תפארת יעקב על גיטין שיט

מה ס"ד להקשות הא ברישא קתני אם מתי אינו גט אלמא בהדי' דגרע היכא דאמר אם מתי מהיכא דלא אמר כלום רק דנין בתר אומדנא א"כ מאי קושיא אי קתני דהיכא דאמר מהיום אם מתי לאו כלאחר מיתה ואי דלא ס"ד דתוס' כלל דגרע היכא דאמר אם מתי מאומדנא דלא אמר כלום אם כן הוי להו לומר דאין להקשות למה קתני במתניתין זה גיטך אם מתי לא אמר כלום הא אפי' לא אמר כלום דדנין מאומדנא דאחר מיתה גירש מ"מ אמרינן דמהיום נתכוין דהא רק בעמד חוזר ולא בלא עמד וכ"ש בפירש אם מתי וע"כ דהא ידעו התוס' דאמר אם מתי גרע מבסתם דדנין מעכשיו ומהיום משא"כ באמר א"כ פשיטא דאיצטריך סיפא, ונראה לי דכוונת התוס' כך כיון דעכ"פ בסתם דנין דמהיום על תנאי מיתה גירש א"כ מוכח עכ"פ בהכרח שיש תנאי מיתה במציאות כמו כל תנאי דאי אין תנאי מיתה במציאות כלל היאך נימא בסתמא דיהא גט אם ימות א"כ ממילא מהני מהיום אם מתי ומעכשיו אם מתי דהוא הלשון היותר עדיף מכל הלשונות ואם גם לשון זה לא מהני ע"כ שאין במציאות תנאי על מיתה כלל א"כ פשיטא דלא מהני בסתמא לדון שתהא מגורשת כשימות וכשיעמוד לא יהא גט, ואהא תירצו דמ"מ ס"ד דהני לישני ג"כ לא מהני רק שיאמר בפירוש דאי ימות יהא גט למפרע ואי לא ימות לא יהא גט אבל באומר מהיום אם מתי הוי כמו מהיום ולאחר מיתה, כנ"ל:

בא"ד אבל קשה וכו' ומיהו יש לומר וכו'. דבריהם צ"ע דמ"מ היאך קאמר דרבה ורבא לא ס"ל הא דר"ה הוי לי' לומר דשמואל פליג על ר"ה, אבל נראה לי דבלא"ה לק"מ דנהי דלא ס"ל כרבה ורבא דמחמת גזירה דיש גט אחר מיתה הפקיעו רבנן קידושין אבל מ"מ מחמת האי חששא תיקן שמואל שלא יגרש בסתם רק יאמר בהדיא אם מתי ואם לא מתי, והיינו או דמיירי דאמר מהיום ומ"מ, בעי כפול או דכל היכי דכפל הוי כאומר מהיום בפירוש כמ"ש ה"ה הביאו הב"ש ריש סימן קמ"ה, אבל עכ"פ סתמא לא רצה שיתן מחשש שיאמרו יש גט אחר מיתה, כנ"ל:

בא"ד ומיהו קשה וכו' ופריך פשיטא ואמאי פשיטא וכו' דבריהם תמוהין מאד דהתם קאמר דמה דאמרה לי' אי קיימת דידך אנא פטומי מילי בעלמא הוא א"כ מוכח להדיא דלא ס"ל כר"ה דאי כר"ה מה בכך הא בלא"ה חוזר בעמד, והשתא כיון דלא ס"ל כר"ה שפיר מקשה עלי' מה ס"ד דיועיל דברי האשה הא לאו בדידה קיימא להתנות תנאי ואי דס"ד כר"ה מה יועיל פטומי מילי הא בלא"ה חוזר, וגדולה מזו תמוה מאד דהתוס' גופייהו כתבו שם פרק א"נ דמהתם משמע דאי עמד אינו חוזר בסתם והקשו על פירש"י ור"ח כאן דלר"ה חוזר בסתם ותירצו דשמואל ור' זביד דהתם דלא כר"ה ס"ל רק כרבה ורבא א"כ כאן מאחר שכבר תירצו דשמואל לא ס"ל כר"ה מאי קשיא להו מהתם, והם רצו באמת לתקן הקושיא כאן דעכ"פ מאי פריך פשיטא כיון דר"ה חולק והא לאו קושיא הוא כלל, כנ"ל:

ואפשר לי לומר דכוונת התוס' להקשות כך דנהי דהא לא קשי' דמהתם מוכח דלא כר"ה דאיכא למימר כרבה ורבא ס"ל כמ"ש פרק א"נ, אבל הכא קשי' להו להיפך מנין להקשות אטו בדידה קיימא להתנות תנאי דלמא באמת כר"ה ס"ל דבלא"ה אי עמד חוזר רק התם כיון דאיתנח ש"מ שהי' חושב דהגט גט גמור ולא על תנאי מיתה נתן רק כיון דהיא אמרה לי' מאי קא מיתנחת אי קיימת דידך אנא והיינו דגט שכיב מרע אינו רק על תנאי מיתה שפיר ס"ד דמהני אי עמד שיחזור בו כמו כל גט שכיב מרע קמש"ל דאמירה דידה פטומי מילי נינהו ולא השגיח על דברי' ועל דעת הראשון נתן שהי' חושב דהגט גט גמור כיון דאיתנח ומזה דייקו התוס' דאפילו לר"ה אינו חוזר בעמד בסתם אם כן על כרחך דמכח תנאי אתי עלה, ושפיר מקשה אטו בדידה קיימא להתנות תנאי:

והכי משמע להדי' בתוס' פרק א"נ שם דכתבו דמשמע מכאן דלא כר"ה וקשה למה כתבו דמשמע מכאן הא בהדיא מוכח כן דהא באמת הוי גט התם אפילו עמד ולר"ה לא הוי גט וע"כ דאין זה הכרח כיון דקא מיתנח הרי חזינן דהי' דעתו שהוא מגרש לחלוטין דאל"כ מאי קא מיתנח רק מ"מ משמע להו דלא כר"ה מדקאמר אטו בדידה קיימא להתנות ש"מ דמכח תנאי אתינן עלה ולא מכח אומדנא כפי סברת ר"ה ועל זה תירצו התם דהך סוגיא דהתם באמת דלא כר"ה, וע"ז באו להקשות כאן באופן אחר דמ"מ קשה מנא לי', למקשה להקשות התם אטו בדידה קיימא דלמא באמת סבר כר"ה ולא אתי עלה מתורת תנאי כלל כמ"ש, וז"ב לפע"ד:

אך עם כל זה אפי' יהא כוונת התוס' כך אינה קושיא לפע"ד, חדא דכולהו פטומי מילי שהוזכרו התם הכוונה שלא הי' בדעת האומר לאמרם רק דרך פטומי מילי ואי הכוונה כר"ה היא אמרה באמת דברים קיימים רק בעלה לא הי' חושש לדברי' וחשבם לפטומי מילי וזה אינו במשמע, וכן פירש"י התם דרק לנחמו אמרה כן, ועוד לר"ה למה באמת לא יועיל כיון דאי לא הי' מיתנח הי' חוזר רק לפי שלא ידע וחשב דלחלוטין מגרש א"כ כשאמרה לו מאי קא מיתנחת והוא שתק ונתן לה אדעתי' דתנאי מיתה נתן כמו כל שכיב מרע ומאיזה צד נימא דחשב דברי' לפטומי מילי להוציאו מכלל שאר שכיב מרע המגרש, ועוד כיון דכל שכיב מרע אינו מגרש רק על תנאי רק זה לא ידע ובאמת מיתנח אלמא דרצה באמת שלא תתגרש ממנו א"כ אי הי' יודע דגט שכיב מרע אינו רק על תנאי הי' מגרש כך דהא באמת איתנח ובשביל שלא ידע תהא מגורשת לחלוטין הא הוי גט בטעות כנ"ל:

