תפארת יעקב על גיטין שיא

גוונא קרוב למזיד דאינו גולה וכבר כתבתי מה שנ"ל בזה, ומה שכתבו ולית לי' השתא משום דלפי המסקנא אית לי' שפיר כמ"ש בדיבור שאח"ז ועמ"ש בסמוך:

בד"ה חיישינן, דוקא בגלות חיישינן וכו' היינו דקרא כתיב אם יקום והתהלך בחוץ וכו'. מבואר להדיא דאי מת מחמת מכה של זה אפי' אחר זמן היה חייב מיתה, אך מה שכתבו לפרש הך דאלו נערות בביתא דשישא ולא פירכס לא ידעתי כיון דאקרא דלעיל קאי פשיטא דלא מיירי בהכי דהא הבריא ובאלו נערות כתבו בפשיטות דהכהו מכה דלא שייך בה רוח ופירכוס עיי"ש, ועיין מה שכתבתי לעיל בגמרא:

בגמרא דאמרינן לי' בסירוגין. פירש"י ממתינין בין הרכנות לשאלה שעה וכו'. מבואר מדבריו דאינו מפרש בסירוגין הן ולאו והן ולאו רק ממתינין, ולכאורה נראה טעמו דס"ל דכיון דקאמר אי נמי שיחא דהן ש"מ דלאו ששה בדיקות בדקינן לי' רק שלשה או ג' הן או ג' לאו א"כ ע"כ סירוגין הכוונה להמתין, ואמת שכן נראה לכאורה מדברי הרי"ף דגריס בתר הכי חד הן ותרי לאו חד לאו ותרי הן ואי ששה קאמר יש כאן ג' לאוין בהדדי וע"כ דרק ג' צריך רק באותן הג' יהיו תרי לאו וחד הן או לאו ותרי הן וכן הוא ברא"ש, אך לשון רש"י בעצמו בסמוך לא משמע כן דכתב ה"ג וכו' והיינו לאפוקי מגירסת הרי"ף הנ"ל:

וברור דכוונת רש"י דקשיא לי' כיון דצריך ששה בדיקות היכי קאמר אי נמי שיחיא דהן הן הא ע"כ צ"ל דשיחיא דתרווייהו נקטי' וע"כ דהקושיא דאפי' על אחד משיב כהוגן לא מהני כיון דאין ראי' על השני כמ"ש התוס' בד"ה בודקין והשתא מאי משני בסירוגין מה בכך אנן אמרינן דהנך תלתא לאווי יפה אמר בלי שיחיא כלל רק תלתא הן דקאמר שיחיא דהן נקטי' ומחמת ששאלו לו בניתיים על לאו השיב כהוגן והן השיב מכח שיחיא לזה הוכרח לפרש בסירוגין היינו דממתינין שעה, ופריך מ"מ נימא דכך שיחיא נקטי' להרכין כל שעה, ומשני דשואלין חד לאו ותרי הן תרי לאו וחד הן וממתינין בכל שאלה, והשתא אי שיחיא דלאו נקטי' למה לא נקטי' בהנך תרי הן דהוי להו שיעור שתי שהיות ש"מ דלא נקטי' שיחיא, כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בסמוך:

בתוס' בד"ה בודקין, פי' שלשה פעמים וכו' דהיינו ששה פעמים כו' אינו בדעתו. כבר כתבתי דמגירסת הר"יף והרא"ש משמע לכאורה דלא בדקינן לי' רק שלשה, גם מה שכתבו דבחד אינו בדעתו לא ידעתי היאך משני עלה בסירוגין מה בכך מ"מ בחד אינו בדעתו ובחד בדעתו ואין ראי' מסירוגין כלל, גם מה שהביאו הירושלמי אינו מובן כלל דהא בירושלמי מוכח דמהני סירוגין דהיינו לאו והן ולאו והן וזהו דלא כש"ס דילן, ואולי לא נתכוונו רק להביא מירושלמי דששה בעינן וכ"כ הר"ן:

בד"ה דבי ר"י תנא, אין נראה לומר דפליגי וכו' סירוגין לא בעי. תמוה לי דמה בכך כיון דחיישינן דשיחיא דהן נקטי' או שיחיא דלאו א"כ כיון שהוא אינו יכול לדבר רק מרכין לאו א"כ אי לאו בסירוגין דלמא שיחיא נקטי' ואינו מבין כלל בין ימות החמה לגשמים אבל מפירש"י נראה דר"י לא לחלוק בא רק ליפרושי הנך לאווי דמתניתין היינו ששואלין דברים של ימות החמה בגשמים דהא לא הוזכר במתניתין כלל איזה שאלה שואלין ולאפוקי מה שאמרו בירושלמי דמה ששואלין לאו היינו בענין הגט לאמך ולאחותך ולבתך ודבי ר"י ס"ל דשואלין בדברים של ימות החמה אבל ודאי סירוגין וכן חד לאו ותרי הן, וז"ב:

בד"ה וניחוש שמא קרירות אחדי', ולמה לנו לחושבו כשוטה ונאמר שאינו גט ונעגן אשתו חנם. והיינו דמשמע דאין בודקין שום בדיקה רק זו דמזה נתברר אי שוטה הוא או פקח ובאמת אינה ראי' דהוא שוטה אף דודאי ראי' הוא שהוא פקח כשמשיב כראוי אבל לשון וליחוש לא אתי שפיר כלל דמשמע דלחומרא יש לחוש שלא יועיל בדיקה זו, ולכן נראה לי דכך הכוונה דמה יועיל בדיקה זו אפי' ישוב כהוגן אין ראיה מזו שהוא פקח דדלמא אחזו הקור ומבקש הערב לו כי אפילו שוטה גמור מבקש הערב לו לפי טבעו שאם אחזו קור מבקש להתחמם וכן להיפך ואין זה שהוא מבחין בזמן לידע דהיום ימות הגשמים או ימות החמה ואהא קאמר אלא בפירי, וכבר כתבתי מזה בחידושי לא"הע סי' קכ"א ע"ש:

דף עא בתוס' בד"ה אלא בפירי אין לפרש וכו' שילקטו לו מן האילן. לשיטתם כתבו כן שפירשו דהקושיא היתה מעיקרא דאכתי לא נתברר אם הוא שוטה א"כ לא תירצו כלום בפירי רק כשרוצה שילקטו לו מן האילן אבל לפי מה שפירשתי מקודם דהקושיא היתה דאין זו בדיקה כלל אפי' משיב כהוגן לא ידענו שהוא פקח א"כ שפיר יש לפרש בפשיטות בפירי דאי אינו רוצה ידענו שהוא פקח משא"כ בגלופקרי וסדיני:

בגמרא אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב עד שאני אלם וכו' בסוגי' זו יש לדקדק הרבה, חדא דתיקשי לי' מתניתין דידן דקתני נשתתק בודקין אמתניתין דפרק חרש דקתני בהדיא נתחרש לא יוצא עולמית והרי בבדיקה מוציא כמו הכא כיון דלא ס"ד לחלק בין חרש לאלם, שנית דלקמן דף ע"ב אמרינן קולו לאפוקי מרב כהנא אמר רב ש"מ דהרכנה עדיף מכתב ידו דהא לא קאמר לאפוקי ממתניתין, ועוד דהא מפרשינן מתניתין דלקמן ע"ב ג"כ כהך ברייתא א"כ קשי' מתניתין דהכא אמתניתין דלקמן דהכא קתני בודקין ותיכף קתני עד שיאמר לסופר דבעינן שמיעת קולו דוקא וע"כ דהרכנה עדיף א"כ היאך קאמר תנינא הא לרב כהנא כתב ידו מועיל ולתנא דמתניתין לא מהני לפי מה דמסיק לקמן פירושא דמתניתין וכן בברייתא ממעט לדרב כהנא ומתניתין לא ממעט, ומלבד זה קשה קושית התו' בד"ה אמר רב יוסף דהוי לי' להקשות ארב כהנא דבהרכנה סגי, ועוד למה לא מקשה ארב כהנא מהך ברייתא דלקמן דקתני בהדיא עד שישמעו קולו, ועוד הא דמייתי תנאי דרשב"ג ס"ל כר"כ אינו מוכרח כלל דרשב"ג הוא כותב קתני ופירש"י לקמן דהוא כותב גט וא"כ לא בעינן שמיעת קול כיון דכותב בעצמו וע"ח לא איכפת לן ברמיזה כיון דאינו רק מפני ת"ה מדרבנן ואף דבחד לישנא ס"ל לרשב"ג כר"מ בפרק גט פשוט מ"מ לא שמענו התם רק בשטרות ולא בגיטין דהא כמה אמוראי ס"ל הלכה כר"א רק בגיטין ורב גופא ס"ל הכא לקמן פרק המגרש א"כ יש לומר דרשב"ג נמי הכי ס"ל מלבד מה דהך לישנא לא קאי כלל בפרק גט פשוט ומסיק דפליגי בלברר ע"ש וא"כ רב כהנא אמר רב לא הוי כלל כתנאי רק דלא ככ"ע, גם יש לדקדק בלישנא דרב כהנא דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב וכך הוי לי' לומר חרש שכתב בכתב ידו כתבו כותבין ונותנין כו' שהרי ביכול לכתוב אינו מספיק רק שכותב ואם כותב הרי יכול לכתוב א"כ כך הוי לי' לומר חרש שכתב וכו':

