תפארת יעקב על גיטין שה

א"כ גם מהעדים החתומים על שדה מקח לא קשי':

לכן נראה לי דהכא נמי מכח ריעותא יש לנו לחוש ששכרתן דכיון דהבעל שלחם למה ציוה להם להחתים אחרים הי' לו לומר אתם חתומי ואי לא רצה הבעל באמת שיחתמו הם א"כ כיון דחזינן דחיישינן דמשום כיסופא דסופר מחתמי לי' אפי' לא ציוה הבעל, א"כ כ"ש שהי' להם לחוש לכיסופא דידהו דלא רצה שיחתמו הם רק אחרים גם למה יטריחו עצמן בזה לומר לאחרים והם לא יחתמו בדבר שהוא גנאי ומזה נראה ששכרתם האשה רק הם להקל האיסור מעליהם אמרו לאחרים ולכך פריך דחזינן התם אף שיש ריעותא שרוצין לישא האשה ויש מקום לחוש לשקר מ"מ לא חיישינן, ואהא משני דמעשה גמור להעיד שקר לא חשידי ודאי, ובהכי ניחא טפי דברי התוס' לעיל דס"ג ע"ב בד"ה אפי' דכתבו דס"ד לחוש לשכירות דהיכי מיתרמי והביאו ראי' מכאן וקשה הא ע"כ לא דמי דהכא חיישינן בלי ריעותא, ולהנ"ל ניחא דהכא נמי מכח ריעותא חיישינן כנ"ל:

ע"ב בגמרא ת"ר אמר לעשרה כתבו ותנו גט לאשתי וכו'. הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות גירושין העתיקו הך ברייתא ולא זכרו תנו רק כתבו בלבד, וכן נראה באמת דהא בתר הכי מחלק בין הוליכו גט לאשתי לאומר כלכם הוליכו משמע דמעיקרא לאו בנתינה איירי כלל שהרי לא זכר דין הנתינה כלל ורחוק לומר דקמש"ל ברישא כיון שלא אמר כלכם על נתינה בפני עצמה לא איכפת לן דהך כלכם שאמר אמרינן דרק על כתיבה קפיד ולא על נתינה:

וכן נראה לי להכריח מגופא דברייתא דהא במתניתין קתני דין החתימה דבאמר לעשרה סתם אחד כותב ושנים חותמין אמר כלכם אחד כותב וכולן חותמין ולא הוזכר דין הכתיבה כלל ולמה בברייתא הוא להיפך שזכרו דין הכתיבה ולא זכרו דין החתימה כלל והוא תמוה לכאורה:

לכן נראה ברור דהיינו טעמא דהכא דלא זכר תנו א"כ ע"כ צריכין להחזיר לו הגט כתוב והוא יתננו או ישלח שליח א"כ מה צורך להזכיר החתימה אפילו יחתמו שנים ויתנו לו במה נפשך אי ירצה ליתן לה כך בידו ליתן לה ואפילו אמר כלכם ואי לא ירצה רק שיחתמו כולן אפילו לא אמר כלכם יכול לעכב כיון שעדיין לא נתנו ואין לנו לדון רק על כתיבת הגט דכל שלא כתבוהו במעמד כולן אפילו יתרצה עכשיו הבעל לא מהני כיון שלא נכתב כפי ציווי הבעל, משא"כ במתני' דאמר תנו ולא יתראה עוד הגט לפני הבעל ממילא בעינן שיחתמו כולן וממילא לא הוצרכו לומר שיכתוב במעמד כולן דכיון שצריך שיחתמו כולן ע"כ צריך שיהיו כולן אצל הכתיבה דאל"כ היאך יחתמו כולן דאפילו למ"ד שנים משום עדים וכולן משום תנאי מ"מ צריך שיראו הכתיבה ולא יחתמו בשקר דאל"כ הוי לי' לומר נ"מ בין ר"י לר"ל דלמ"ד משום עדים צריך שיראו כולם כתיבת הגט ולמ"ד משום תנאי יכולין לחתום הנשארים בלי ראות הכתיבה כלל אלא ודאי דהא ליתא דהוי כמעידין שקר ממש, וז"ב, ובאמת דברי"ף ורא"ש לא נמצא במתניתין ג"כ תנו רק כתבו אבל זה אינו והוא טעות דפשיטא דאי לא אמר תנו אין נ"מ בחתימה כלל והכל תלוי בדעת הבעל כשמסרו לו הגט, ולעיל דף י"ח ע"ב דהביאו הך משנה בכתבו בלי תנו ג"כ בטעות הוא דודאי ע"כ גם תנו אמר כמפורש במשנה להדי' וכמו שבארנו, ומה שזכר הרמב"ם ז"ל בסיפא כתבו וחתמו ותנו ולא סגי לי' בכתבו בלבד היינו שבא לאשמועינן התם דאותו הסופר יכול להיות אחד מן החותמים וגם השליח, ושפיר קמ"ל אפי' פרט כל מלאכת הגט ס"ד דעכ"פ נתכוין ששלשה מהן יעשו אותו או ארבעה לכל אחד פעולה אחרת קמש"ל דאפ"ה כל מה שאחד יכול לעשות סגי באחד אף שיעשה שלש פעולות, כנ"ל, ועמ"ש בחידושי לא"הע סימן ק"ך בזה:

