תפארת יעקב על גיטין שנ

הוי נתינה לגירושין רק מאחוריו דלא ידע אף דנתינה הוי לא מהני כיון שלא נתכוין לנתינה לגירושין ולא הוי רק כמו לפקדון וכנסי שט"ח דבעינן הא גיטך, כנ"ל:

שם והלכתא בכפות. כבר כתבתי לעיל והעליתי דדוקא בנתנו ביד עבדה דכיון דחוב הוא ואינו מטעם שליחות רק מכח דומיא דידה לכך בעינן שיהא משתמר לדעתה כידה אבל בנתן ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו דהגירושין הללו מדעתה הן דאין מתנה בע"כ ובקבלת המתנה מתגרשת הלכך לא בעינן שיהא משתמר לדעתה, לא מבעי' למאן דאמר דבמתנה לא בעינן משתמר לדעתה אלא אפילו למ"ד דבעינן ה"מ במתנה דהעיקר הוא זכיית המתנה שיהא שלו לכך רוצה שיהא שמור לדעתו אבל בגט אין המכוון לעיקר הגט רק שתתגרש וכל שאינו חוב לא בעינן משתמר כלל לדעתה ולכך שם לא הוזכר ישן רק כפות שלא יהא מהלך אבל כאן זכרו כפות וישן, ועל דרך זה ישבתי שם דברי הרמב"ם ממה שתמה עליו הר"ן כאן, גם בענין מה שנסתפק הרשב"א ז"ל אם נטלה מחצר אי מגורשת הכל נתבאר שם:

ועיין ברא"ש במה שחלק עם הריצב"א בכפות ידיו ורגליו וכתב אח"כ ומהאי טעמא כו', וכל דבריו תמוהין לכאורה, ומלבד שאין להם שייכות למחלוקת זו דבריו הפוכין לכאו' דהעלה דמשתמר מכח סברא ומהלך מכח גזירה לכך ישן הוי מהלך ומשתמר הוי לדעתו ומעיקרא כתב להיפך בכפות ידיו ורגליו דמשתמר לא הוי ומהלך לא הוי דהא אוקמה בכפות, אבל באמת כוונתו פשוט דודאי ס"ל דמצד הסברא אין אדם רוצה שיהא משתמר רק לדעתו לא שיהא ביד בר דעת אחר אפילו כפות ידיו ורגליו אבל מהלך לא הוי בהא כיון דאינו יכול לילך מעצמו כלום רק על ידי שיתיר אותו אחר ממאסרו הוי כידו דמינח נייחא רק איהי ממטי לה רק בהא תלי' אי נימא דמשתמר מסברא דאין אדם רוצה א"כ אפילו כפות ידיו ורגליו אינו רוצה כל שיש בו דעת אבל אי נימא מצד גזירת הכתוב דומי' דידה כל שכפות ידיו ורגליו הוי דומי' דידה ולכך לדעתו דמשתמר מצד הסברא לא מגזירת הכתוב אתי שפיר לחלק בישן בין מהלך למשתמר אבל לריצב"א דמהני כפות ידיו ורגליו ש"מ דמשתמר נמי גזירת הכתוב הוא אם כן קשה מ"ש מישן דמיקרי משתמר ואינו מהלך לא הוי:

והנה מדברי התוס' לעיל דף כ"א משמע דכפות ידיו ורגליו ודאי מהני, ולא ידעתי למה כתבו מעיקרא דכפות וישן בעינן הא יש לומר שם בכפות ידיו ורגליו וכאן כפות רגליו בלבד סגי וישן בעינן שיהא משתמר לדעתה ועמ"ש לעיל שם בזה:

בתוס' בד"ה אינו גט, ר"י הי' מצריך וכו' עד סוף הדיבור. דברי ר"י הללו תמוהין לכאו' אי במדבר עמה על עסקי גיטין מבואר להדי' ריש קידושין דלא בעינן אמירה כלל ואי אינו מדבר פשיטא דבעינן אמירה ואי לא בא ר"י לומר רק דס"ד דלא בעינן אמירה רק לידע דהוא נותן לגירושין אבל אין צריך להודיע לאשה קמש"ל ר"י דצריך להודיע לאשה א"כ כיון דמודה ר"י דכל שנתברר אח"כ מהני, א"כ פשיטא דמוכח כן להדי' לעיל פרק הניזקין דרבא מייתי סייעתא מעדותו של ריב"ג דלא בעינן דעתה, ויש לתמוה במה נפשך אי חרשת אין לה ידיעה כלל שנתגרשה א"כ הא משלחה וחוזרת היא ואי יש לה ידיעה ולא הוי כשוטה א"כ מאי ראי' לכנסי שט"ח דאפילו פקחית אין לה ידיעה כלל בעת גירושין וע"כ דס"ל לרבא דטעמא דחרשת מהני כמ"ש התוס' ביבמות דנהי דבעת גירושין אין לה ידיעה אבל אח"כ תבין ע"י רמיזה כשיוציאה בע"כ ע"ש, ומזה למד רבא דלא בעינן ידיעה בעת גירושין רק אח"כ סגי ועכ"פ ידיעה אח"כ בעינן והרי מבוארין דברי ר"י ולא די לו לר"י שלא סייע לעצמו מהך דהניזקין אבל ס"ד להקשות משם להוכיח להיפך והוא תמוה לכאורה:

ומה שנראה לי בכוונת ר"י דודאי ידע ר"י דבעינן ידיעה לאשה אח"כ אבל ס"ד דזה חשוב הודעה שרואה שהוא גט וקוראת אותו יודעת שנתגרשה ובעלה מוציאה ומתגרשת תיכף מחמת דראוי' להיות משלחה ואינה חוזרת דאח"כ יתברר לה וכן בחרשת הטעם דראוי' לידע אח"כ ע"י רמיזה והוצאה ע"כ לכך תיכף מגורשת, וזה שחידש ר"י דבעינן שתדע האשה שהיא מגורשת וקודם הודעה באמת אין הגט חל רק אחר ההודעה חלין הגירושין, ואהא קשי' לי' דהך דרבא מורה דסגי במה שיודיע לה אח"כ שתראה דהוא גט ומוציאה מביתו, ועל זה דחה ר"י דהתם נמי אח"כ יגידו לה העדים ואז חלין הגירושין אבל מעיקרא אכתי אינה מגורשת וכן בחרשת לכך כשרוצה לגרש אשתו שתהא מגורשת תיכף בנתינה זו צריך שיאמר לה הא גיטך והרי את מותרת שכל שלא הודיעה משלחה וחוזרת קרינן בה רק בעת ההודעה נגמרו הגירושין:

אמנם בעיקר דברי ר"י אני תמה דאי ס"ד דאינה מגורשת רק בהודעה שתדע שנתגרשה ואי לאו משלחה וחוזרת קרינן בה כמו שוטה א"כ תיקשי בעשתה שליח קבלה והיא במקום אחר למה תהא מגורשת תיכף בעת קבלת השליח הא מ"מ קודם שנתוודע לה הגירושין בכלל משלחה וחוזרת היא, ופשיטא דליכא למימר דכיון דשליח יודע סגי בהכי דהא בנשתטית אח"כ בעת גירושין אינה מגורשת ואפי' היתה שפוי' בעת שעשתה השליח וליכא למימר דבאמת אין הגירושין חלין רק אח"כ כשהשליח מודיע לה שנתגרשה דהא אסורה לאכול בתרומה מיד ואי מודה ר"י דאי נתוודע לה אח"כ מגורשת למפרע תיקשי חדא מה חידש ר"י הא פשיטא שלא תנשא עד שיוודע לה הגירושין ומה צורך לאמירת הא גיטך בעת נתינה, ועוד דזה מוכח להדיא מפרק הניזקין דלמד רבא מחרשת וכיון דחרשת אינה מגורשת רק מכח הודעה דאח"כ כמו כן פקחית דרבא וע"כ דעיקר כוונת ר"י דהגירושין אין חלין רק בעת הודעה א"כ קשה כנ"ל:

