תפארת יעקב על גיטין שי

אבל לפי מה שכתבו דשמא עד שיודע שנטרפה דעתו חשוב דעתא צילותא שפיר יש לומר דצריך בדיק' אתי שפיר לר"י דמי שאחזו אפי' בדיקה לא מהני כקושית מהרש"א, ואי קשיא אמאי לא מקשה ממתניתין וע"כ משום דדעתא צילותא א"כ ע"כ דבדיקה מהני דעד מתי יחשב דעתא צילותא, לק"מ, דידע דמעיקרא דעתא צילותא ועד שיודע שנטרפה דעתו הוי צילותא רק לבסוף משמע לי' דודאי מטורפת דעתו, ואהא מסיק דלבסוף נמי דעתא צילותא אית לי', והיינו דמספקא להו לתוס' בד"ה ורמז אי נימא דמעיקרא בעי בדיקה ועד שיודע שנטרפה דעתו מבדיקה ואילך הוי דעתא צילותא או אפילו בדיקה לא בעי עד שיודע שנטרפה דעתו, ולפי זה אין הכרח בתוס' דלא בעי בדיקה דבאמת יש לומר דלעולם בעי בדיקה ועד שיודע שנטרפה דעתו מהני בדיקה זו וס"ד בקושי' דודאי בשעת נתינה נטרפה דעתו ולא מהני בדיקה רק בס"ד דלא ידעו התוס' דיש לומר עד שיודע שפיר הוכיחו דבדיקה לא, ולפי זה מה שהחליטו הפוסקים לדעת התוס' דלא בעי בדיקה אין הדבר כן אלא הדבר בספק ויש לומר דבעי בדיקה בין ברמיזה בין בנתינה רק כשנודע שנטרפה דעתו אפילו בדיקה לא מהני ולפי מה שפירשתי בגמרא דלר"י נמי אפי' נטרפה דעתו הוי כישן כיון דמחמת כחישותא הוא ולא מחולי שבמוח א"כ פשיטא דלא בעי בדיקה בסוף רק מתחילה יש לומר דבעי בדיקה וכן נראה עיקר:

בא"ד אין מועיל אפי' לר"ל כו'. לכאורה תמוה דמה בקשו במה שכתבו אפי' לר"ל כיון דהלכה כר"י ומה בכך דיועיל לר"ל, ונראה לי דס"ל לתוס' כדברי הרמב"ם דאפילו לר"י אינו רק מדרבנן, והשתא בשכיב מרע לא הי' צריך זהירות כ"כ כיון דאינו רק חשש דרבנן דשמא תונבא בעלמא נקטי ועל זה כתבו דהספק הוא שמא אפי' ר"ל מודה בהא ובגוונא דמודה ר"ל הוי דאורייתא כמו שוטה וצריך ליזהר בחשש דאורייתא כנ"ל, ויתר הדברים בענינים אלו מבוארים אצלי בא"הע סימן קכ"א ודע שיש לתמוה על דברי התוס' הללו מהא דלעיל דף ד"ח בהמביא גט והניחו זקן או חולה דאמרינן התם דנותן לה בחזקת שהוא קיים וקשה נהי דלא חיישינן דמת אבל עכ"פ מאן לימא שלא נטרפה דעתו ולא מהני אפי' לר"ל דאין סמי' בידן, וביותר תימה דשם אמר רבא דוקא חולה אבל גוסס לא דרוב גוססין למיתה, משמע דלולא זה הי' נותנין אפילו הניחו גוסס וא"כ תיקשי ניחוש שמא נטרפה דעתו עכ"פ ובודאי יש לחוש בגוסס לטריפת דעתו, וע"כ כל שהניחו גוסס ולא נטרפה דעתו אין לנו לחוש שנשתנה רק למיתה הואיל ורובא למיתה חיישינן אבל לטריפת דעת לא, ודוחק לומר שלא נתכוונו התוס' רק כשישנו לפנינו לבדקו יש ליזהר לכתחילה אבל במקום דלא אפשר מודו דלא חיישינן לטריפת דעת, ולפי זה מודים דדיעבד בלא ראו כלום הגט כשר, וכמו כן בהך מסוכן דלעיל דדינו דלא בעינן תנו רק כתבו משום דטריד, ואי בעינן בדיקה בעת נתינה מה צורך לתקנה דלא ליבעי תנו הא יש לשאלו אי רוצה בנתינה כיון דס"ס צריך לבדקו על דעתו אם לא נטרפה, ואולי אין כוונת התוס' לומר רק דצריך ליזהר אם נתקלקל שלא לכתוב וליתן דלא יועיל אפי' יתפקח אבל כל שאין אנו רואין שינוי אין צריך בדיקה, כן נראה ולענין מה שכתבו התוס' בין כתיבה לנתינה תמה מהרש"א דבהא אין קפידא כלל אפי' לר"י, והי' נראה לי לכאורה לפרש דכוונת התוס' מהתחלת כתיבה עד גמר נתינה הכל קרי בין כתיבה לנתינה אבל באמת ברור דכוונת התו' פשוט, דודאי בלא"ה יש להבין מה שייך ליזהר שלא יתקלקל אטו בידם הוא שלא יתקלקל וע"כ הכוונה כך שיזהרו שלא ישהו בין כתיבה לנתינה כלל שמא יתקלקל בינתיים ולא יוכלו ליתן דאפי' יתפקח אח"כ לא יועיל, דודאי בעיקר הכתיבה אין להזהיר למהר כי יוכל הגט להתקלקל מתוך מהירות וצריך מתינות לכתבו כדין רק בין כתיבה לנתינה יזהרו שלא להשהות כנ"ל, וז"ב:

בגמרא ואי ס"ד חי הוא וכו' אלא מעתה כו' על ידו כו' שמא הרוח בלבלתו וכו'. כל הסוגיא הזו תמוה לכאורה חדא דמאי ס"ד להקשות אטו לא ידע דחי הוא וסופו למות כיון שאמר כתבו, גם הך אלא מעתה תמוה דאי מת הוא פשיטא דקשיא יהא גולה, גם תמוה מה דקאמר חיישינן וכו' דמה בכך מ"מ ס"ס היה מת על ידי שחיטתו של זה דהא סופו למות ובשביל דקירב מיתתו יפטר והרי מזיד פשיטא דחייב כה"ג וכן מוכח בפרק אלו נערות כמו שהוכיח התוס' דכהאי גוונא חייב, ומה שדחקו התוס' דהתם בביתא דשישא ולא פירכס הוא תמוה לפע"ד דהא התם באמת הבריא וקרא קאמר ונקה המכה דאי היה מת היה גולה והיאך שייך לומר בביתא דשישא, גם לשון יהא גולה על ידו אינו מדוקדק כלל והוי סגי לי' לומר יהא גולה כיון דעל השוחט קאי שיהא גולה גם לא ידעתי הך שחט בו שנים או רוב שנים כיון דאפי' שחט בו שנים אינו גולה כ"ש ברוב שנים, ובשלמא לעיל במילתא דשמואל קמש"ל דאפי' ברוב שנים לא מהני במצאו אדם שחוט דשמא כבר נתבלבל ולא מהני רמיזתו כמ"ש לעיל באריכות דמהאי טעמא קתני במגוייד ראוהו מגוייד וצלוב ולא קתני ראוהו שחוט שנים או רוב שנים אבל הכא הוי זו ואצ"ל זו, מלבד מה דגוף הדין תמוה שאם שחט בו שנים לא יהא גולה כיון דסופו למות על ידו, ובמזיד פשיטא דנהרג:

לכן נראה לי בהקדים שלא מצינו בשום מקום לפטור ההורג את הטרפה בשוגג מגלות, גם הרמב"ם לא זכר רק במזיד שאינו נהרג וכתב להדיא דרק בדיני אדם הי' פטור ש"מ דחייב בד"ש א"כ פשיטא דכה"ג בשוגג כיון דגלות לכפרה אתיא דאפי' הרג טריפה צריך כפרה וחייב גלות ודוקא מזיד אין מחייבין זה מיתת עולם בשביל חיי שעה שנטל מזה משא"כ גלות:

ומעתה כל הסוגיא מתיישבת שפיר כך דודאי מצינו לענין אבר מן החי דכל ששחט בה רוב שנים הוי כמתה ויכול לאכול אבר ממנה וכמו כן מצינו דקמש"ל תנא דגוסס חשיב כחי לענין יבום וחליצה ש"מ דס"ד דאפי' גוסס חשוב כמת, והשתא הכא ס"ד דקאמר מעידין עליו והיינו שמת דאי שנשחט בו רוב שנים פשיטא דמעידין דכך ראו שנשחט וע"כ דמעידין שמת ש"מ דחשוב כמת מיד כיון שנשחט רוב שנים ולמה לגט חשוב כחי ומשני חי הוא ומ"מ מעידין עליו שמת כיון דסופו למות, וצריך לחלק באמת בין אדם לבהמה כי למה בבהמה ברוב שנים תשובה כמתה ושוב אין בה משום אבר מן החי ולזה באדם חשוב כחי כל עוד שנשמתו בו ודוק [או שמעידין עליו אחר שיעור שיכול לחיות, והתוס' כתבו משום דבהיתר ב"ד כבר מת, ולא ידעתי הא בלא"ה צריכה להמתין ג' חדשים להבחנה, וצ"ל דמשכחת לה דמעידין על יבם שכבר שהתה ג' להתייבם והם מעידין שמת דמותרת להנשא תיכף]:

ואהא מקשה אלא מעתה דחשבת לי' כחי יהא ההורגו גולה על ידו דמה בכך דסופו למות עכשיו חי הוא והוא המיתו אלמה תניא שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה, והיינו אדם שנשחט רוב שנים אם הרגו אחר אינו גולה והך ברייתא נשנית לענין חיוב גלות דההורג בשוגג חייב גלות וקאמר דאם נשחט בו רוב שנים הרי זה אינו גולה, וכן הך דלעיל שחט בו רוב שנים ורמז ואמר בודאי אין הכוונה דהשוחט כותב ונותן הגט רק שחט בו אחד הרי אלו האחרים יכתבו ויתנו ואף כאן הכוונה כך דהרי זה קאי על ההורג בשוגג דמיירי מעיקרא, ושחט בו היינו ששחט בו אחד דעלמא, וע"כ פי' הברייתא כך דכיון דקתני רוב שנים והוי זו ואצ"ל זו וע"כ דעל אחר ההורגו קאי דאפי' היה שחוט רוב שנים שוב אין ההורגו גולה ובלא"ה לא ס"ד כלל דהשוחט רוב שנים לא יגלה כיון דסופו למות וע"כ דעל אחר קאי ואי חי הוא למה לא יגלה ההורגו ומשני דחיישינן דהרוח בלבלתו או פירכס ולא מחמת הריגה של זה מת רק מחמת שחיטה דמעיקרא מת תיכף ע"י הרוח או פירכס, והשתא לא קשיא מידי מכל הנ"ל, כנ"ל:

בתוס' בד"ה ואי ס"ד חי הוא, דס"ד דמעידין עליו שכבר מת כו'. משמע מדבריהם דלפי מה דמסיק אין מעידין רק שנשחט רובו או כולו, ולא ידעתי מאי קמש"ל דמעידין כיון שכך ראו שנשחט רובו או כולו פשיטא דמעידין כיון שסופו למות, לכן נראה דאף למסקנא מעידין שמת סתם דכיון שסופו למות יכולין להעיד שמת והא גופא קמש"ל דאף שלא ראו מת יכולין להעיד שמת או דממתינים באמת שיעור שימות וכ"ש אי צריך להמתין ג' חדשים דודאי יכולין להעיד שמת, ועמ"ש לעיל:

בד"ה אלא מעתה, לשמואל פריך כו'. דבריהם דחוקין מאד, חדא דאלא מעתה לא משמע הכי כלל, ועוד דכל שמת על ידו ראוי לחייבו גלות אפי' מת אח"כ, ועוד דלא שמענו משמואל דמת לאלתר דמ"מ מעידין כיון דצריך הבחנה ג' חדשים ומה שהביאו דמחלקינן בגלות בין דרך ירידה לעלי' אינה ראיה דבהא מחלקינן שפיר דכהאי גוונא חשוב שוגג וכהאי