והנה הרמב"ם ז"ל פ"ט מה"ג כתב אפילו היה הסופר אחד מן השנים החותמים והוא השליח כשר. וכתב הטור סי' ק"ך דיראה מדבריו דמכשיר כתב סופר ועד פי' חתם סופר והדבר תמוה דכתב דיראה מדבריו מה דמפורש להדיא דחתם סופר ועד כשר ונראה לי דס"ל להטור שיש מקום לומר דע"כ לא חששו בחתם סופר ועד לחורבה רק אי הסופר אינו שליח הגט ליתנו אבל אי הסופר הוא שליח הגט מה יש לחוש לכיסופא שאין רוצים לקבלו בעד לפי שאינו כשר לעדות א"כ לשליחות ג"כ פסולי עבירה פסולין לדעת הרמב"ם ז"ל וכיון שהוא שליח הגט ע"כ ליכא למיחש להכי, והשתא הכא דמיירי הרמב"ם שהוא שליח ג"כ הכשיר מכח חתם סופר ועד גם כן דבהא ליכא למיחש ומ"מ יראה מדבריו דבעלמא מכשיר כיון דכתב אפי' הי' הסופר אחד מן החותמים והוא השליח משמע דלא מבעי' כשאינו שליח דכשר רק אפילו הוא השליח, ומ"מ אינו מוכרח דעיקר קמש"ל דכל כמה דיכול למעט באנשים יכול למעט וכשהוא שליח יכול למעט גם בחתימה כנ"ל ומ"מ כבר כתבתי לעיל דהרמב"ם מכשיר חתם סופר ועד כיון דפוסל אמר אמרו ולמאן דפוסל אפילו כשהוא שליח הגט דהא חזינן דלא הכשירו חתם סופר עכ"פ בשמע מפי הבעל והי' די לפסלו בלא שמע מפיו דשוב ליכא למיחש לחורבה ועל כרחך דכל שהוצרכו לפסלו בכל גווני פסלוהו וה"ה כשהוא שליח, כנ"ל:

שם איבעי' להו מנה אותן מהו וכו' הא דמנה כלהו וכו' אמרי לה להאי גיסא וכו'. פירש"י מנה כלהו אכולהו קפיד וכו' לא קפיד אלא אמנויין וכו' הרב מהרש"א הבין כוונת רש"י דבמנה מקצת אין חילוק בין האי גיסא להאי גיסא כלל רק במנה כלהו, ולזה תמה דאין הלשון מורה כך והוא תמוה דפשיטא דלא נתכוין רש"י ז"ל לומר רק במנה מקצת עכ"פ קפיד שיחתמו שנים מאותן שמנה לא מהשאר אבל פשיטא דיש הפרש בין האי גיסא להאי גיסא דבאידך גיסא צריך שיחתמו כל המנויין ובהאי גיסא רק שנים מן המנויין ומה שהביא מדברי הר"ן נהפוך הוא דמדהקשה הר"ן על הרמב"ם דפסק בתרווייהו דהוי ככלכם דהא בש"ס מבעי' לן והיינו דמוכח בגמרא דעכ"פ חד מהני ודאי אינו ככלכם ואי מסופק בחד מהני לישנא א"כ תרווייהו ספיקא, והשתא אי היה מפרש ברש"י דמנה מקצת אין חילוק בין האי גיסא להאי גיסא רק במנה כלהו יש חילוק ביניהם א"כ לק"מ על הרמב"ם דפסק כהך מ"ד דמנה כלהו ככלכם כמו שאמרו בירושלמי המונה הרי הוא ככלכם ובמנה מקצת לכ"ע ככלכם ושפיר פסק דלעולם הוי ככלכם וברור דהר"ן הבין בפירש"י דמנה מקצת לכ"ע צריך שיחתמו מן המנויין רק בשנים שיחתמו סגי ולא כלהו, ושפיר קשיא לי' על הרמב"ם דפסק בתרווייהו ככלכם דכלהו צריכין לחתום, גם בלשון רש"י שלפנינו מוכח להדיא כן שכתב וז"ל לא קפיד אלא אמנויין השנים מהמנויין חתמו, והר"ן לא נראה לו פירש"י אף בזה אלא דאמרינן דחזר בו ולא קפיד כלל דייק תיבת כלל דאפילו האי קפידא שיחתמו שנים מן המנוין לא קפיד, וז"ב:

ובעיקר מה שתמה הר"ן על הרמב"ם דפסק בין מנה כלהו בין מנה מקצתן הוי ככלכם ואם מת אחד מהן הגט, בטל והרי בגמרא מוכח להדיא דלכ"ע תרווייהו אינן ככלכם, נראה לי דלק"מ מתרי טעמי, חדא דכיון שצוה הבעל שיתנו גם הם הגט כמו שכתב הרמב"ם להדיא שם שאמר תנו והיינו דאי ס"ד דלא אמר תנו וצריך למסור הגט לבעל והוא יתננו כרצונו א"כ מה נפקא מינה אי כלהו אמר או לא אם ירצה ליתנו במקצתן הרי בידו ליתנו ואי לא ירצה מי ימחה בידו ויכפנו שיתנו לאשה וע"כ דכבר מסר הדבר להם שהם יתנו הגט לאשתו והוא הלך ואיננו א"כ פשיטא דלא נעשו שלוחים רק ליתן גט ברור ולא גט ספק וכל שהם מסופקין כיצד יעשו צריך שיחתמו כולן להוציא מן הספק ואי נתנוהו בספק שינו משליחות הבעל שצוה ליתן גט ודאי ולא גט ספק ועמ"ש לקמן פרק המגרש בשני גיטין שנתערבו דפסק הרמב"ם גם כן באבד אחד השני בטל אף דכללא כייל הרב ז"ל כל היכי דנקט בטל אפי' ספק מפורשת לא הוי וע"כ כמ"ש דכל שאבד אחד בטל שליחותו שלא נעשה שליח על הספק, ע"ש שהארכתי בזה ושם הבאתי דברי הרב בעל מ"למ שנסתפק באחד ששלח שליח לקדש אשה וקידש בספק אם היא מקודשת וכתבתי שם דאפילו. אי נימא דמקודשת היינו דלקרובה קאתי והרי היא אגידא בי' בספק כמו בודאי ולנשואין אפי' בודאי קידושין אינו יכגל לכופה כמ"ש התו' להדיא ריש כתובות בד"ה נשאת דלכך לא קתני נישואין דהוי אמינא אפי' בע"כ קמש"ל נשאת דבע"כ לא אבל גירושין דלרחוקה קאתי פשיטא דלא נתכוין רק לגרש בודאי ולא בספק דלא הועיל כלום דחייב במזונות כמקדם ועוד דאסור לגרש בספק ואנן סהדי אי היה הבעל בעצמו נותן הגט והי' נולד בו ספק פשיטא שלא היה נותנו וא"כ היאך יתנו הם בשליחותו ספק גט שלא נצטוו רק על הודאי וזה ברור ונכון:

הן אמת שיש לדקדק במה שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ג' מה"ג בגט שאבד והוחזקו שני יב"ש אם נתגרשה בו הוי ספק מגורשת וקשה אי בשליח מיירי אפילו ספק לא הוי לפי סברא הנ"ל, אבל באמת לק"מ ואדרבא משם ראי' כי למה באותו הפרק זכר הך דשני גיטין שנתערבו וכתב בהדיא דאי אבד