תפארת יעקב על גיטין לד

אפשר ליתן לו נכסים שלו ממילא אינו משוחרר כיון שאין שיחרורו בא רק מכח לשון כל נכסיי והוא בכלל וכיון שאין לו נכסים אין לו עצמו ורבא לא ניחא לי' גם בזה רק שאין ראוי שיפסיד שיחרורו בשביל מה שאין נותנים לו נכסים ופלגינן דיבורי' ודוק:

דף ט' ע"א בגמרא לעולם הוא ב"ח. הנה רש"י ותוס' פירשו בזה מה שפירשו ויתבאר בתוס' בס"ד, אבל לדעתי פי' הסוגיא בפשיטות דס"ד טעמא דר"מ משום דס"ל כיון דאי אמר נכסיי לעבדי לכ"ע לא יצא ב"ח ועיקר החירות מכח מאמרו כל נכסיי, והשתא כיון שאמר אח"כ חוץ מקרקע סתם או קרקע פלונית, הרי ביטל הכלל שאמר מעיקרא כל, וכיון שביטל מאמרו כל לגבי נכסים ממילא בטל לגבי עבד ג"כ, אמנם טעמא דר"ש דפלגינן דיבורי' אף שהנכסים ועבד נכללו באותו המאמר כל נכסיי מ"מ אמרינן דלגבי עבד הוי כאלו אמר כל ולגבי נכסים נתבטל, ואהא מקשה דהא הלכה כר"מ והיינו דפריך עלה דהא ר"נ גופא ס"ל פלגינן דיבורי' וע"כ דלא דמי הך דרבא להך דר"מ ור"ש, דבהך דר"מ מעיקרא בעת השיחרור לא נעשה כהוגן ולאו כרות גיטא הוא כיון דבמה שאמר כל נכסיי שכלל בזה העבד תיכף נתבטל בגוף השיחרור והוי כמי שאמר נכסיי כיון שביטל הכלל בגוף השיחרור אבל בהך דרבא ובהך דר"נ מעיקרא הי' השיחרור כהוגן רק אח"כ נולד לנו ענין שאנו מחלקין בהך דרבא לפי שאין לו קיום ובהך דר"נ לפי שעמד אח"כ אבל לא הי' החסרון בעצם השיחרור מעיקרא בהא שפיר יש לומר דמודו כ"ע דפלגינן דיבורי', ובהכי ניחא ג"כ דלא קשיא לאביי דכ"ש דהתם פלגינן ועכ"פ הוי כתנאי, ולהנ"ל ניחא שאין ענין ז'"לז דאי ס"ל לר"ש דהוי כרות גיטא ממילא ראוי לחלק הדיבור כי אנו מקיימין כל השחרור כמות שהוא, אבל להאמין חציו של שחרור וחציו לא, כל שהם בדיבור אחד בהא יש לומר דלכ"ע לא פלגינן, והתם בכרות גיטא נחלקו לר"מ לא הוי כרות גיטא ולר"ש הוי כרות כיון שפירש בעצמו כל נכסיי חוץ מקרקע פלונית או סתם וזה ברור:

ולפירש"י קשה מאד, דהא בלי הך דר"נ ע"כ ידע דר"מ לאו משום האי טעמא הוא, דהא פליג אפי' היכי שאין צריך לחלק הדיבור כגון היכי דפי' קרקע פלונית, ולפי' רש"י אין ענין פלגינן דיבורי' בהא רק בקרקע פלונית, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר:

ודע דהרשב"א בתשובה סי' אלף רל"ו פסק דדוקא בפלוני כו' פלגינן אבל אני כו' לא פלגינן דכד סלקת לתיבת אני כו' לא נשאר שום עדות ע"ש, והרב בעל נודע ביהודה לחלק א"הע סימן ע"ב הקשה עליו מהך סוגיא דהכא דקי"ל כרבא ולא הי' לו להקשות מרבא כי עצמך ונכסיי דלכ"ע פלגינן ג"כ דמי לאני כו' דאי אמרת לנכסים מזויף ע"כ גם עצמך מזויף ואין כאן שחרור, אבל דבריו תמוהין וכבר השגתי עליו בספרי ת"י סי' ל"ד, ולפי מה שכתבתי מקודם היינו ממש הך מסקנא דהכא דלאו כרות גיטא הוא ומעיקרא אינו שחרור הראוי שישתחרר בו, וכן התם אין זה עדות בשעה שמעיד, אבל הך דהכא מעיקרא הי' שחרור יפה וכבר נשתחרר רק שאין אנו מאמינים כל השחרור כולו לגבי נכסים משום דאין לו קיום ולגבי עצמו דלא בעי קיום מאמינים הכל ואין אנו צריכין לומר דנכסים שקר משא"כ בהך דהרשב"א, ובזה מיושב מה שהקשה הר"ן על הרי"ף מן הירושלמי ונתבאר בספרי ת"י סימן נ"א ע"ש:

בתוס' בד"ה לעולם חצי שדי אני מוכר לך. ויש ליישב דשאני קניית שטר דבעינן מוכח מתוכו מה שקנה ואי לאו הכי אין השטר קונה כדרך שבעינן מוכח מתוכו לר"מ בכל שטרות וכ"ש שטר מקנה משא"כ בקנין כסף וחזקה לא שייך זה, ועוד יש לחלק בין שאמר חצי שדי אני מוכר לך או שאמר להיפך כל נכסיי קנויין לך חוץ מקרקע סתם אלא שאין להאריך דבלא"ה כתבתי בש"ס דדברי רש"י צ"ע בזה, גם דברי התוס' תמוהין לפע"ד דהיאך רמי דר"נ אדר"נ הא ע"כ טעמא דר"מ לאו משום דסבר לא פלגינן דיבורי' דהא פליג אפי' יש לו הרבה נכסים, והך דפלגינן דיבורי' לא שייך לדברי התוס' רק כשאין לו רק קרקע זו בלבד:

בד"ה הלכה, ורש"י פי' ולפי זה וכו'. דבריהם תמוהין דודאי מודה רש"י דבהא נמי לאו כרות גיטא הוא, וכ"ש הוא כיון דאי יש לו שאר נכסים רק ששייר אחת אמרינן דשייר ג"כ לעבד וביטל מה שאמר כל נכסיי כ"ש היכי דחזינן דביטל כל הנכסים שיש לומר שביטל גם לעבד ולחנופי הוא דקאמר הכי כמו שפירש"י לעיל:

בד"ה ואינו חוזר בעבד, וא"ת ואמאי יצא ב"ח וכו'. הא דלא קאמרי ואמאי אינו חוזר בעבד משום דר"נ טעמא קאמר שכבר יצא עליו שם ב"ח, והיינו כיון דהדין בלא עמד שיצא ב"ח כבר יצא עליו שם ב"ח קודם שעמד ואהא קשיא להו כל עיקר יציאתו ב"ח מ"ט אפי' לא עמד הא הוי גט לאחר מיתה ואי אפשר לומר דכתיבת השחרור הוי שם ב"ח א"כ הוי לי' לר"נ לומר דינו בלא עמד דיצא ב"ח, ומדקאמר דינו בעמד ש"מ בלא עמד מדינא יצא ב"ח, , ולכך אפי' עמד כבר יצא עליו שם ב"ח וקשה מ"ט יצא ב"ח בלא עמד:

בא"ד דהכל תקנת חכמים היא גם מה שחוזר בנכסים גם מה שאינו חוזר בעבד. ר"ל דאי מדינא חוזר בנכסים א"כ ע"כ דאומדין דעתו שרצה לחזור בו אם ימות א"כ ה"ה בעבד אין לומר שסמך על דעתינו רק בהכל סומך על דעת חכמים וחכמים ראו שיוכל לחזור בנכסים ולא בעבד ועל דעת כך נתן השחרור:

בד"ה התם דלאו כרות גיטא הוא וא"ת וכו'. ולפי ענ"ד נראה דהתם הכוונה דהא דאמרינן עשו מטלטלין שיור אצל עבד לאו משום דבעצמותו הוי דין עבד כמטלטלי, רק כיון דניידי כמטלטלי לגבי גט דבעינן כריתות כה"ג לא הוי כריתות דאפשר ששייר העבד לעצמו שאצלו הי' נחשב כמטלטלין מחמת דנייד אבל מן הדין עבד כמקרקעי לכל דבר כנ"ל שוב ראיתי לרשב"ם ז"ל שם שפי' כן בפי' שני ע"ש:

בד"ה והא אמר ר"י, אומר ר"ת וכו' כוונתם דאהך דהכא אי אפשר שנאמרו דברי ר"י דהא מיירי בערעור דבעל לא בעדים כדמסיק, וכמו כן בהך דקדושין לא מצי מיירי ע"ש:

איברא קשיא לי כיון שלא נאמרו דברי ר"י אהך דהכא א"כ כמו דמחלק בקדושין דף ע"ג בין דברי ר"י להך דהתם כמו כן יש לחלק כאן כיון דבעלמא בקיום שטרות בלי ערעור כלל חיישינן לזיוף ובעי קיום רק כאן משום עיגונא הקילו א"כ כשיש אחד המערער לא הקילו רבנן טפי משטר דעלמא, והרי כשהבעל מערער בודאי בעי קיום הרי דלאו כללא הוא כאן דבעינן תרי דוקא א"כ יש לומר דחד דעלמא נמי, בשלמא לדעת הר"ר אביגדור כהן במהרי"ק שורש ע"ד דהיכי דטוען מזויף הקיום דאורייתא, א"כ יש לומר דשאני בעל כיון דהוא מערער מדאורייתא בעי קיום אבל חד דעלמא כיון דמדאורייתא לא בעי קיום חד לא מעלה ולא מוריד, אבל לדעת הפוסקים דאפי' טוען מזויף הקיום אינו רק מדרבנן, א"כ מאי קושיא אי נימא דבחד נמי חשו רבנן כיון דחזינן דחששו בשאר שטרות אפילו ליכא מערער כלל:

לכן נראה לי דעיקר הקושיא דהא השליח בעצמו הוא ע"א שהוא שליח הבעל שמסר לידו גט זה, ולבעל בעצמו לא חיישינן שזייף גט כדי לקלקלה, דמהאי טעמא שנים שהביאו אין צ"ל בפ"נ כמ"ש התוס' לעיל ריש מכילתין, והשתא דוקא אם הבעל מערער הרי מכחיש השליח לכך מהני הערעור אבל חד דעלמא אינו מכחיש השליח כלל רק שהוא מזויף וזה נגד חזקה דלא חשיד לקלקלה בידי שמים, הלכך לא דמי לקיום שטרות דעלמא דחיישינן לזיוף שזייף כדי להרויח ממון, אבל לחוש שהבעל זייף כדי לקלקלה אפי' מדרבנן לא חיישינן והוא נגד חזקה הלכך לא מהני בזה ערעור חד כלל רק ערעור הבעל שהוא מכחיש השליח:

ולפי זה נראה לי פשוט דלא מהימן הבעל רק מזויף אבל שאר פסולים לא מהימן במיגו דמזויף דאינו רוצה לומר מזויף דמי זייפו אי הבעל הרי לא חשיד לקלקלה והיאך יאמר על עצמו דהי' חשיד ואי דיאמר דהשליח זייף הרי מכחיש ע"א ולא אמרינן מיגו להכחיש העד גם בלא"ה כבר כתבתי לעיל ריש מכילתין דלא מהימן לערער רק מזוייף בלבד ע"ש:

בד"ה סמוך אהני, שפוסלין החתימה ולוקמא בחזקת א"א ע"כ. ולפי פירושם הוי לי' לומר בפשיטות תרי ותרי נינהו ומה בקשו במה שאמרו סמוך אהני דעל תרווייהו אין סומכין רק מוקמינן בחזקת א"א, ועוד דבפרק האשה שנתארמלה כתבו התוס' דלא הוו בחזקת א"א וכ"ש הכא דגט בידה לפנינו וכיון דאוקי תרי להדי תרי סמכינן אגט שבידה, והיאך קאמר מאי אורי' דסמוך אהני, אנן לא סמכינן עלייהו כלל וסלק אותם כמאן דליתא, ונראה לי דס"ד דמיירי דנולד ערעור קודם שניתן דהכי משמע דקאמר אינו צריך שיאמר והיינו קודם נתינה ועלה קאמר ואם יש עליו עוררין משמע קודם שניתן, והיינו דלא ס"ד בערעור הבעל דקודם נתינה יכול לבטלו, והשתא תיקשי כיון דתרי אומרים מזויף סמוך אהני שלא ליתן לה הגט כלל