בא"ד על כן נראה לר"ת וכו'. נראה לי ביאור דבריהם דהא לא אמרינן מחמת אומדנא נדון בדבריו תנאי חדש שלא זכר כלל רק במתנה אין זה תנאי רק פירוש לדבריו שלא נתן רק אחר מיתה דיש מתנה אחר מיתה דהיינו גוף היום ופירי אחר מיתה ואין זה תנאי ואי הי' גט אחר מיתה הוי ג"כ אזלינן בתר אומדנא דאחר מיתה קאמר דאין זה תנאי רק פירוש דלאחר מיתה הוא נותן אבל כיון דאין גט אחר מיתה צריכין אנו לחדש תנאי גמור בדבריו זה לא אמרינן, אבל באמר תנאי בפירוש אם מתי מחולי זה שפיר מפרשינן דבריו מחמת אומדנא דאם לא אעמוד מחולי זה קאמר כמו דמפרשינן במתנה לפי שאין אנו מחדשין תנאי בדבריו ה"ה בגט כשזכר תנאי בפירוש אין אנו מחדשין תנאי בדבריו רק פירוש אם לא אעמוד קאמר וכל שעמד לא הוי גט אפילו מת אח"כ מאותו חולי, כנ"ל:

בא"ד יאמרו שאין תנאי החולי הזה גורם תמוה לי דלפי זה ממילא אי אמר אם מתי והלך בלא משענת ומת אח"כ ג"כ לרבה ורבא ראוי שיהא גט דיאמרו שאין תנאי מיתה גורם דהא מת אח"כ ומ"מ אינו גט, וגדולה מזו אפילו מת מחולי אחר ראוי שיהא גט כיון דלא אמר מחולי זה רק אם מתי סתם והרי מת ואי לא יהא גט יאמרו שאין תנאי המיתה גורם רק מיתה גורמת ויש גט אחר מיתה א"כ תיקשי לרבה ורבא כיון דבאמת דעת השכיב מרע מחמת אומדנא רק כשלא יעמוד מאותו חולי אבל כל שיעמוד וילך אינו רוצה שיהא גט דהא מודו לאומדנא דר"ה א"כ הוי לי' לשמואל לתקן שיאמר אם אעמוד לא יהא גט ואם לא אעמוד יהא גט ואז יושלם כוונת השכיב מרע כפי דעתו באמת ולמה לו לתקן אם מתי שאז אפי' יעמוד וילך יהא גט וצ"ע:

דף ע"נ בגמרא שמעת מינה שכיב מרע. פירש"י וגבי גט דמתני' הוא דבעינן אומדנא משום דמחולי זה קאמר לה, מבואר מדבריו דהך שמעת מינה היינו בלא אמר מחולי זה אבל אמר מחולי זה דינו כמו בגט הכא לר"ה דמחלקינן בין הלך על משענתו בעי אומדנא ובלא הלך כלל ודאי מחולי הראשון הוא ובהלך לגמרי בלי משענת ג"כ לא בעי אומדנא דאמר בלא"ה כיון שעמד ובלא אמר מחולי זה והלך על משענתו לא בעי אומדנא דאפילו מת מחולי אחר מ"מ הרי לא עמד, ולפי זה יש לפרש הך שמעת מינה בתרתי חדא בלא אמר מחולי זה אפילו הלך על משענתו לא בעי אומדנא דהא לא עמד וכמו כן באמר מחולי זה ולא הלך כלל רק ניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה דבהא ודאי מחולי הראשון הוא ולא עמד ג"כ:

אבל מדברי הרי"ף ורמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות זכי' נראה לי שהם מפרשים כך דכל שהלך אפי' על משענתו האומדנא הוא שכל שמחמת חולי הראשון הוא אין עמידתו עמידה שלא עמד לגמרי אבל אי לפי האומדנא נראה דלאו מחמת חולי הראשון הוא הוי עמידתו עמידה גמורה אפי' הלך על משענתו דס"ס כיון שניתק חולי הראשון לגמרי לולא דקפץ עליו חולי אחר הי' עומד לגמרי ואף עמידה זו על משענתו חשובה עמידה רק כל שיש בו מחולי הראשון לא חשובה עמידה, ואף דבמתניתין משמע דוקא באומר מחולי זה, לא תברא דלרבה ורבא לא אזלינן בתר אומדנא של החולה כלל ומתני' אפילו הלך לגמרי בלי משענת כלל הלכך דוקא מחולי זה בעי אומדנא אבל באם מתי סתם לא בעי אומדנא דכיון דלא אזלינן בתר אומדן דעתו של החולה כלל א"כ ס"ס הרי מת והוא לא אמר מחולי זה אבל בשכיב מרע במתנה דאזלינן בתר דעת החולה