תפארת יעקב על גיטין שיג

כהנא ס"ל באמת דלא בעינן שמיעת קול אבל ע"כ הא נמי בא לאשמועינן דחשוב כפקח שיש בו דעת דאי לענין שמיעת קול בלבד מ"ש חרש דנקט הך דינא צריך לאשמועינן בפקח ג"כ דלא בעינן קולו ומדנקט חרש ש"מ דהא נמי בא לומר דחשוב בר דעת, ושפיר קשיא לי' דממתניתין מוכח זה אבל אין להקשות למה לי כתב ידו הא קמש"ל דלא בעי שמיעת קול ג"כ וכתב ידו הוי לענין זה רבותא טפי רק מה דבא להורות דחשוב בר דעת קשיא לי' תנינא ודוק:

בד"ה אמר ר' זירא אי קשיא כו' תימה לר"י וכו' ואור"י כו'. גם בזה דבריהם דחוקין מאד דכיון דבגט אין צריך הגדה בפה רק שמתרצה א"כ מנין לנו דכתיבה דחרש חשובה הגדה בפה דלמא לא הוי רק כהרכנה באלם, דבאלם דבלא"ה הוי כפקח סגי בהרכנה חרש דחשיב כשוטה בעינן כתב ידו ואז לא הוי רק כהרכנה דאלם, ותירץ השני תמוה יותר מאחר דבפירוש הביאו ברייתא שומע ואינו מדבר זהו אלם והכא קתני פרט לאלם ש"מ דלאו בחרש משתעי, ועוד כיון דלדידן חרש מתוך הכתב לאו בר דיעה הוא לא שייך למעוטי כאן דפשיטא דמי שאינו בר דעת דאינו חייב לא קרבן ולא שום עונש בתורה:

ובעיקר קושית התוס' נראה לי דבלא"ה לק"מ דשאני הרכנה כיון שצריך לאחרים ובלעדי אחרים אי אפשר לו להעיד אינו בכלל אם לא יגיד רק מכתב קשיא לי' דעל ידי כתב יכול להעיד בעצמו בלי שום סיוע ולמה לא יהא בכלל אם לא יגיד:

איברא הא קשיא דהא ליכא מאן דפליג באלם דמהני כתב ורק בחרש ס"ד דלא כרב כהנא אבל אלם כיון דהרכנה מהני פשיטא דכתב ידו מהני ומאיזה טעם לא יועיל כתב באלם ומאי קושיא לרב כהנא דוקא, וכבר כתבתי בגמרא דעיקר הקושיא כיון דלרב כהנא חרש מתוך הכתב לא חשוב כשוטה א"כ מנין לנו למעט מקרא אלם דיכול להגיד מתוך הכתב בלי שום סיוע מאחרים דלמא למעט חרש בא דאף דיכול להגיד בכתב אי אפשר שיעיד בלי אחרים דכיון שאינו שומע כלל אי אפשר לו לבוא להעיד כי אינו יודע כלל להעיד רק אם שואלין אותו ראית לזה מונה מעות לזה ביום זה כך וכך יכול להשיב אבל מנין ידע להעיד בעצמו שאינו יודע אם ראה דבר עדות כמ"ש לעיל בגמרא, וכיון שאינו מעיד רק ע"י אחרים ממעט לי' קרא אבל מנין למעט אלם, אבל לדידן דחרש לעולם חשוב כשוטה ופשיטא דלא בא הכתוב למעט שוטה וע"כ דממעט אלם דאינו בכלל אם לא יגיד על ידי כתב. ואהא משני שאני עדות דמפיהם ולא מפי כתבם. א"כ אפי' אי נימא כר"כ ממילא אימעט אלם ג"כ דבין ע"י הרכנה בין ע"י כתב לא הוי בכלל אם לא יגיד כיון דמפי כתב לא מהני עדותו כלל וע"י הרכנה לא הוי בכלל אם לא יגיד כיון שצריך לאחרים, כנ"ל:

בד"ה והא יכול לדבר מתוך הכתב וכו' אע"גב דממעט חרש וחרשת כו'. לא הוי להו להזכיר חרש וחרשת דאינהו מטעם דלאו בני דיעה נינהו אין חולצין רק אלם ואלמית ממעטינן לפי שאינן באמר ואמרה ואדרבא מחרש לא קשיא כלל דאיכא למימר דמיירי באינו יכול לדבר מתוך הכתב כדמוקמינן חרש לא יוציא גבי גט דוקא באינו יכול לדבר אבל מאלם ואלמית ודאי קשיא, גם תירוץ השני צ"ע כיון דקאמר לפי שאינן באמר ואמרה משמע דבהכי סגי דלא מהני כתיבה ואי משום דילפינן מלוים הוי להו למימר האי טעמא כמו שאמרו על לשון הקודש, והעיקר ודאי כתירוץ ראשון ואני מוסיף בה שלא אמרו רק בגט דלא בעינן רק רצונו וכן בעדות דלברר קאתי כל שנתברר לנו שראו שזה לוה מזה ס"ד דמהני בכל אופן שנתברר אבל בחליצה דהכתוב הקפיד על הסדר לא על הרצון וכתיב ככה דהכל מעכב, בודאי בעינן כסדר הכתוב דהיינו אמירה ממש:

בד"ה קתני מיהת עדיות, ומיהו לר"י נראה וכו' נמשכו בדבריהם לשני הפירושים שכתבו בד"ה אמר ר' זירא וכבר כתבתי לעיל מה שיש לתמוה בהם, ולדעתי הכוונה פשוט דבשלמא אי לאו דרב כהנא דע"כ גזירת הכתוב למעט אלם א"כ שפיר יש לומר דאף דאי מעיד כך מהני מ"מ אם לא יגיד אינו עובר רק על מה שאינו מעיד בפיו ממש אבל השתא דאיכא לאוקמא קרא לדרב כהנא ולחייב אלם רק משום מפיהם ולא מפי כתבם א"כ הטעם משום דאינו מועיל העדות כלל שפיר קשיא לי' הא שם מוכח דמועיל העדות, כנ"ל:

בד"ה והא קתני ירושות, השתא דקסבר וכו' דפרושי קא מפרש ע"כ. דבריהם צ"ע דכיון דקתני עדיות באמצע היאך שייך לומר דלפניו ולאחריו נקט ליפרושי עדיות ועדיות באמצע, וכבר כתבתי בגמרא דעיקר הכוונה דירושות עדיות דאורייתא ועדיות דרבנן וקמ"ל דמדאורייתא מהני בדיקה ובדרבנן בעי בדיקה:

בד"ה ירושת בנו הבכור, פירש"י וכו' שריבה לזה ומיעט לזה וכו'. ובאמת יש להבין למה לא קאמר באמת שריבה לזה ומיעט לוה ומה צורך לבכור וצ"ל דזהו לא שייך למיקרי ירושות רק מתנות כיון שאינו כדין הירושה רק מתנה, ולפי זה ממילא יש לפרש כפירש"י כגון שאומר על בנו הבכור שהיה בכור לכהן ואומר שאינו בכור לנחלה ולא יטול רק כשאר אחיו שהי' לו בן קודם מאשה אחרת ומת והשתא אינו עוקר ירושה של תורה כלל ושפיר קרי לי' ירושות אבל ריבה לזה ומיעט לזה לא נקרא ירושה רק מתנה, כנ"ל:

בד"ה תנאי הוא, לא בעי לישנויי דרב מיירי בפקח מעיקרא וכו'. כבר כתבתי דאכתי יש לתמוה היאך דייק לקמן ממתניתין דריש פרק חרש דלא כרשב"ג הא איכא למימר דהתם בחרש מעיקרו כדמחלק רשב"ג ובהא לא שייך תירוץ התוס' כלל. וע"כ כמו שפירשתי בגמרא ולא קשיא מידי ע"ש:

ע"ב בגמרא א אי נמי לכדר"י. פירש"י מדקתני סיפא עולמית ורישא לא קתני עולמית משום דרישא דרבנן כדר"י וסיפא דאורייתא ונראה לי דמהאי טעמא לא ניחא לי' לאביי לפרש כן דא"כ תיקשי עכ"פ כמו דנקט בסיפא עולמית דאורייתא כמו כן הוי לי' למיתני ברישא נשתטית דאורייתא דהיינו באינה יודעת לשמור גיטה דבהא אפי' לר"י דאורייתא כדאמרינן ביבמות. ועוד דאי בא להורות דבר זה לא הוי לי' למינקט בסיפא רק ברישא הוי לי' לאשמועינן זה, ועוד דס"ל לאביי דמדרבנן נמי אפילו עבר וגירש אינו גט כדאמרינן בירושלמי פרק חרש להדיא דלמ"ד משום גרירה עבר וגירש אסור ע"ש א"כ היאך שייך לחלק בזה בתיבת עולמית כיון דברישא ג"כ אינה מגורשת לעולם אפי' דיעבד וע"כ דהך עולמית הכוונה אפי' יכול לדבר בכתב, ועמ"ש בתוס' ליישב קושיתם בזה:

בד"ה אי נמי לכדר"י, אביי נמי דייק עולמית וכו'. דבריהם דחוקין אבל עיקר קושיתם לא קשיא ולא מידי דודאי אביי לא ניחא לי' לפרש כדרב פפא כמ"ש בגמרא והתם הכוונה כך אדרבא לפי דעתו כאן דעולמית דסיפא להורות אפי' יכול לדבר מתוך הכתב א"כ הוי לי' לומר ברישא ג"כ עולמית לאשמועינן אפי' יודעת לשמור גיטה וע"כ דרק סיפא נקט לאפוקי מדרשב"ג אבל ברישא לא נקט לאפוקי דר"י דאית לי' כדר"י באמת, ודוק:

במשנה אמרו לו נכתוב וכו' עד שיאמר כו' יש לדקדק מאי בעי הכא בהא מילתא כיון דכבר זכרו לעיל מחלוקת ר"מ ור"י דלר"מ באמר לשלשה תנו יכולין לצוות לאחרים ובלא"ה לא ולר"י לא מהני אלא שילמדו ויכתבו ויתנו ומה נתחדש כאן בהך משנה מה דלא שמענו התם בשלמא לרב אשי דמוקי לה כולה כר"י ולא מבעי' קאמר איכא למימר דקמש"ל אמר אמרו פסול לר"י דמהתם לא שמענו, וכמו כן למאן דמוקי כר"י ואומר אמרו מהני ולית לי' לא מבעי' קאמר קמש"ל רישא דטעמא דלא אמר אמרו אבל אמר אמרו כשר אפי' לר"י אבל למאי דמוקי רישא ר"מ וסיפא ר"י, א"כ בשלמא סיפא למ"ד דאומר אמרו פסול קמ"ל עד שיאמר דאפי' אמר אמרו לא מהני אבל רישא מאי קמ"ל לר"מ הא כבר שמענו מהך דלעיל טפי דאפילו תנו לא מהני רק בשלשה וכ"ש כתבו, וכמו כן אי מיירי בשלשה כבר שמענו דאפילו כתבו ותנו לא מהני וכ"ש כתבו בלבד ואפי' אי מיירי שאמר תנו ג"כ עכ"פ לא נתחדש בכאן שום דבר לר"מ, וכמו כן למ"ד דאומר אמרו כשר לר"י גם לר"י לא נתחדש ונראה לי דעיקר הכוונה הכא לאשמועינן לר"מ דס"ד הכא איכא תרתי לטיבותא טפי מהתם חדא דדוקא התם לא מהני כתבו לר"מ אפי' בשלשה דמ"מ כיון שאמר להם כתבו הקפיד שהם יכתבו דהוי לי' לומר תנו בלבד אבל הכא שהם הקדימו לומר לו נכתוב גט לאשתך א"כ אין מכתבו זה שום ראיה דרצה שיכתבו הם דוקא קמש"ל דדוקא באמר להם תנו בלבד אז יש הוכחה שלא הקפיד מדלא אמר כתבו אבל כל שאמר כתבו אף שאין לנו הוכחה שהקפיד לא מהני, שנית דדוקא התם דקאמר כתבו ותנו חיישינן שהקפיד אבל הכא כיון שלא אמר רק כתבו בלבד וע"כ צריכין שימסרו לו הגט שהוא יתננו והוא נתנו בעצמו הרי הוכיח סופו על תחילתו