תפארת יעקב על גיטין שכו

עכ"פ כיון שלא נתקיים בפועל ולא יתקיים לעולם ממילא בטל הוא, באופן שדברי ה"ה הללו תמוהין לפע"ד:

לכן ברור דכוונת הרמב"ם כדעת הטור דמספקא לן אי לי ואפילו ליורשיי או ולא ליורשיי, והיינו כיון שלא זכר יורשין כלל יש לומר דממילא לא נתכוין רק לצערה ואף ליורשין או כיון שלא זכר יורשין כלל לא מהני ליורשין, ורשב"ג סובר דודאי אפילו ליורשין קאמר, והיינו דקאמר שאין הגט בטל כיון שלא קבע זמן והיינו אף שלא תתן ליורשין דלמה לה ליתן שלא יועיל לפטרה מיבם א"כ ממילא בטל התנאי שהרי אינה נותנת, ועל זה קאמר דבזה אינו בטל כיון שלא קבע זמן, והיינו דדייק דלא פליגי רק בהא דאי לכשתתן ס"ל לת"ק א"כ הוי גט לאחר מיתה ואינה מגורשת כלל:

ובהכי ניחא מה שתמה המ"ל על לשון הרמב"ם שכתב הלכך אף שנתקרע הגט או אבד קודם שמת הרי זו אסורה לזר עד שתחלוץ ולשון זה תמוה מאד דאטו בקריעת הגט תהא טפי מגורשת מאי הוא קיים, ולהנ"ל ניחא דאי הגט קיים איכא למיחש טפי שלא נתכוין ליורשין מדלא זכר בשעת מיתה שתתן ליורשין כיון שהי' הגט קיים הוי מהני אבל בנקרע קודם שימות אין ראי' שלא זכר ליורשין קודם מותו שהרי אם לא נדון דבריו שבתחילה ליורשין לא יועילו דבריו אח"כ כיון שאין הגט או בעולם ואין דבריו מעלין ומורידין כלל מ"מ חוששין שמא לא נתכוין ליורשין וזקוקה ליבם לכך לא תנשא עד שתחלוץ כנ"ל ועיין מ"ש בסמוך בד"ה ע"כ לא פליגי:

שם נותנת לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים. יש להסתפק לת"ק בפירש ליורשין ג"כ אי בעינן שיתן דוקא ליורש הראוי לירש מן הדין או לכל הראוי ליורשו אף שעכשיו אינו יורש דיש יורש הקודם לו:

ולכאורה יש להוכיח מדברי רשב"ג דקאמר נותנת לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים, והשתא הא אי זקוקה ליבם קא מיפלגי וא"כ ע"כ איכא אח וא"כ היאך תתן לאחד מן הקרובים בשלמא לאביו לא קשיא דהוא קודם בנחלה ליוצאי יריכו ואף דיבם יורש מ"מ אי נותנת לאביו אין כאן יבם כלל אבל פשיטא דאח לעולם קודם לשאר קרובים, אבל באמת הא ליתא ואדרבא מדלא קאמר רשב"ג נותנת ליורשין רק אמר נותנת לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים ש"מ דכל הקודם בנחלה קודם לנתינה זו, רק כוונת רשב"ג אם אין האב רוצה נותנת לאחיו ואי הוא אינו רוצה לקבל נותנת ליורשין אחריו, ואף דס"ל כל עכבה שאינה הימנה אינה עכבה מ"מ כיון שיכולה ליתן לשאר יורשין צריכה ליתן ועוד דלא הוי עכבה שאינו הימנה שהיתה יכולה ליתן בחייו וכל שלא נתנה היא עיכבה, ולפי זה אי כולם אין רוצין לא קיימה תנאה אפי' למ"ד עכבה שאינה הימנה לא הוי עכבה רק אי נתינה בע"כ מהני יכולה ליתן להם בע"כ, כנ"ל:

שם ע"כ לא פליגי כבר כתבתי ליישב דלא קאמר דת"ק ס"ל לכשתתן דלשון זקוקה ליבם דקאמר ולא קאמר אינה מגורשת ומגורשת משמע לי' דבלי ולא ליורשיי פליגי דלת"ק כיון שלא התנה על זה אינה יכולה ליתן ליורשין שמא לא נתכוין כך ומ"מ לא אמרינן דתתייבם שמא נתכוין ליורשין וכדברי הרמב"ם או כסברת ה"ה הנ"ל דלא נתבטל בפועל:

אמנם לדעת התוס' דר"י נמי מספקא לי' אי על מנת הוי כמעכשיו א"כ אכתי הוי לי' לומר דלת"ק מספקא לי' אי על מנת כמעכשיו ולכך נקט זקוקה ואינה זקוקה:

לכן נראה לי לומר עוד דקשי' לי' במה שאמר נתנה אינה זקוקה ליבם ומאי קמש"ל פשיטא דאי קיימה תנאה בחיים מגורשת גמורה היא ולא הוי לי' לומר רק ומת זקוקה ליבם רשב"ג אומר נותנת לאביו וכו', ומדקאמר נתנה אינה זקוקה ע"כ דקמש"ל דבכל גווני אינה זקוקה אפי' כבר נקרע הגט בעת נתינה כל שהי' הבעל חי או אינה זקוקה ליבם ולהיפך בלא נתנה בכל גווני זקוקה, ושפיר דייק דרק בלי . ולא ליורשי פליגי, כנ"ל:

שם אמר לך ר"י הא מני רבי הוא. יש לתמוה מאיזה צד יפרש ר"י מתני' לכשתתן כיון דרבי בעצמו סובר להלכה על מנת כמעכשיו היאך יסתום מתני' למ"ד אינו כמעכשיו מה שאינו הלכה לפי דעתו, ונראה לי דהך רבי לאו היינו רבי שסידר המשנה רק רבי שהתיר השמן המוזכר בע"ז והוא נכדו של רבי בעל מסדר המשנה, כנ"ל:

בתוס' בד"ה ר"ה אמר וכו' פסקינן הלכתא כר"א כו'. דברים הללו צריכין ביאור דהא שם בדברי ר"א לא זכר על מנת כלל רק אנו מכריחין מדבריו שנתכוין לקדשה תיכף אם כן אי על מנת אינו כמעכשיו דנין כוונתו דנתכוין מעכשיו כיון דכך אנו מכריחין כוונתו:

ואמת דבגמרא גופא התם יש לתמוה מאי ענין הך דר"ה אמר רבי לדר"א סוף סוף יש להוכיח מדבריו דנתכוין מעכשיו כמו שאנו מכריחין על מנת מדבריו:

ונראה לי דודאי יש להבין מה ענין זה על מנת כמעכשיו, ומאיזה צד נכלל מעכשיו במאמרו על מנת, לכן ברור דכך הכוונה דודאי כל מי שיאמר הרי את מקודשת או מגורשת בודאי דנין כוונתו תיכף הלכך אם אמר על מנת אין דנין שהרחיק הגירושין ונשאר מאמרו הרי זה גיטך ממילא מעכשיו כי בעל מנת בודאי לא נרמז הרחקת הגירושין אבל אי אמר הרי זה גיטך אם תתני לי כו' האי אם כלאחר והוי כאומר אחר שתתני לי מאתים זוז, אבל על מנת כיון דלאו לאחר הוא ממילא הוי כמעכשיו, והשתא הך דר"א דהתם הי' מקום לפרשו דמקדשה במנה שלם ואפילו תנאי אם לא הוי רק במנה זו מקדשה וכיון שנתן לה דינר אינו כלום ועל זה אמרו כיון דאמר מנה ונתן דינר ע"כ לא הי' כוונתו לקדשה במנה דלמה לו ליתן דינר דכיון דאין לו עכשיו אז כשיתן לה מנה יקדשה דהשתא נמי אינו כלום, וע"כ דהוא מקדשה בדינר רק בתנאי שישלים עד מנה, והיינו דאמרינן דממילא הוי כמעכשיו כמו על מנת כיון שלא זכר אם והוא קידשה עכשיו ואמר לה הרי את מקודשת, א"כ כל שלא זכר בדבריו להרחיק הגירושין ממילא דנין כמעכשיו כמו בעל מנת, אבל אי על מנת אינו כמעכשיו והיינו דבעינן דיפרש מעכשיו כל שהטיל תנאי בקידושין א"כ הך דר"א נמי אינו מוכרח רק שהטיל תנאי לא שקידשה במנה שלם אבל עכ"פ כיון שהטיל תנאי בעינן שיזכיר מעכשיו בפירוש ושפיר קאמר דר"א כדר"ה אמר רבי וממילא מוכח דכך הלכה כיון דהלכה כר"א, ודוק:

בד"ה איכא בינייהו ולעיל גבי גט הוי מצי למימר נמי כו' והכא נמי הוי מצי למימר כו' אבל לא מצי למימר שנתאכלו וכו'. עמהרש"ל ומהרש"א מה שתמהו בזה דדברי התוס' סותרין עצמן למה שכתבו בדיבור שאחר זה דלר"י ג"כ צריכה גט מספק וכן תירצו בעצמם פרק האומר ע"ש:

והרב מהרש"א כתב דכוונת התוס' בקיבלה משלישי עוד קידושין והיינו שקיימה התנאי בין שני לשלישי ע"ש, אבל לדעתי אי אפשר לומר כן דהא הר"ן פרק האומר הקשה דהיכי קאמר הך נפקותא שפשטה ידה הא קי"ל א"א שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר מקודשת דהוי כאומרת גירשתני, ותירץ דהתם שאני שלא הי' שום ספק בקידושי בעלה אבל הכא אין ראי' מה שקיבלה קידושין דחשבה דאינה מקודשת כר"י לכשיתן, והשתא ממילא ליכא נפקותא בקיבלה משלישי דלר"ה נמי צריכה גט משלישי דאיהי ס"ל א"א שפשטה ידה וקיבלה קידושין צריכה גט דהשתא ליכא למימר דלכך קיבלה דחשבה דקידושי שני אינו קידושין א"כ למה קיבלה משני הא היתה א"א מראשון וע"כ דחשבה דכבר נתגרשה מראשון א"כ כשקיבלה משלישי הוי כאומרת גרשתני:

אבל לדעתי נראה לי לפרש דברי התוס' ולא יקשה כלום, והוא בשום לב שפתחו לומר הוי מצי למימר נמי ובתר הכי כתבו הכא נמי מצי למימר, ובודאי לא על חנם הפכו דבריהם, גם יש לתמוה על מה שכתבו אבל לא מצי למימר בנתאכלו, דמה בקשו בזה אי באו לחדש דין דנתאכלו לא מהני מה ענין זה לכאן הא מבואר הוא להדיא בש"ס פרק האומר, ואי באו ליישב מה דלא קאמר בנתאכלו הא כמו דהוי מצי למימר בפשטה ובנקרע ולא קאמר כן יש לומר בנתאכלו ולא קאמר ומאי קשי' להו טפי נתאכלו מפשטה ונקרע:

לכן נראה לי דודאי הא אין להקשות דלימא בתרווייהו בפשטה וכן תרווייהו בנקרע, דלא מבעיא בפשטה דליכא למימר כיון דלר"י ג"כ ספק הוא , ונהי דודאי יש חילוק בין מקודשת ודאי למקודשת ספק מלבד מה שכתב מהרש"א אלא בפשיטות דיכול לדור עמה ובספק צריכה קידושין אחרים אבל אין זו קושי' כלל דפשיטא דניחא טפי לומר נ"מ בנקרע דהוי נפקותא גמורה לר"ה אינה צריכה גט ולר"י צריכה גט כמ"ש התוס' בקידושין אבל בלא"ה אי אפשר להקשות שיאמר חדא נפקותא בתרווייהו בין פשטה בין נקרע, והטעם כיון דעביד צריכותא לר"ה ולר"י דבקידושין בלבד יש לומר דכסיפה למיתבעי', ודבר זה אי אפשר רק בשתי הנפקותות האלו פשטה ונקרע דאי לא נדע רק פשטה בלבד לא נקרע יקשה מה בכך דכסיפה למיתבעי' מ"מ מאי איכפת לה שתהא מקודשת תיכף הא