תפארת יעקב על גיטין שיב

ולא יאמר בפיו, רק רב כהנא מחדש חרש שיכול לכתוב וקאמר לאפוקי מחרש דרב כהנא שיכול לכתוב ס"ד שיכול לצוות על הכתיבה בכתב ידו קמש"ל דלא, והיינו דקאמר לקמן לאפוקי מדרב כהנא אמר רב ולא קאמר מרב כהנא כדקאמר מעיקרא לאפוקי ממ"ד מודה ר"י וכו' וע"כ דאין הכוונה רק לאפוקי מאותו חרש שהמציא רב כהנא דלא נימא שיכול לצוות בכתב ידו וכ"ש דאתי שפיר למ"ד דפקח מהני כתב ידו רק בחרש לא הוי שמיעת קול א"כ לא משכחת לה לאפוקי רק בחרש דרב כהנא ודוקא לדידי' דאל"כ בלא"ה חשוב כשוטה] ומיושב כל הנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה אמר ר"י דאפי' אי נימא דרב כהנא באמת ס"ל דמהני שיצוה לכתוב בכתב ג"כ אתי שפיר דס"ס כאן לא על זה אנו דנין רק על מה שחידש רב כהנא דחשוב פקח ע"ש, ועמ"ש לקמן דף ע"ב בתוס' בד"ה קולו דרך אחר בזה ומיושב הכל בפשיטות:

שם אמר ר' זירא אי קשיא וכו' פרט לאלם כו' מתוך הכתב כו' מפיהם ולא מפי כתבם. גם בזה יש לתמוה מאד חדא דהא באלם ליכא למ"ד דלא מהני כתב כ"ש מהרכנה דהא מקשה לעיל תנינא ומשני שאני אלם, גם קשה קושית התוס' דעכ"פ תיקשי מתניתין דהא יכול להגיד ע"י הרכנה גם מאי משני מפיהם ולא מפי כתבם א"כ הך קרא אם לא יגיד למעט אלם למה לי הא אימעט מקרא מפיהם, גם תיקשי מה אולמי הך קרא דאם לא יגיד מהך קרא מפיהם כיון דאמרינן דגזה"כ דאימעט כתב א"כ הך קרא נמי גזירת הכתוב דאימעט אלם דבעינן הגדה בפה דאם לא כן מאי אתי למעט:

לכן נראה לי ברור דעיקר הקושיא הכא דלרב כהנא דס"ל חרש שיכול לדבר לאו שוטה הוא וחשוב כפקח א"כ מנין לנו למעט מהך אם לא יגיד אלם הא ראוי להגיד בכתב נהי דמה שראוי להגיד ע"י הרכנה לא מהני כיון שלא ימלט שיאמר בלי שאלת אחרים אי כך הי' או כך והוא מרכין אבל עליו לא שייך חיוב אם לא יגיד כיון שאינו יכול להגיד בעצמו, ועל חבירו השואל ודאי אין חיוב דהא אינו יודע כלל להעיד ואין שום חיוב על שום אדם רק על העד ואותו העד תלוי באחרים ולכך אין כאן קרבן שבועה אבל מה שיכול להגיד בכתב הוי הגדה מעלי' בלי שום אחר רק מעצמו ואי משום דכתיב קרא וע"כ דגזה"כ רק בפה מנא לן דלמא למעט חרש אתי דחרש אף שיכול לדבר מתוך הכתב אי אפשר לו להעיד עדותו בלי אחרים כיון שאינו שומע היאך יבוא ויעיד שהרי אינו יודע על מה מדיינים ומה ראה אי הלואה או פרעון או שמא אינם מדיינים כלל רק בכותבין לו ראית מונה ביום זה שני מאות או שלשה וכדומה יכול להשיב אבל לא שייך שיבוא בעצמו ויעיד משא"כ אלם השומע הרי יכול לבוא להעיד כל מה ששמע בכתבו ומנא לן דלמעט אלם אתי קרא וע"כ דחרש לעולם חשוב כשוטה א"כ ע"כ דלמעט אלם אתי קרא דבעינן דוקא שיוכל להגיד בפה, ואהא משני דשאני עדות דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם א"כ אפי' אלם אינו ראוי להגיד בכתב כלל דלא מהני ושפיר אימעט מקרבן שבועה דמה שיכול להגיד על ידי הרכנה לא הוי הגדה כיון שצריך אחרים לסייעו שיוכל להעיד ומעצמו אינו יכול להרכין ובכתב שיכול לכתוב בעצמו לא מהני מפי כתבם, ועמ"ש בתוס' בד"ה קתני מיהת:

