תפארת יעקב על גיטין שז

לאשה כיון שלא אמר תנו א"כ ס"ד דהוכיח סופו על תחילתו דגם מעיקרא בדעת דיבר דאי היה שלא בדעת לא היה מתרצה ליתנו עכשיו כשהוא שפוי קמש"ל דמ"מ לא מהני וכ"ש כשאמר כתבו ותנו דשוב אין רואין ממנו גילוי דרוצה לגרש דלא מהני:

אלא שיש לדקדק לפי זה דהוי סיפא זו ואצ"ל זו דמה ברישא שיש לנו גילוי על דעתו דבדעת רוצה לגרש לא מהני כ"ש סיפא דנהפוך הוא דאח"כ כשרוצה ליתן הגט הרי גילה דעתו שהי' חפץ בגירושין ומה שאמר אל תכתבו בלא דעת דיבר דע"כ מיירי שמתרצה ליתן הגט כיון שלא אמר תנו, אבל באמת לק"מ דלר"י קמש"ל סיפא אף דאין כותבין רק כשישתפה א"כ כיון דאיכא לברורי בשאלת פיו לא נכתוב עד שנשאל אותו כיון דבעת כתיבה הוא שפוי בפרט דהוא להחמיר קמש"ל דמה שדיבר בעוד הקורדייקוס עליו לא חשיב כלל אפילו לחוש לשאלה כשישתפה ור"ל סובר דקמש"ל כל שאמר כתבו אפי' אמר אח"כ אל תכתבו כותבין תיכף ולא חיישינן להמתין עד שישתפה, או דהא גופא קמש"ל דכותבין בעודו מטורף כיון שכבר אמר כתבו כשהיה בריא, ועכ"פ מה שכתבו התוס' ואפי' אמר תנו אין צורך רק כתבו הוי רבותא, כנ"ל ועמ"ש לקמן בגמרא:

שם נשתתק וכו' בודקין אותו. פירש"י בד"ה נשתתק וז"ל לאו אשאחזו קורדייקוס קאי אלא אדם שנעשה אלם מחמת חולי עכ"ל, משמע בהדיא מתוך דברי הרב ז"ל דלא מהני בדיקה זו רק למי שאין לנו בו שום חשש טירוף רק שאנו רואין שנתאלם מחמת חולי חוששין שכ"כ גבר עליו החולי עד שהוא מטורף ובי' מהני בדיקה להוכיח שאינו מטורף והוא בחזקתו הראשונה אבל מי שידעינן בו מענינו שהוא מטורף אף שמשיב בהרבה דברים כהוגן לא מהני בדיקה כלל ולא מצינו בדיקה לשוטה במי שיש לו מסימני שוטה המפורשים בחגיגה ולהרמב"ם אפילו בשטותים אחרים כל שהוחזק בהם פשיטא דלא מהני:

ומעתה לא טוב עושין הרבנים המסדרין גיטין לבעלי מרה שחורה הניכר שגעונם לעין כל ומחמת זה חפצים ממנו שיגרש, ובהא פשיטא דלא מהני שום בדיקה ואפי' ישוב על כל דבר הן הן לאו לאו לא מהני, כי לא נתנה הבדיקה רק על הספק לא על המוחזק ונראה לעין כל שגעונו כאשר ראיתי אני בעצמי מכמה וכמה אנשים כאלו אשר היו מדברים הרבה דברים בדעת גמורה אך כל ענינם בכלל היה מטורף ובשיגעון ינהגו) ולדעתי אין תרופה לזה, רק אם קידש ג"כ באופן הזה ולא נשתנה אח"כ ממה שהי', בזה יש לצדד דכשם שכנס כך יוציא, ואין להאריך כאן ובא"הע הארכתי בזה בס"ד:

בגמרא דלא מעלי עבדי דחשידי אאבר מן החי. יש לדקדק למה תפס איסור אבר מן החי טפי משאר איסורין, ועוד דהא אח"כ דעשאו בעלת שלש הרי חשודין על הטריפה דחסר ויתיר ברגל טריפה נמי הוי, וליכא למימר דחתך חד כרעא באופן שלא נטרפה עדיין בזה כגון למטה מארכובה א"כ מה היה צורך להם לחתוך רגל מבהמה אחרת ומה בכך דבעלת שלש הואי כיון שאינה טריפה וע"כ דבאמת הוי טריפה א"כ הרי חשודין על הטריפה והי' לו לומר דחשודין בהא, ונראה לי דודאי לא הי' לו לר"ש לחוש לטריפה כלל דכיון דרוב בהמות כשרות לית לי' לחוש שמא תהא טריפה והם לא יחושו ואפי' טריפות הריאה דמצוי מ"מ קי"ל נאבדה הריאה כשרה א"כ לא גרע הנך עבדי מנאבדה הריאה, וכמו כן שיהרגו בהמה ולא ישחטו אותה כלל לא היה לו לחוש דקי"ל עבדים כנענים שאינם משוחררים כשרים לשחיטה והיינו משום דבידו לשחוט לא יאכל נבלה רק כיון דחשודין על אבר מן החי בזה יש לחוש שאינו רוצה לטרוח לשחוט וחותך מבהמה אבר או שאינו רוצה להרוג הבהמה כלל שצריך לה וחותך אבר ממנה ואוכל ומאכיל לאחרים ואינו חושש, ועכשיו הראה בנסיון שגנב רגל אחד ושחטו טריפה גם חתכו אבר מן החי רק אי הי' אומר לו שחשודין על הטריפה לא היה זה טענה נכונה כי למה לו לחוש על טריפות ואפילו הי' מראה לו הנסיון מ"מ לפי שגנב מהם רגל הוכרחו לזה אבל אין לחוש לזה אבל כשהראה לו דחשידי על אבר מן החי בודאי יש לחוש דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת, ובודאי יש לחוש דפעמים שלא ירצו לשחוט כלל ויחתכו אבר ויאכילו אותו איסור, כנ"ל ברור:

שם גששה ושקלה כרכה בסודרי'. מתוך פירש"י משמע דהך ושקלה קאי על כל החתיכה וגריס שקלה, ולפי זה משמע דלא אכל כלל והכל עשה ביחד דאי אכל קודם שגששה כיון דטעים חיוורא למה הוצרך למשמש בה אבל הגירסא שלפנינו ושקלה, ונראה דקאי על העצם כשהרגיש העצם נטל אותו מן החתיכה כדי שלא יזיק לו ולא יחנק וכשאכל וטעים חיוורא כרכה בסודרי' דהיינו החתיכה כנ"ל, ומהרש"א הקשה דלמה גששה הא בלאו הכי לא היה אוכל מחמת חיורא, ולק"מ דקודם שאכל גששה שהי' חושש מהם שמא רוצים לסכנו וכשהרגיש העצם שוב לא היה ירא לאכול ואכל וטעם חיורא, וכ"ש למה שפירשתי שלקח העצם מן החתיכה קודם שאכל כנ"ל:

דף ס"ה ע"א בתוס' בד"ה דאמר ר"ח, הקשה ר"ת וכו' נימא איפכא ולא יקשה כלום אבל רש"י ז"ל פי' שם בהדיא דתרווייהו אמר חדא לשור שחור בין לבנים וחדא לטלאי לבן בעור שחור ע"ש, ונראה לי דלק"מ קושית התוס' דהכא דדוקא אי כוונת ר"ח מעיקרא לשור שחור ניחא דקאמר בתר הכי בטלאי לבן על שחור דשחור על לבן פשיטא דהוי לקותא דשחור גרע מלבן וקמש"ל דאפי' לבן על שחור הוי לקותא אף דלבן עדיף וכיון שכבר זכר גריעותא דשחור אין לו להזכיר רק לבן על שחור כמו שפירש"י התם, אבל אי מעיקרא מיירי מטלאי ובתר הכי משור למה זכר מעיקרא טלאי שחור על לבן הא בלבן על שחור ג"כ הוי לקותא ואכתי לא שמענו גריעותא דלבן דנימא דזה הוי לקותא מכ"ש, ודוק:

בד"ה איכא שמיר הכא משמע וכו' בקשו ממנו אבנים לאפוד כו' וא"כ היה שמיר בבית שני. ואני תמה דפשיטא דאבני אפוד תרתי נינהו חדא אותן שתי אבני שוהם שהיו על כתפות האפוד ובהו לא כתיב במילואותם רק באבני החשן שבו הי' הא"ות כתיב במילואותם ובהדי' תניא בברייתא בסוטה דף מ"ח דלכך לא היו יכולין לסרט באיזמל משום דכתיב במילואותם א"כ אבני שוהם לא היו צריכין שמיר כלל ושפיר יש לומר דאינהו הוא דהיו צריכין בבית שני וקנו מן דמא בן נתינה דא"ות לא היה בבית שני, ומה שהוצרך משה לשמיר, לאבני החושן שהי' בו הא"ות היה צריך דבהו כתיב במילואותם, ואין תימא דנקט כאן דאייתי משה לאבני אפוד, דחושן גם כן פעמים אפוד קרי לי' דלא יזח החושן מעל האפוד, וכן מצינו באביתר אפוד ירד בידו והי' זה החושן שהרי שאל לו בא"ות לדוד ואמר לו הגישה האפוד, ש"מ שאף שהיה כוונתו על החושן אמר האפוד וכן מצינו בשאול דאחיה בן אחיטוב נושא אפוד אף דהכוונה על א"ות שהוא החושן ומכ"ש כיון שהיה צריך שמיר לחושן ממילא עשה הכל ע"י שמיר אבל בבית שני לא היה שמיר ומעתה ממילא לא קשי' קושית הר"ר אלחנן מאבני מזבח, ומה שהביאו ראיה מדלא קאמר בית המקדש ראשון אינה ראי' כלל דפשיטא דבטל במקדש ראשון דאי במקדש שני מה צורך לומר שבטל כיון שאין צורך לשמיר כלל והכל יודעין שאיננו וע"כ על מקדש ראשון נתכוין, גם מה שהקשו מדלא ערבינהו אין ראי' כלל דפשיטא דמשמתו נביאים ראשונים לאו היינו בית המקדש דא"כ הוי לי' לומר משחרב בית המקדש ראשון, ש"מ דבטלו אות קודם החורבן משמתו נביאים ראשונים וכן מצינו בארון שנגנז קודם החורבן ומשנסעה שכינה מן הבית פסקו א"ות ובזכות נביאים ראשונים שרתה שכינה וכשמתו פסקה ופסקו א"ות אבל שמיר נגנז בזמן החורבן כן נ"ל ברור:

בא"ד והך סוגיא אתיא כמ"ד וכו' באבני ביתו. גם בזה אני תמה דשם שאלו לר' נחמי' שמיר למה לי ומשני לאבני החושן והשתא תיקשי מאי קושיא לר' נחמי' דהיכן מצינו שמיר בקרא להקשות לר' נחמי' וע"כ כמו שפירש"י שם בד"ה שמיר למאי אתא וז"ל דקאמרינן במסכת גיטין שהביאו שמיר ע"י אשמדאי עכ"ל, והשתא אי הך סוגיא דהכא דלא כר' נחמי' א"כ מאי קושיא התם לר' נחמי' ואי כוונת התוס' דהך סוגיא דהכא מורה דלבנין הבית הי' צריך ולר' נחמי' לאבני אפוד היה צריך אבל לכ"ע היה צריך שלמה לשמיר הא ודאי ליתא דלא מצינו שהוצרך שלמה לאבני אפוד וחושן, ואותן שעשה משה להיכן הלכו, לכן נראה לי כיון דעכ"פ מפורש הכא שלא נשמע כלי ברזל בבית בפנים לכ"ע והתם נמי בבנין הבית כתיב ואת כל קירות הבית מסב קלע פתוחין מקלעות כרובים א"כ כמו דפיתוחו חותם לא היה מועיל רק חקיקה ממש כמו כן שם ובברזל לא הי' חוקק בבית לכך הוצרך שמיר אפי' לר' נחמי' כנ"ל:

בד"ה זיל אייתי שידה, כי לא רצו לשאול בא"ות כשיכולין לשאול ע"י דבר אחר. ולפעד"נ שאין ענין שאלה