לכן נראה ביישוב כל הנ"ל והוא דודאי יש לפנינו בחרש שני דברים האחד שאין בו דעת והשני שאי אפשר שישמעו קולו שיאמר כתוב, והנה בענין שמיעת קול הרכנה עדיף מכתב ידו כמו שאמרו בירושלמי הוא הרכנה הוא שמיעת קול, אמנם לענין דעת פשיטא דאי הוא יכול לכתוב ולדבר דבריו בכתב יותר מורה על דעת שיש בו מהרכנה והך דרב כהנא דהכא לא בא לומר רק דחרש שיכול לדבר דבריו בכתב דינו כפקח ומצד שמיעת קול או דכותב הגט בעצמו או ע"י הרכנה ולא קאמר רק שכל שיכול לדבר בכתב כותבין לו גט שאם הוא בגדר זה כפקח יחשב והיינו דלא קאמר חרש שכתב וכו' דהא תליא אי בעינן קולו דוקא או לא ולא מיירי בהא כלל ולא בא לאשמועינן רק שיש בו דעת ואי היתה כוונת רב כהנא לאשמועינן דכותבין גט על פי כתבו אין זה ענין לחרש ובפקח הוי לי' לאשמועינן זה ג"כ דכתבו מהני [והוי רבותא טפי אף שיכול לדבר סגי בכתבו] דלמ"ד דבעי שמיעת קול אפי' פיקח לא מהני דהא קאמר לקמן עד שישמעו קולו ש"מ דיש לו קול ומ"מ לא סגי בכתב רק קולו דוקא ומדקאמר רב כהנא חרש ש"מ דלא בא לומר רק לענין דעת דכל שיכול לכתוב בכתב ידו מה שרוצה לדבר חשוב כפקח גמור, והיינו דמקשה עלי' ר"י דלא ס"ד לחלק בין חרש לאלם דתנינא נשתתק בודקין, ואולם ביבמות פרק חרש תנן נתחרש לא יוציא עולמית וסתרי אהדדי וע"כ דהתם בחרש שאינו יכול לדבר מתוך הכתב והכא שיכול לדבר מתוך הכתב חשוב כפקח ומהני בדיקה, ומשני אלם קאמרת דהך דהכא בלא"ה לא דמי לחרש דיבמות כלל דשאני אלם וכו' אבל חרש גמור שאינו מדבר ואינו שומע שפיר יש לומר דאפי' יכול לכתוב אינו כפקח קמש"ל רב כהנא דבזה הוי כפקח, והא דקאמר לקמן לאפוקי מרב כהנא אמר רב לאו למימרא דלרב מהני כתב ידו רק לולא רב לא הוי אפשר למעוטי חרש דבלא"ה אין בו דעת כלל וחשוב כשוטה רק לרב דאי יכול לכתוב הוי כפקח קמש"ל לאפוקי שלא יצוה לכתוב גט בכתבו, ומשום שהוא קשה המציאות דעל פי רוב מי שאינו יכול לדבר שהוא חרש או אלם אינו יכול לכתוב ג"כ, ונשתתק כיון שהוא חולה עד שאינו יכול לדבר מסתמא אינו יכול לכתוב וברי גמור מאיזה צד יכתוב