שם בעדות אשה. קשיא לי לפי הנראה מדברי הרמב"ם ז"ל סוף הלכות גירושין דלא הקפידה תורה בעדות אשה על משפטי העדות כיון דהוי מילתא דעבידי לגלויי א"כ היאך קאמר אם לא יגיד פרט לאלם הא משכחת לה קרבן שבועה גם באלם בעדות אשה דהא הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב ובשלמא אי נימא דמדאורייתא אינו נאמן ע"א בעדות אשה אתי שפיר דהשתא דהקילו רבנן חייב קרבן שבועה. אבל לפי הנראה מרמב"ם הנ"ל קשה וצ"ע:

שם והא תני ירושות. נראה לי דהכי מקשה דבלא"ה מפרשינן ירושות עדות דאורייתא ועדיות דרבנן וקמש"ל דאפילו בדאורייתא מהני בדיקה ובדרבנן קמש"ל דבעי בדיקה, אבל השתא דאמרת דבדאורייתא לא מהני כלל קשיא ירושות ועל דרך זה יתפרש משאות ומתנות, ומשני הא דידי' וקמש"ל דאפי' בדידי' בעי בדיקה וקמש"ל עדיות דאפי' לעלמא מהני בדיקה כיון דאינו רק דרבנן שם בד"א בחרש מעיקרו. פירש"י שאין לו כתב יד של דעת וכו', מבואר מדבריו דאיכא לרשב"ג תרי גווני חרש שיכול לדבר מתוך הכתב, ובאחד מהני ובאחד לא מהני, ותמוה לי דמאי פריך לקמן ממתניתין דקתני עולמית ודייק מינה דלא כרשב"ג דקמש"ל אפי' יכול לדבר מתוך הכתב, וקשה מנא לן דלמא למעוטי חרש מעיקרו דבהא לא מהני כתב אבל פקח ונתחרש מנא לן, ואפי' נדחוק ונימא דלא משמע לי' לפרש מתניתין דנתחרש לא יוציא ביבמתו מ"מ הא משמע מפירש"י דכל שלא היה לו כתב יד של דעת לא מהני. א"כ אפי' באשתו משכחת לה שלא למד לכתוב רק בחרשותו לכן נראה לי דרשב"ג קאי אעיקרא דמילתא דחרש אינו מוציא, וקאמר הוא דוקא בחרש מתולדתו אי אפשר שיוציא דזה אינו יכול לכתוב כי אי אפשר שילמד לכתוב כיון שאינו שומע ואינו מדבר, אבל נתחרש דיכול לכתוב ממה שלמד בפקחותו יכול לגרש, ולא בא לחלק רק בין יכול לכתוב לאינו יכול, והיינו דמשמע לי' דקמש"ל באחיו חרש כמו שאבאר לקמן:

גם עיקר דברי רש"י בזה אינם מובנים כלל, והסברא מורה להיפך דכל שלמד בפקחותו אין ראי' כ"כ שהוא בר דעת כיון שכבר למד יודע לכתוב ואפי' שוטה שהיה יכול לכתוב בעת שהיה שפוי ונשתטה יכול לכתוב בכתב ידו, אבל חרש שלמד לכתוב בחרשותו נראה ודאי שיש בו דעת כיון שלמד מלאכת הכתיבה ובודאי אי הי' שוטה לא היה יכול ללמוד, לכן העיקר כמ"ש וז"ב:

שם הוא כותב וכו'. פירש"י הוא כותב גט, וכבר כתבתי דרשב"ג ס"ל דבעינן בכתיבה שמיעת קול דוקא הלכך אף דחשיב כפקח מ"מ בפקח נמי בעינן קולו דוקא לכך לא מהני בחרש רק שיכתוב בעצמו הגט אבל בחתימה כיון דלא בעינן רק מדרבנן לא בעינן שמיעת קול דוקא ולא גזר חתימה אטו כתיבה:

