורה קנתה ואין הבעל אוכל פירות, והשתא קשה במה נפשך אם מספיק מה ששואל לה חצר להתגרש בו אף דכל החצר שלו ממש הוא לכל דבר א"כ מה צורך לגיטה וחצירה באין כאחד ואי אינו מספיק זה שתתגרש מה יועיל מה שבאין כאחד הא לא נעשה שלה טפי רק בשאלה להתגרש, ולהנ"ל ניחא דודאי בשאלה מספיק שתתגרש רק קודם הגירושין היאך תקנה בשאלה כיון דהכל שלו א"כ מה שקנתה אשה קנה בעלה ולא קנתה כלל אפילו בשאלה ואהא משני דגיטה וחצירה באין כאחד והיינו כיון שהיא עושה הקנין ברגע של הגירושין א"כ מתגרשת וקונה בשאלה כאחד וזהו ההפרש בין חצירה של נכסי מלוג או חצר של שאלה דבחצירה ממש הכוונה גיטה וחצירה היינו סילוקו של בעל מנכסי מלוג שלה ע"י הגט שנותן והגט עצמו באין כאחד והרי נתגרשה בחצירה לגמרי אבל בשאלה כך הכוונה קנין האשה את החצר בשאלה והגט באין כאחד דבהא בעינן קנין האשה ובהא בעינן סילוקו של בעל וזה ברור, והיינו דאמרינן ג"כ בהך פיסלא דלעיל חד מקום מושלי וכו' ויש להבין כל היכא שנפל הגט נימא דמקום זה השאיל, ולהנ"ל ניחא דע"כ צריך שתקנה המקום בעת גירושין ממש שיבוא הכל כאחד א"כ כל שקנתה מקום זה לא קנתה מקום השני אבל אי הוי אמרינן דתרי מקומות מושלי הי' מועיל קנין זה גם למקום השני כנ"ל:

בד"ה כגון שהיו מחיצות חיצונות עודפות, וא"ת דאמרינן במרובה וכו'. דבריהם תמוהין מאד דהא עיקר הקושיא הכא דלא מינטר כמו שפירש"י דאין סופו לנוח דאתי זיקא ושדי לי' א"כ התם דאין ד' וה' נוהג רק בשור ושה בלבד א"כ פשיטא דלא אתי זיקא ושדי לי' וכן פירש"י התם בהדי' דהתם הוי סופו לנוח ע"ש:

ונראה לי דלא ס"ל לתוס' לפרש כפירש"י דעיקר קושית הש"ס משום דאין סופו לנוח חדא דתפשוט בעי' דרבא אי אויר שסופו לנוח מהני או לא ומדלא קאמר תפשוט ש"מ דאפילו אי נימא אין סופו לנוח כמונח מקשה שפיר וכן אפילו באמת סופו לנוח, ועוד דמשני בפחות מג' סמוך לגג וכל פחות מג' סמוך לגג כגג דמי וקשה במה נפשך אי סופו לנוח למה לי דכגג דמי ואי אין סופו לנוח מאי מהני פחות מג', וליכא למימר דפחות מג' הוי כבר נח כמו שפי' רש"י דהא בפ"ק דב"מ בבעי' דרבא באויר שאין סופו לנוח רוצה למיפשט ממתניתין דראה אותן רצין ודחה מתגלגל שאני, משמע דוקא מתגלגל הוו כנח ולא איכפת לן אין סופו לנוח:

אבל פחות מג' אכתי בסופו לנוח תליא, ועוד דמאי קושיא לוקמא בגט כבד שלא יפול חוץ לגג רק על הגג, ועוד דתינח ברישא דזרק מלמטה למעלה הלכך כל שכלה כחו של זורק ויורד למטה ממילא אתי זיקא ושדי לי' אבל להיפך בזורק למטה כיון שזורק בכח והגט יורד מכחו בודאי יכול להיות דלא יפול לחוץ רק תוך החצר ואפילו אין המחיצות עודפות. ועוד דקאמר כמאן כרבי והתם אין סופו לנוח, לזה ס"ל לתוס' דעיקר הקושיא הכא דכל למעלה מג' טפחים מן הקרקע האויר בפני עצמו הוא ואינו שייך לקרקע שיהא רשות אחד עם הקרקע, הלכך כיון דעכ"פ באויר לא מינטר שלא ישאר באויר אפילו יפול על הקרקע לא מתגרשה מאויר רק כשנח על הקרקע מתגרשת מרשות הקרקע ולא מאויר אף שהאויר שלה ואי יזרוק גט לרשותה באופן שלא ינוח שם כלל רק יפול לרשות אחר שלה לא מתגרשה רק ברשות האחר ואפילו סופו לנוח לא מהני רק כשינוח באותו הרשות כמ"ש לעיל והיינו דמשני במעקה דכל תוך מחיצות אפי' למעלה מג' חשוב כקרקע דהמחיצות מאחדים האויר עם הקרקע הלכך מתגרשת באויר וכן בפחות מג' חשוב כקרקע ממש וכיון דחשוב כקרקע מתגרשת באויר, ובעי' דרבא ענין אחר אפילו באויר שבתוך מחיצות אי אין סופו לנוח לא מהני וכיון דלא פשטינן לה מהך דרבי ורבנן ש"מ דהתם אתי שפיר פלוגתייהו אפילו נימא דאויר שאין סופו לנוח בתוך מחיצות לא איכפת לן רק קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא ואנן הנחה דוקא בעינן וס"ד דבגט ג"כ בעינן הנחה דוקא אבל בעלמא בקנין ודאי לא בעינן הנחה וכל שהיא תוך מחיצות דאויר והקרקע חדא הוא מתגרשת באויר כמו על הקרקע, ומשני דבגט ג"כ לא בעינן הנחה רק מינטר הלכך דוקא באויר בלי מחיצות דרשות בפני עצמו הוא כל דלא מינטר באותו הרשות לא מהני אבל במחיצות דרשות אחד הוא הרי מינטר באותו הרשות בעצמו והנחה לא בעינן רק מינטר, והשתא שפיר הקשו התוס' מהך דמרובה דהתם נמי ס"ס חוץ למחיצות האויר אינו שייך לקרקע החצר ובפני עצמו הוא וכיון שאין סופו לנוח באותו הרשות דהיינו באויר לא קנה באויר רק בנח על הקרקע כן נראה לי בכוונת התוס' אך מ"מ כבר כתבתי לעיל והוכחתי מהך שתי חצירות דלקמן דאפילו האויר שלמעלה מן המחיצות מתאחד עם האויר שבתוך המחיצה הלכך במרובה כל שלא יפול לחוץ קנה אפילו, באויר שלמעלה מן המחיצה ע"ש:

ובגוף דברי התוס' יש לדקדק למה לא הקשו קושיא זו מעיקרא בקושית הש"ס ברישא ומוקמינן במעקה, ונראה לפי מה שכתבתי דלא ניחא להו לתוס' לפרש הקושיא משום אין סופו לנוח כיון דזרק מלמעלה למטה לא שייך זה ולכך מעיקרא הי' מקום לפרש מכח אין סופו לנוח והתם סופו לנוח דמיירי בשור ושה משא"כ בסיפא ומהאי טעמא קאמר כמאן כרבי ג"כ בסיפא דע"כ אין הטעם משום אין סופו לנוח אבל ברישא יש לומר משום אין סופו לנוח והתם גם כן אין סופו לנוח כמו שהקשה מהרש"ל כנ"ל:

בד"ה כמאן כרבי תימה וכו'. כוונתם בקושיא אף דבין כרבי בין כר"ע לא אתיא מ"מ נוח טפי לומר ר"ע דעכ"פ מוכח מיני' קלוטה כמי שהונחה מק"ו משא"כ מרבי לא מוכח כלל, ואהא תירצו דס"ד טעמא דרבי לאו משום קירוי והיינו דרב ושמואל דמוקי לה במקורה היינו לפי המסקנא דהכא דבגט הטעם משום אינטורי אבל לס"ד כיון דמהך מתניתין מוכח אפילו בלי מקורה מאינה צד יחלוק, על רבי ויסבור במקורה דוקא דהא לא הוזכר מקורה בדברי רבי כלל רק רב ושמואל מסברא קאמרי לה אבל אי הוי מוכח ממתניתין בלי מקורה פשיטא שלא נפרש דברי רבי במקורה דוקא] לכך נוח טפי רבי דכרבי אתיא ממש משא"כ כר"ע לא אתיא ממש דהכא בעינן מחיצות מיהו כבר כתבתי לעיל דכר"ע נמי אתיא ושאני התם דלא בעינן משתמר:

בד"ה דרך עלי' וכו' ולא דמי וכו'. לפירש"י דדרך סילוקו לא מיקרי נתינה בלא"ה לא דמי דפשיטא דדוקא בגט דכתיב ונתן בעינן נתינה ולא מהני מעל הקרקע אבל בעלמא לא בעינן ונתן הלכך אפילו אי אויר שאין סופו לנוח