ועוד תמוה לי דהא אפי' למ"ד דלא בעינן עומדת בצד חצירה מודה דמתגרשת מטעם יד ולא משליחות כמבואר להדי' לעיל א"כ היאך יעלה על הדעת דאינה מתגרשת רק אחר שיודיע לה לציפורי שנתגרשה וע"כ דכל שגילה לעדים שמגרשה מגורשת תיכף כל שיתוודע לה אח"כ או ראוי' שיתוודע לה גם לפי מה שפירשתי הסוגי' פרק הניזקין שם מוכח ג"כ שלא כדברי ר"י ע"ש, ויתר הדברים בענין זה ובביאור דברי הרז"ה והרמב"ן והר"ן הכל מבואר אצלי בחידושי לא"הע סי' קל"ו ע"ש:

במשנה וכן לענין החוב וכו' מחצה על מחצה יחלוקו נראה לי דהך מחצה על מחצה דחוב לכ"ע מיירי בפשיטות שיוצא מתוך ד' אמות של מלוה לשל לוה ובהא לא קשי' והא אגיד גבי' לכך יחלוקו וכן לר"י יוצא מתוך מקום שמירתו של לוה לשל מלוה ושניהם יכולין לשמרו שמקצתו משומר אצל זה ומקצתו אצל זה ולכך יחלוקו שאין כאן שום ספק רק כך הוא מונח לפנינו ושניהם יש להם כח בממון זה ואי הי' כה"ג בדבר אחר היו זוכין שניהם לכך גם כאן זכו שניהם ויחלוקו אבל אי הי' כאן ספק מי בא תחילה או בשני כתי עדים יש לתמוה אי בשטר מיירי הרי מבואר בסי' נ"ט בש"ך ס"ק א' בשם מהרשד"ם בתשובה דאפי' שניהם היו טוענין שמא לא נתבטל השטר א"כ הכא למה יחלוקו כיון דשניהם טוענין ספק בפרעון ואי טוענין ברי פשיטא דהי' חייב לשלם כמו כל הטוען על השטר פרוע ומלוה מכחישו ואי במלוה על פה מיירי או ששניהם טוענין שמא חייב בבא לצאת ידי שמים וחייב הכל ולא החצי ועכ"פ אין כאן מקום לדון בזה יחלוקו לכן ברור דלאוקימתא דרב דקרוב לו ולה בד' אמות תלי' מיירי הכא ביוצא מתוך של מלוה לשל לוה ולא קשי' הא אגיד גבי', לכן כיון שזרקו ברשות שניהם יחלוקו ואין כאן ספק וכן לאוקימתא דר"י מיירי דחצי מונח ברשות מלוה דמלוה יכול לשמרו וחצי ברשות לוה דלוה יכול לשמרו או דמונח באופן דשניהם יכולין לשמרו ביחד אבל ספק אין כאן, רק בגט אבאר לקמן דלר"י חוששין שמא אין כח שניהם שוין בשמירתו דאל"כ לא שייך לומר בגט שאין בו ספק מגורשת ואינה מגורשת אבל בחוב אתי שפיר בפשיטות דאפי' שניהם שוין יחלוקו ונ"ל שזאת היתה כוונת התוס' לקמן בד"ה מחצה על מחצה ע"ש:

בגמרא ד' אמות שלו זהו קרוב לו. קשה הך קרוב לו למה לי כל שאינה קרוב לה אינה מגורשת, וראיתי להרשב"א ז"ל שפי' דאין ביניהם רק ארבע אמות וקרוב לה שהארבע אמות שלה שבאה היא תחילה וקרוב לו שהארבע אמות שלו שבא הבעל תחילה, והוא תמוה לפע"ד מכמה טעמים חדא דקאמר מחצה על מחצה ה"ד אמר רשב"י כגון שהיו שניהם עומדין בד' אמות וקשה הא מעיקרא ג"כ כך הי' הכוונה ששניהם עומדין בד' אמות וקרוב לה שהיא באה תחלה וקרוב לו שהוא בא תחלה ולא הל"ל רק דאתי תרווייהו בהדי הדדי ומדקאמר כגון שהיו שניהם עומדין וכו' ועלה פריך וליחזי הי מינייהו קדים ש"מ דמעיקרא לא ס"ד דעומדין בד' אמות ותליא בקדימה וז"ב:

ועוד לפי דבריו אין החילוק במתניתין בקרוב לו ולה בזריקה