שם ביבמתו. פירש"י והוא אינו יכול לחלוץ לפי שאינו בועמד ואמר וכו'. ולא נתבררו דבריו דמאי ענין ואמר לכאן הא בלא"ה אינו בר דעת לחלוץ משום דחשוב כשוטה ומואמר לא ממעטינן רק אלם ואלמית, ואולי כוונתו דקשיא למה נקט לגיטין הוי לי' לומר לחליצה דאפילו יכול לדבר מתוך הכתב לא מהני לחלוץ., ועל זה אמר דלחליצה בלא"ה אינו יכול אפי' הי' בר דעת דכתיב ואמר ואפי' אלם אימעט לכך נקט לגיטין דבהא רק מכח דעת אתינן עלה, אך מה שסיים לא מפקע זיקא דאורייתא מגומגם קצת דהא כשכנסה לאו זיקא היא רק אשתו גמורה וזיקא לא הוי רק כשנפלה לפניו ולא כשכנסה:

שם אילימא דנפלה לי' מאחיו חרש. תמוה לי מה ס"ד דאחיו הי' חרש וכי בשביל דהוא חרש יהא אחיו חרש, ולא עוד אלא דדחיקא לי' אוקימתא דאחיו פיקח עד דשקיל וטרי עלה ולא אתיא לי' שפיר רק באחיו פיקח, ומהו הלחץ הזה אשר דחקו לאוקמא בחרש דוקא, ונראה לי לפי מה שכתבתי לעיל דעיקר הכוונה דרשב"ג לחלק בין חרש שיכול לכתוב לחרש שאינו יכול לכתוב, ואהא קשי' לי' למה לי' לומר חרש מעיקרא מה נפקא מינה מאיזה צד אינו יכול לכתוב הוי לי' לומר בד"א כשאינו יכול לכתוב אבל חרש שיכול לדבר מתוך הכתב וכו' כדרב כהנא לעיל והוי שפיר מצי מיירי באשתו ומדנקט חרש מעיקרו ע"כ דקמש"ל דאפי' בחרש מעיקרו משכחת לה שלא יוכל ליתן גט והיינו ביבמתו א"כ משמע לי' ממילא באחיו חרש דאי באחיו פקח הוי כאשתו ממש ואכתי מאי קמש"ל במה שאמר חרש מעיקרו ומתוך הדוחק הוצרך לומר דקמש"ל הא גופא דחרש קונה ע"י יבום כאשתו גמורה אף שאין בו דעת, ולפי דדחיקא לי' רבותא זו שקיל וטרי עלה דנימא רבותא טפי אפי' באחיו חרש ולא סליק לי' רק באחיו פיקח, ומ"מ גם לפרש"י יש ליישב דמשמע מדבריו דכל שלמד הכתיבה בחרשותו אפי' היה פיקח פעם אחת לא מהני כיון שלא היה לו כתב יד של דעת מעולם, והשתא קשי' לי' למה לי' לומר חרש מעיקרו הוי לי' לומר בד"א שידע לכתוב כשהי' פיקח וכו' והוי מצי מיירי באשתו וע"כ דקמש"ל חרש מעיקרו ואתי שפיר ג"כ על דרך הנ"ל:

בתוס' בד"ה אמר ר"י, תימא לר"י כו' ואומר ר"י כו'. והנה מלבד מה שדבריהם דחוקין לא יספיקו במה שיש לתמוה דלקמן מוכח להדיא דהרכנה עדיפא מכתב ידו דהא קתני עד שישמעו קולו לאפוקי דרב כהנא והרכנה מהני כמתניתין כמ"ש התוס' בעצמם לקמן דף ע"ב בד"ה קולו ע"ש:

אבל באמת עיקר קושית התוס' לק"מ לא מבעי' לפי מה שכתבתי בגמרא דלא בא רב כהנא לומר בענין שמיעת קול דזה תלוי אי בעינן קולו רק דבא לומר דחרש שיכול לכתוב ולדבר דבריו בכתב חשוב כפקח, ולענין גט באמת כותבין ע"י הרכנה א"כ לא קשיא ממתניתין כלל רק דמוכח דעכ"פ חשוב פקח ומאי קמש"ל דחשוב פקח, וכמו כן אי נימא דרב