תפארת יעקב על גיטין שמג

קמש"ל דלא עדיף זמן לר"י מאמר מהיום מפורש לרבנן ולא הוי רק ספק כמו לרבנן מהיום כנ"ל, ויתר הדברים בענין זה ובדברי הר"ן הכל נתבאר אצלי בא"הע סי' קמ"ד וקמ"ה ולעיל דף ע"ב ע"ש:

דף ע"ז ע"א בגמרא לימא קסבר ר"י כתב גט על תנאי כשר וכו'. פירש"י ואפילו לא נתקיים התנאי וכו' ונימא נמי דארישא פליג עכ"ל. ודבר תימה פירושו דהיאך יעלה על הדעת שיסבור ר"י שאין צריך לקיים שום תנאי ולמה לא חלק בעל מנת שתתני מאתים זוז ועל מנת שתשמשי את אבא דלעיל, ועוד דע"כ צ"ל שלא ידע המקשה שום הפרש בין רישא לסיפא עד שהוכרח לומר דפליג ר"י ברישא ג"כ א"כ הנך תרי בבי אם לא באתי כתבו ותנו וכתבו ותנו אם לא באתי בדברי ת"ק למה לי דהא היינו הך וע"כ שיש שום רבותא בסיפא א"כ מנין שיחלוק ר"י גם ברישא:

ודבר ברור הוא לפע"ד דס"ד דטעמא דר"י דכיון שאמר כתבו ותנו אם לא באתי היתה הכוונה שיכתבו ויתנו תיכף רק על תנאי אם לא באתי ואף שזכר תנאי לפני התורף לא איכפת לן, וזה שאמר לימא קסבר ר"י כתב גט על תנאי והיינו שהסופר כתבו לגרש על תנאי וכן הוא ממש זה הלשון לקמן פרק המגרש דף פ"ה תני תנא כתב גט על תנאי כשר ומסיק פסול אתנייא והיינו ממש כהך דהכא שזכר תנאי לפני התורף וס"ד דפליג ר"י דכשר בהא ומשני דכך הכוונה לר"י כתבו מעכשיו ותנו אח"כ, א"כ אין זו כתיבה ליתנו על תנאי רק קביעת זמן שיתנו אחר כך אבל ינתן בלי תנאי כלל אבל כשמצוה לכתוב גט וליתנו על תנאי מודה דפסול, כנ"ל:

ולפי זה נראה לי להוכיח במה שנחלקו המבי"ט והב"י והרדב"ז הובא בתשו' מבי"ט ח"ב סי' קל"א באחד ששלח גט ביד שליח לגרש על תנאי אם לא יבוא אחר שתי שנים ונשתהה שליח בדרך שתי שנים דדעת המבי"ט שלא ליתנו כלל כי ליתן סתם אינו יכול שנצטוה ליתן על תנאי ולגרש על תנאי אינו יכול כי כבר כלה הזמן והב"י והרדב"ז חולקין עליו, ולפי הנ"ל מוכח מכאן דלא כהמבי"ט דהא קתני במתניתין כתבו בתוך יב"ח ונתנו אחר יב"ח, ונהי דלת"ק שפיר קאמר דקמש"ל אפילו נתנו כהוגן כיון שכתבו קודם לא מהני אבל לר"י לס"ד דהכוונה היתה לכתוב וליתן מיד רק על תנאי אם לא באתי עד אחר יב"ח א"כ כיון שלא נתנו רק אחר יב"ח אי אפשר ליתנו לדעת המבי"ט הנ"ל דעל תנאי אין ליתן שכבר כלה הזמן ובלי תנאי הרי צוה ליתן על תנאי, וע"כ דהא ליתא רק או שיתנו אחר כך בלי תנאי או שיתנו על תנאי יב"ח אחרים כדברי הב"י והרדב"ז הנ"ל, ועיין מ"ש עוד בחידושי לא"הע סימן קמ"ד עוד בזה:

ודע שיש להסתפק אי כתבו מקצת הגט תוך יב"ח ומקצתו אחר יב"ח אי נימא דמקצתו כמאן דליתא דמי ולא הקפיד על זה כלל או דלמא אפי' על מקצתו קפיד, והנה ברישא אם לא באתי כתבו ותנו בודאי נראה לי שאין לכתוב כלל כיון שלא צוה רק אח"כ, ולפי זה ממילא נראה לי דגם בסיפא כך הדין והטעם דעיקר הקפידא דלא מקדים אינש פורענות לנפשי' וכל כמה שאינו רוצה לגרש אינו רוצה שיכתבו לו גט הלכך ממילא אפילו מקצתו אין לכתוב דבהא נמי הוי הקדמת פורענות דהא עיקר הגט הוא הנתינה ומ"מ הוי הקדמת פורענות בכתיבה ה"ה במקצת הכתיבה, כנ"ל:

סליק בס"ד פרק מי שאחזו הזורק פרק שמיני בגמרא גגה חצירה וקרפיפה מנין וכו'. יש לדקדק במה שזכרו רשויות חלוקות גג וחצר וקרפף ומי לא סגי להו לומר רשותה מנין, בשלמא למ"ד בגמרא דבעינן עומדת בצידו יש לומר דרשיות הללו כל אחד גדול מחבירו וס"ד דוקא רשות קטן מהני עומדת בצידו אבל חצר לא רק אי נפל סמוך למקום שעומדת וכן קרפף דהוא רשות היותר גדול קמש"ל דבכל מקום שנפל אפילו היא בקצה השני רחוק מן הגט מהני, אבל למ"ד אפילו היא בציפורי וחצירה בעכו קשה לכאורה, ואפשר לומר דרשויות חלוקות הן לגיטין ואי זריק לה ברשות זה ולא נח רק ברשות השני לא נתגרשה רק ברשות הב' לא משעה שעבר ברשות הראשון וכ"כ הב"ש בא"הע סי' קל"ט ס"ק ז' בגג וחצר דידה וזרק הגט מחצר לגג ונח בגג לא נתגרשה רק משעה שנח בגג או שבא לאויר גג ולא מאויר חצר ע"ש שם ת"ל ונתן מ"מ. פירש"י ודרשי לי' באנפי נפשי' מדלא כתב ובידה יתננו וכו' דמשתמרת לדעת וכו' (ולא ידעתי למה פי' שלא כהלכה דאנן קי"ל כמ"ד דבעינן ידה בסמוכה], וקשי' לי על פירושו דהא במרובה למדו גבי גנב מהמצא תמצא דמודה בקנס פטור ופריך והאי להכי הוא דאתי הא מבעיא לי' לגגו חצירו וקרפיפו ומשני דהוי לי' לומר המצא המצא או תמצא תמצא מדשני קרא ש"מ תרתי, והשתא לפירש"י ז"ל לק"מ דשפיר נלמד רשותו מדלא קאמר ואם בידו תמצא מדקאמר תמצא בידו ש"מ רשותו כמו שלמדו כאן בגט ומכפל הדברים נלמוד למודה בקנס, ודוחק לחלק בין הך דהכא להתם, ואולי מודה רש"י דעיקר הלימוד מדכתיב שני פעמים ונתן בידה כמ"ש הר"ן רק דס"ד לומר דמידה אחד הוי אמרינן רק סמוכה כידה קמש"ל תרתי דבידה דוקא, ועל זה אמר אי בא הכתוב להורות בידה דוקא הוי לי' לומר ובידה יתננו דאז ודאי הוי משמע בידה דוקא ומדכתיב עוד ונתן בידה הוי מיעוט אחר מיעוט דבנתינה כל דהו סגי, ועמ"ש בתוס':

והנה הטור ריש סימן קל"ח כתב דהלימוד הוא מדלא כתיב ונתן לה רק ונתן בידה ש"מ אפי' לרשותה והוא תמוה לכאורה וכבר תמה עליו הב"י שם, ונראה לי דס"ל לפרש כמו שכתב הר"ן דעיקר הלימוד מדכתיב תרי בידה אין מיעוט אחר מיעוט רק לרבות וזה שכתב הטור מדכתיב בקרא בתרא בידה דכבר שמענו בידה דוקא מעיקרא והוי סגי לומר ונתן לה ומדשני קרא בידה ש"מ למעט אפי' לרשותה:

שם ואי אשמעינן גנב וכו'. הוי מצי למימר דאי אשמועינן גנב הוי אמינא דוקא גנב דחצר דידי' הוא אבל באשה לומר חצירה וגיטה באין כאחד לא אמרינן, ואולי משום דאכתי לא אסיק אדעתי' הא ובתר הכי הוא דמסיק שם חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה. יש לתמוה הא קרא קאמר ובודאי שאין להקשות על הכתוב דהא חזינן בעלמא דאין קנין בע"כ ובגט קנתה ע"כ א"כ יש לומר נמי דחצר כזה ג"כ קונה דהא פשיטא דמיקרי חצירה ג"כ רק דבעל נמי יש לו כח בו אבל כיון שאין לו לחפור בהם בורות א"כ שלה ג"כ הם וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שפי' דאכתי לא נפק גט מידא דבעל והיינו דאכתי יש לו לבעל ג"כ תפיסה בו א"כ אין קושי' אם מתגרשת בחצירה כזה דהא לולא דכתב קרא בידה הוי סגי אפילו שלא לחצירה:

לכן נראה לי דלקמן יליף רבא מהך ונתן בידה דטלי מעל הקרקע לא מהני, ולפי זה יש לומר דקרא קמש"ל