תפארת יעקב על גיטין שכ

והוא לא נתכוון רק כשלא יעמוד מאותו חולי הלכך בהלך בלי משענת הוי עמידה ואומדין דעת השכיב מרע דבהא לא נתן, והלך על משענתו תליא באומדנא דרופאים אי מחמת חולי הראשון מת לא הוי עמידה ואי לאו מחמת חולי הראשון הוי עמידה והרי דעת השכיב מרע לא הי' רק כשלא יעמוד מאותו חולי, וכן כתב הרי"ף פרק מי שמת להדיא ולא קשיא מידי מה שתמה עליו הר"ן עיי"ש, ועיין מה שאכתוב בתוס' בד"ה והא בסופו מה שיש לתמוה עוד על הר"ן בזה:

שם גזירה שמא יאמרו יש גט אחר מיתה. הרי"ף והרא"ש כתבו בזה דלית הלכתא כר"ה רק כדאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע, ולכאורה לא נתבאר מה בקשו בזה, ונראה לי דקשי' להו דע"כ לא שייך שמא יאמרו רק בלא פריש כלל אבל בפריש אם מתי לא שייך זה א"כ למה לי' לשמואל לתקן משפטי התנאי הא לר"ה לא בעי משפטי התנאי רק משום גזירה א"כ כל דפריש דלא שייך גזירה למה לי משפטי התנאי, לזה כתבו דכיון דבעלמא בעי משפטי התנאי וזה לא התנה כפי משפטי התנאי אכתי יאמרו דלאו מחמת תנאי אתינן עלה רק אם מתי כלאחר מיתה הוא ויש גט אח"מ ולאו מתורת תנאי, לזה בעי משפטי התנאי ג"כ מהך גזירה גופה כנ"ל ועמ"ש בא"הע סימן קמ"ד וקמ"ה בענינים אלו ולקמן גבי תקנת שמואל שם:

בתוס' בד"ה והא קמש"ל, פי' בשלמא וכו' קמש"ל דהלך על משענתו כו'. דבריהם צריכין ביאור דאי כוונתם כפי הנראה לכאורה דמעיקרא הוי ניחא דקמש"ל הלך ממש צריך אומדנא אבל אי לא הלך ממש פשיטא דצריך אומדנא ולכך קאמר דקמש"ל על משענתו הוא דבעי אומדנא אבל הלך ממש לא בעי אומדנא רק חוזר כר"ה וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו לפרש ע"ש, אבל הדבר תמוה דהיאך אפשר דבא למעט הלך בלי משענת דלא בעי אומדנא רק חוזר דאטו משענת הוזכר במתניתין ואטו משום דאנן מוקמינן לה באוקימתא כדי לתרץ דברי ר"ה נאמר דתנא בא למעט הלך בלי משענת דכיצד ישמיענו התנא דבר שאינו נשמע כלל דמי שיטעה דהלך בלי משענת ג"כ בעי אומדנא דלא כר"ה פשיטא דלא משתבש כלל דהא הלך ועמד קתני דפשיטא משמע בלי משענת כלל והוא תמוה מאד אמנם גם אי נפרש דברי התו' דלא כהרשב"א ז"ל והם מפרשים דקמש"ל הלך במשענת הוא דבעי אומדנא אבל לא הלך כלל בלי אומדנא הוי גט דודאי מחולי הראשון הוא כיון שלא הלך כלל, אלא דגם בזה יש לדקדק דמאחר דעיקר הקושיא היתה דהלך על משענתו פשיטא דבעי אומדנא ולא אמרינן דחוזר בלי אומדנא ולא הוי גט א"כ למה לן לומר דקמש"ל דיוקא דלא הלך כלל נימא דקמש"ל הא גופא דהלך על משענת בעי אומדנא ולא נימא כיון שלא הלך ממש ודאי מחולי הראשון הוא ובלי אומדנא הוי גט, קמ"ל דהלך על משענתו נהי דאינו חוזר מיד כיון שלא הלך ממש אבל עכ"פ אין דינו כמי שלא הלך כלל ותליא באומדנא:

אבל באמת דברי התוס' נכונים דאי ס"ד דתנא עיקר קמש"ל דהלך במשענת לא הוי כלא הלך כלל א"כ העיקר חסר בדברי התנא דהלך במשענת דזהו עיקר חידוש דינו, והיינו דקאמר והא קמש"ל וכו' אידך לא בעי אומדנא דקשיא לי' אי בא התנא לאשמועינן בגופה דעל משענת לא הוי כלא הלך כלל א"כ לא הוזכר העיקר בדברי התנא, ועל זה קאמר דהא פשיטא לי' דבמשענת בעי אומדנא גם פשיטא לי' דבלי משענת חוזר, ולא לזה נתכוין לאשמועינן רק עיקר משמיענו בלא הלך כלל לא בעי אומדנא רק תיכף הוי גט ולכך לא חש להזכיר משענת דס"ס מוכח ממשנה הא עכ"פ דבלי הלך כלל לא בעי אומדנא דודאי מחולי הראשון הוא וז"ב. ודברי הרשב"א ז"ל הנ"ל צ"ע בודאי כמו שבארנו ויתר הדברים בדברי הפוסקים קצרתי כאן כי הכל מבואר אצלי באריכות בא"הע בסי' קמ"ד קמ"ה:

והנה הר"ן הקשה על הרי"ף דפסק פרק מי שמת בהלך במשענת בעי אומדנא דבמתניתין משמע דוקא מחולי זה בעי אומדנא אבל בלא"ה לא, ולק"מ לפע"ד דאי ס"ד שיש הוכחה במשנה מה קאמר שמעת מינה יהא הפי' במשנה איך שיהי' ס"ס מוכח במתניתין דדוקא מחולי זה בעי אומדנא אבל בלא"ה לא, א"כ ה"ה שכיב מרע כל שלא אמר מחולי זה, וליכא למימר משום דס"ד דהלך על משענתו הוי כעמד וחוזר א"כ הוי לי' לומר דהא קמש"ל דהלך על משענתו לא הוי עמידה שיחזור כיון דזהו עיקר מה דמשמיענו אח"כ בהך שמעת מינה וע"כ כמו שכתבו התוס' דהא פשיטא דהלך על משענתו לא הוי כעמד שיחזור בלי אומדנא א"כ מאי קאמר שמעת מינה וע"כ דליכא למידק ממתניתין מידי ועמ"ש לעיל בגמרא בישוב דברי הרי"ף הנ"ל:

בגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא וכו'. עפירש"י, וכתב הר"ן ז"ל דלפי דבריו הוי לי' להרי"ף לכתבה בהלכות עד לפיכך נראה כדברי הרמב"ן וכו' דג' מיני אונסין הן כו' ע"ש, ואני תמה דלדברי הרמב"ן ז"ל פשיטא דהיה לו להרי"ף לכתבה בהלכות דמאחר שפסק פרק כל הגט דאין אונס בגיטין רק באונס דלא שכיח כלל אפי' בגיטין יש אונס א"כ הוי לי' להזכיר דבר זה דבכה"ג יש אונס:

אמנם פירש"י ז"ל צריך ביאור דלכאורה הפרש גדול יש בין רישא לסיפא כמ"ש התוס' מן הירושלמי, אבל באמת לא ידעתי מה מקום יש לחלק שאם אתה אומר דמחולי זה דרישא הכוונה מחמת חולי זה א"כ בסיפא נמי הכוונה שלא יעמוד מחמת חולי זה וכיון שאכלו ארי והכישו נחש הרי מה שלא עמד לא הי' מחמת חולי זה. תדע דאי ס"ד דברישא טעמא משום הכין למה לי' לומר בנפל הבית והכישו נחש דלא שכיח כלל הוי לי' לומר רבותא טפי אפילו מת מחמת חולי אחר דשכיח לא הוי גט כיון שלא מת מחמת אותו חולי, ובהכרח כיון דקתני בכה"ג כך הכוונה דודאי אי מת מחולי אחר אינו גט כגון שהלך בשוק וחלה ואמדוהו שלא מחמת ראשון הי' אבל בכה"ג שלא נתברר אם לא היה מת מחולי הראשון בלעדי נפילת הבית והרי אם הי' מת מחמת חולי זה אם לא הי' נפל הבית הי' מהראוי שיהא גט שהרי חלה חולי שימות בו וכך כוונתו אם חולי זה הוא חולי שימות בו תהא מגורשת ובשביל שנפל הבית ומת לא נתברר שהי' עומד מחוליו בלי נפילת הבית וא"כ ס"ד דלא מחית אינש נפשי' לספיקא וממילא היתה כוונתו שכל שלא יעמוד מחליו יהא גט ולא בא למעט רק כשיבריא מחולי זה ואולי אחר ימיתנו כגון על ידי אומדנא לא יהא גט אבל כל שלא יעמוד מתוך חולי ראשון יהא גט לזה קמש"ל דדבר זה לא עלה על דעתו שימות על ידי נפילת בית שלא יוכל להתברר מה טיבו של חולי זה אי למיתה או לחיים דאם לא יארע מיתה של נפילת בית רק חולי אם לא ילך בשוק כלל הרי בודאי מחמת חולי הראשון הוא דניתק מחולי לחולי בלי עמידה והילוך בינתיים כלל לכ"ע דנין דחולי הראשון הוא ואי יעמוד ויבריא לגמרי הרי אין זה חולי הראשון ואי יעמוד וילך במשענת נתברר ע"י אומדנא והא לא אסיק אדעתי' שיפול עליו בית עד שירצה שיהא גט כשלא יוכל להתברר, והיינו דמקשה דבסיפא מוכח איפכא דאמרינן דודאי לאו מחמת חולי זה קאמר דלא מחית נפשי' לספיקא כשלא נוכל לידע אי היתה שלילת עמידתו מחמת חולי זה או שהיה עומד מחולי זה לולא נפילת הבית וממילא היתה כוונתו כל שלא יעמוד יהא גט וקשיא רישא לסיפא:

והיינו דלא מקשינן הכא למ"ד אין אונס בגיטין והכי קי"ל מהך ברייתא דמוכח ברישא דיש אונס, ועכ"פ קשה קושית התוס' בד"ה איתבי', אבל להנ"ל לק"מ דהכא לאו מטעם אונס אתינן עלה כלל שהרי אי הי' מת מחמת חולי אחר שאינו אונס כלל בודאי לא הוי גט דבפירוש אמר מחולי זה והרי לא מת מאותו חולי כלל ואדרבא באונס ס"ד דיהא גט כיון שלא יוכל להתברר לא מחית נפשי' לספיקא קמש"ל דלא אסיק אדעתי' כלל וממילא היתה הכוונה שיהא מבורר דמחולי זה מת כיון דלעולם יוכל להתברר, והיינו דמקשה בסמוך מסיפא דמוכח להיפך דאפילו מילתא דלא שכיח אסיק אדעתי' וקאמר אימא מרישא דמוכח דלא אסיק אדעתי', ומקשה לי' מה בכך לו יהא דתרי תנאי הוא עכ"פ מאיזה צד נפסוק הלכה כסיפא דלא איתברר הלכה כדברי מי והי' לנו להעמיד הדבר בספק ומשני כיון דקשיא רישא לסיפא משבשתא הוא ואזלינן בתר סברא דמילתא דלא שכיח לא אסיק אדעתי', כנ"ל ביאור סוגיא זו לנכון ועמ"ש בתוס' בד"ה מ"ש ובתוס' בד"ה איתבי' עוד בענין זה:

בתוס' בד"ה מ"ש רישא, בירושלמי מפרש טעמא רבה איכא וכו' אבל גמרא שלנו אינו סובר חילוק זה וכו'. כבר כתבתי דיש לתמוה מה מקום יש לחלק בזה דאי מחולי זה מחמת חולי זה קאמר בסיפא נמי היתה הכוונה אם לא אעמוד מחמת חולי זה והרי מה שלא עמד לא הי' מחמת חולי זה, אבל המעיין בירושלמי יראה שאין ענין להך דהכא וברייתא אחרת היא ושם אמרו בסיפא אם לא עמדתי מחולי זה ולשון זה קשה להולמו שהרי עדיין לא עמד והיאך יאמר אם לא עמדתי, לכן נראה לי דכך הכוונה שכל שלא יהא אח"כ בגדר שעמד מחולי זה יהא גט וא"כ כל שמת נתקיים התנאי לגמרי, דהתנאי הי' כל שלא יהא אח"כ עמידה וכל שלא נראה ממנו עמידה הרי זה גט, אבל כאן אם לא