תפארת יעקב על גיטין שכט

הי' נפטר לגמרי מחיובו כנ"ל:

שם מתקנתו של הלל נשמע. דיקדק הרשב"א ז"ל מה ס"ד דרבא להוכיח מהלל נתינה בע"כ בפניו דלא הוי נתינה וע"ש מה שדחק בזה, ולדעתי נראה דבלא"ה יש להבין לולא תקנת הלל אי בא זה לב"ד ומעותיו בידו ואומר שהוא אנוס שאין בעל דינו כאן היאך יעלה על הדעת שיהא הבית חלוט כיון שאין העיכוב מצידו כלל, לכן נראה דמן הדין ג"כ לא הי' הבית חלוט אבל כל כמה שבא הלוקח לביתו צריך לפדותו ממנו תיכף ואי לא פדה כשבא הרי חלוט הוא ביד הלוקח, ולזה הי' חושש הלל כיון דנתינה בע"כ לא הוי נתינה שמא כשיבוא לא ירצה לקבל ממנו ובין כך ובין כך יוציא מעותיו ולא יהא לו לפדות לכך תיקן הלל שיתן המעות ללשכה ושוב אין הבית חלוט דהוי נתינה ושפיר דייק רבא דנתינה בע"כ אפילו בפניו לא הוי נתינה ור' שימי דוחה דלא הוצרך ליתקוני רק שלא בפניו אבל בפניו לא צריך ומ"מ הוצרך לתקן שיוציא מעותיו מתחת ידו ללשכה דשמא בין כך ובין כך יוציא מעותיו וכשיבוא לא יהא לו ויוחלט הבית לכך תיקן שיוציא מעותיו מתחת ידו ואחריותו עליהן ואינו יכול להוציאם עוד, כנ"ל:

שם על כרחו אינה מגורשת. נראה לי דהיינו דוקא שלא קיבל המעות אבל אם קיבל המעות אפילו על כרחו לכ"ע הוי נתינה דאי ס"ד דרבא בעי למידק אפילו קיבל היכא מוכח זה מתקנת הלל הא התם לא קיבל וע"כ דלא בא להוכיח רק בלא קיבל א"כ מאיזה צד נימא דאפי' קיבל לא הוי נתינה:

ובהכי ניחא מה שיש לתמוה על הרא"ש דפסק בהך דאיצטלת דלא פליגי רבנן רק כשאינו רוצה אבל מדעתו מודו רבנן, וקשה אי בע"כ יהא מוכח דבע"כ הוי נתינה דהא לא נחלקו רק אי איצטלת דוקא או אפי' דמים אבל בלא"ה הוי נתינה לכ"ע או כשתתן לו האיצטלת ודאי הוי נתינה לכ"ע, ולהנ"ל ניחא דמיירי שנתנה לו ע"כ וקיבל דבהא לכ"ע הוי נתינה, ושפיר פליגי אי דמים הוי קיום התנאי או לא:

ובהכי ניחא ג"כ מה שהקשו התוס' דלמה הי' נטמן מעיקרא כיון דאפי' בפניו נתינה בע"כ לא הוי נתינה, ולהנ"ל ניחא דהי' נטמן שהי' ירא שיתן לו בע"כ ויכריחנו לקבל ואז הוי נתינה:

ודע שיש לדקדק בדברי רבא דקאמר אינה מגורשת והרי אף קודם קיום התנאי מגורשת גמורה היא כדקתני במתניתין הרי זו מגורשת ותתן וכי בשביל דנתינה זו לא הוי נתינה קראה אינה מגורשת, ועמ"ש בתוס' בד"ה מכלל ובתוס' לקמן דף ע"ה ע"ב בד"ה כלל:

בתוס' בד"ה רבה אמר הא לא איצטריך וא"ת דבפרק האומנין וכו' עד סוף הדיבור. ויש לדקדק כיון דפלוגתייהו אי כיון ששינה הוי כפועל או כיון דשאר אריסין אינן צריכין להשקות דוקא הוי כאריס א"כ מה ס"ד דפליגי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן וצ"ל דלפי שיש כאן ב' סברות להיות כשאר אריסין וכיון ששינה להיות כפועל הלכך מר סבר כיון דאמר בפירוש את דלי ארבעה חזינן דכפועל היתה כוונתו, ומר סבר אף שאמר כך היתה כוונתו אחריות של השקאה כמו באיצטלת:

ועוד אפשר לומר דהך עובדא דאיצטלת היתה שהי' שלו כדמשמע הלשון איצטלתי ולכך ס"ל לרבנן כיון ששינה משאר מגרשין לומר על מנת שתתן לי איצטלתי ש"מ דאיצטלת דוקא קאמר דאי דמים הי' לו לגרש סתם דבלא"ה צריכה להחזיר לו האיצטלת או דמי' כשיאבד, ורשב"ג סובר דמ"מ לא הי' הכוונה איצטלת דוקא רק הי' רוצה לעכבה בגירושין בזה אבל לא איצטלת דוקא, והשתא הכא נמי ס"ל לר"י כיון ששינה לומר את דלי ארבעה ולא כשאר אריסין, היתה כוונתו השקאה דוקא ורבה כרשב"ג דמ"מ לא נתכוין השקאה דוקא רק לקבל עליו להשקות כשיצטרך:

והנה הר"ן הביא בשם הראב"ד ז"ל דאפי' פועל דוקא כשלא התחיל במלאכה אבל התחיל במלאכה לא הפסיד הפועל, והרמב"ן הביא ראי' להיפך מהך דהגוזל ומאכיל דף קט"ז בשוכר פועל להביא דורמסקין לחולה דאמרינן התם טעמא דעביד שליחותי' אף שהתחיל במלאכה הפסיד הפועל ע"ש:

ודבריו תמוהין לפע"ד דמהתם מוכח להיפך דהא רבי השיב לרב אין לו אלא שכרו והיינו שכר כשאר פועל לא דמי חמורו ורב מקשה לי' דגבי דורמוסקין לחולה קתני נותן לו שכרו משלם והיינו ששכרו התם ליתן לו שכר הרבה יותר משכר פועל דעלמא כה"ג, ודייק כן מדקאמר נותן לו שכרו משלם כמו שפירשו התוס' שם, והשתא מוכח דדוקא ליתן לו שכר יתר על פועל דעלמא כמו שפסק עמו לא הי' צריך ליתן לו אבל כשכר פועל דעלמא הי' צריך ליתן אף דלא איצטריך כלל והיינו כדעת הראב"ד, וז"ב ולק"מ:

בד"ה הא קי"ל הלכתא כרבה, מכאן משמע וכו' בהא קי"ל כרבה כדאמר ובהא לא קי"ל כרשב"ג וכו'. אין זה הכרח כלל דהא דקאמר ובהא אין הלכה היינו לפי דכללא הוא בעלמא הלכה כרשב"ג במשנתינו רק הך דהכא נפיק מהאי כללא דחוץ מערב וצידן אמרו, אבל בהך דרבה לבר מכללא דב"ב פעמים הלכה כרבה פעמים כר"י וליכא כללא על זה כלל רק דקי"ל באמת כרבה, וכיון דעל הך דרבה דהכא קאי לא שייך לומר בהא, ודוק:

דף עה ע"א בתוס' בד"ה מכלל וכו' וא"ת למה הי' נטמן וכו'. כבר כתבתי דלדעת הר"י בי רב שהביא הב"י סימן קמ"ג דאם קיבל אפי' על כרחו לכ"ע הוי נתינה וכבר הוכחתי כן לעיל מן הגמ' א"כ לק"מ דהי' נטמן שמא ימסור לו ע"כ ויהא מוכרח לקבל ואז הוי נתינה, ובהכי ניחא הך איכא דאמרי דמה ס"ד להוכיח דבפניו הוי נתינה נהי דליכא למידק דלא הוי נתינה כדדחי בלישנא קמא אבל להיפך נמי היאך מוכח, ולהנ"ל ניחא דס"ד דאל"כ למה הי' נטמן ור"פ לא ניחא לי' בהא כנ"ל:

בא"ד וא"ת וכו' הלוהו בישוב וכו'. ולדעתי לק"מ ד דדוקא התם דעל הלוה חיוב לפרוע למלוה והוא משועבד ומוכרח לפרוע לו חובו הלכך שפיר יכול לומר מה לך להיות לך עלי שיעבוד וחוב אני רוצה לפרוע וסלק מעלי שעבודך) אבל במקום שאין לנותן שום שיעבוד ליתן דוקא ואין המקבל יכול להכריח אותו לעולם רק הוא רוצה ליתן שפיר לא הוי נתינה ע"כ של מקבל, וז"ב:

בא"ד וא"ת גבי גט וכו' וכי אם יתן מתנה כו' ואור"י כו' ועליו לקבלם כו'. דע שיש להסתפק בהך דינא דלעיל באמר מחולין לך אי יכולה עוד לקיים התנאי אח"כ או דכבר נתבטל, והנה לפי דברי התוס' הללו יש מקום לומר דתליא בהך אי נימא דהך על מנת שתתני לי הוי מתנה א"כ מה בכך דלא מהני מחולין כאלו התקבלתי מ"מ יכולה ליתן לו אח"כ מתנה ממש, אמנם אי נימא דהך הוי כפרעון חוב ועליו לקבלם א"כ כל שמחל אותם ואין לו עלי' כלום אי אפשר רק שתתן לו מתנה מחדש ולא כך הי' התנאי רק על מנת שתתחייב לו מאתים זוז ותשלם לו א"כ כשמחל לה הרי אין עלי' שום חיוב וכל מה שתתן אח"כ הוי מתנה ולא מהני, וכן פירשו כולהו רבוותא ז"ל דהנך לישני דרבא תליא אי הוי כמתנה או כפרעון חוב:

ולפי זה נראה לי ליישב מה שיש לתמוה על הרי"ף שלא זכר כלל הך דנתינה בע"כ לא לישנא קמא ולא בתרא, ולהנ"ל ניחא דס"ל דזה תלוי אי הוי כפרעון חוב או כמתנה ואי הוי כחוב ודאי הוי נתינה ואי כמתנה ודאי לא הוי נתינה, והשתא כיון שכתב מעיקרא הך דמחולין לך דאינה מגורשת ובמתניתין קתני קודם קיום התנאי הרי זו מגורשת ולמה נעשית עכשיו אינה מגורשת הא אכתי יכולה לקיים תנאה וע"כ משום דהוי כפרעון חוב ולא מתנה שלא התנה עלי' שתתן לו מתנה רק שתהא מחוייבת לו מאתים ותחזור לו בתורת חוב וכיון שמחל לה ולא קיבל ומחילה זו לא מהני ממילא לא שייך שתקיים עוד התנאי כיון שכבר נתחייבה ומחל לה החוב ובין שתחזור ותתחייב בין שתתן לו מתנה שוב לא הי' קיום התנאי וכאלו נתבטל לגמרי ואינה מגורשת כלל, וכן משמע באמת לישנא דלעיל דפשיט לי' ר"י אינה מגורשת כמש"ל, ומעתה ממילא כיון דלאו מתנה הוא רק פרעון חוב נתינה בע"כ הוי נתינה ודאי כמו בכל חוב:

ודעת הרמב"ם ז"ל בדבר זה לא נתברר לי והנה הרא"ש כתב בשמו דהוי ספק מגורשת והוא תמוה דבפירוש כתב דהוא פסול ואין זה ספק מגורשת כמ"ש הר"ן וה"ה לדעתו, אמנם גם מה שהחליטו הר"ן וה"ה דפסול דרבנן משוי לי' מכח חומרא בעלמא דלישנא קמא אבל להלכה נראה לו כל"ב אינו נראה לי כלל, דבלא"ה יש להבין שזכר הרב ז"ל הך דינא דרבא בקובע זמן ובהא חילק בין מדעתו לבע"כ וכתב על זה נתנה לו ע"כ הרי זה גט פסול עד שתתן מדעתו וכבר זכר מעיקרא שתתן מדעתו:

לכן רכן נראה לי לפי שהוקשה לו על מה דאמר רבא אינה מגורשת וכי בשביל דלא הוי נתינה כבר נתבטל הגט ולא גרע מלא נתנה כלל דאמרינן דמגורשת תיכף רק שתתן, ומזה