תפארת יעקב על גיטין שד

גם זה ברור אך אין להכריח מכאן שיטת הרא"ה כי בלא"ה לק"מ כמ"ש מקודם:

שם ר"ח אמר כשר ולא תעשה. הקשה מהרש"ל אמאי מוקי ר"ח מתניתין דחתם סופר כר"י כיון דלא תעשה אפילו באתם חתומי הרי ליכא למיחש לתקלה, ותמה מהרש"א הא כתבו התו' לעיל דלר"מ איכא תקלה אחריתי ואני תמה מה בכך הרי רש"י פי' לעיל בד"ה לא שכיח בהדיא דלר"מ ג"כ חתם סופר כשר משום כשר ולא תעשה ש"מ דלא ס"ל כסברת התו' הנ"ל, וכבר הקשיתי לעיל קושיא עצומה על דברי התו' עד שכמעט אי אפשר לאמרו כלל, גם על מה שתירץ מהרש"ל דלמסקנא שוב לא צריכנא להאי דחיקא, תמה מהרש"א דלמה לן לישנויי דשמואל תרתי אמר נימא דלשמואל לעולם לא תעשה, ומה דפליגי אמוראי דאיכא מ"ד תעשה היינו לר"מ ע"כ. וגם זה תמוה דמאי ענין ר"מ ור"י להך פלוגתא דכשר ולא תעשה משום שמא תשכור עדים וכי בשביל דפליגי במילי פליגי נמי בהך וכיון דשמענו לר"י ושמואל דלעולם כשר ולא תעשה מאיזה צד נימא דלר"מ כשר ותעשה:

אמנם דברי מהרש"ל תמוהין לפע"ד בלא"ה. חדא בעיקר קושיתו דפשיטא דבלא"ה לק"מ דודאי ר"ח ס"ל אפי' לא תעשה איכא למיחש לחורבה רק לשמואל הוא דמשני הכי לעיל ושמואל פליג בהא על ר"ח דנהי דהא לא משמע לן דפליג דחתם סופר פסול אבל בהא פליג עלי' דכיון דלא שכיחא ליכא חורבה וכ"כ הרשב"א ז"ל בהדיא:

מיהו אני מקשה באופן אחר דס"ס כיון דמוקי ר"ת מתניתין כר"י דוקא ש"מ דסובר הלכה כר"י דאי ס"ל כר"מ מאיזה צד מוקי מתניתין בחתם סופר כר"י שלא כהלכה מה דקתני כתב סופר וע"כ דבאמת סובר כר"י וקשה הא הכא מכשיר אמר אמרו ולית לי' דר"י. ואי משום דלא שכיחא חדא דלמסקנא לא אמרינן הכי כמ"ש מהרש"ל בתירוצו, ועוד דאי ס"ל הכי פשיטא דאתיא כר"מ ג"כ כקושית מהרש"ל .החת ודוק:

לכן נראה לי ברור דמכאן ראיה ברורה לדברי הרא"ה ז"ל דכל השקלא וטרי' רק באומר אמרו מדעתכם דבהא עיקר החורבה, ולר"י דאמר אמרו מדעתכם פסול. שוב ליכא למיחש לחורבה כלל ושפיר יש להכשיר לפלוני ופלוני דשוב לא שייך לחוש לכיסופא כיון שאין הדבר מסור להם והסופר יודע מזה כמ"ש לעיל באריכות והשתא הנך כלהו אמוראי לא פליגי כלל אהך סוגי' דמי שאחזו דקי"ל אפילו אמר אמרו לא מהני דזהו דוקא כשמצוה שהם יעשו מי שירצו אבל לא בממנה שלוחים שיעשו את פלוני ופלוני דהא הוי כממנה שליח שלא בפניו ומהני לכ"ע, וזה ברור ודע דיש להקשות לשיטת הרא"ה ז"ל מהך דפרק מי שאחזו דלקמן דדייק דאמר אמרו לא מהני דאל"כ עד שיאמר אמרו מבעי' לי' א"כ מהא גופא מוכח דאפילו ממנה סופר ועדים לא מהני דאל"כ עד שימנה סופר מבעי' לי' ויתבאר לקמן פרק מי שאחזו במקומו בס"ד ע"ש:

בתוס' בד"ה אמרו לסופר וכו' לא דמי לעד מפי עד כו' דבריהם תמוהין מאד לכאורה והוא דודאי אם אותן שאמרו לסופר לכתוב בשם הבעל לא אמרו לו בפני החותמים כלל רק אח"כ הלכו אצל אלו ואמרו להם כל הענין שהם אמרו לסופר לכתוב בשם הבעל והם יחתמו פשיטא דהוי עד מפי עד דמה בכך דהבעל צוה שיחתמו הם הא עיקר החתימה שהם מעידין על הכשירו של הגט שנכתב בציווי הבעל לשמו והרי אינם יודעין מזה כלל רק על פי הראשונים וע"כ דמיירי הכא דבאמת היו החותמים בשעה שאמרו לסופר שיכתוב גט רק דאף שראו וידעו להעיד אין להם לחתום עדותן רק בציווי הבעל א"כ מה בכך ששמעו הציווי להם מפי הראשונים ס"ס הבעל הרשה להם להעיד עדותן והם מעידין מה שראו בעיניהם, וליכא למימר דמ"מ לא ראו דהבעל עצמו אמר לסופר לכתוב, הא ודאי ליתא, דכל מקדש ע"י שליח וכן מגרש הרי לא ראו דהבעל קידש או גירש וע"כ דכך הוא עדותן דשלוחו קידש או גירש ושלוחו כמותו ואין צריך רק שידעו שהוא שליח א"כ כאן ששנים הן הרי יודעין שהם שלוחי הבעל ומעידין מה שראו בעיניהם דהבעל צוה ע"י שלוחו לסופר לכתוב גט לשמה והוא כתבו בהכשר ומה ענין עד מפי עד לכאן, ונראה לי דס"ל לתו' דאפילו היו עדים החתומים וראו בעצמן בשעה שאמרו לסופר לכתוב על פי ציווי הבעל מ"מ אין אלו עדים, דדוקא עדות הלואה הוי עדות גמור בלי ציווי הבעל דבר שיכולין להעיד בלי ידיעת בעל דבר. אבל עידי הגט כל שלא נצטוו על ראיית העדות מפי הבעל אין אלו עדים רק הראשונים והוי עד מפי עד, ועל זה תירצו התו' דהכא מעיקרא תיכף נמסר העדות להם שהם יראו העדות ויעידו בחתימתם על מה שראו, וז"ב לפע"ד:

בד"ה לא שכיחא, פי' בקונט' וכו' ומ"מ כו' דלא מסתבר דפליג שמואל אדר' ירמי' ור"ח ע"כ. וכתב מהרש"א וז"ל היינו ממה שכתבו התו' לעיל דנהי דפליג שמואל בפי' דמתניתין כו' עכ"ל ע"ש, ודברים הללו תמוהין לפע"ד דע"כ לא ס"ל לרש"י כמ"ש התו' לעיל דהקושי' היתה דלא מסתברא דפליג שמואל על ר"ח אי מודה ר"י באומר אמרו דא"כ תיקשי הא השתא נמי ע"כ בהא פליגי דר"ח לא ס"ל משום דלא שכיח לא חיישינן לחורבה דהא מוקי לה כר"י דוקא רק שהתו' לשיטתם בד"ה מתניתין דלר"מ חיישינן לתקלה אחריתי ולא מהני לדידי' כשר ולא תעשה לסלק החורבה והא לא ס"ל לרש"י דכתב בהדי' כאן דבין לר"י בין לר"מ כשרה החתימה ש"מ דאי כשר ולא תעשה לא חיישינן לחורבה אפי' לר"מ ליכא למיחש למידי:

ולפי זה יש לתמוה באמת על פירש"י למה לי' לומר כשר ולא תעשה ודחו לה למ"ד כשר ותעשה לימא להיפך דפליג דלכ"ע חתם סופר פסול ומתניתין בכתב סופר כיון דס"ס לפי מה דמשני ע"כ דחולק אר"ח, אבל באמת דברי רש"י נכונים דאיהו לא ס"ל ליישב קושית התו' בד"ה חתם סופר כדברי התו' לעיל דלא מסתבר דפליג אי מודה ר"י באומר אמרו דכיון דמבעי' ליה אי כתובו כתב ידן או כתב הגט הרי חזינן דפליג דמודה ר"י באמר אמרו, רק הקושיא הוא דלא מצינו דפליג שמואל דחתם סופר ועד נפסל לכ"ע ולא פליג אדרב רק דכתב סופר כשר ג"כ ולא דחתם סופר פסול לכ"ע, ואהא מתרץ כיון דלא תעשה לא שכיח ושפיר כשר חתם סופר והא לא איכפת לן מה דפליג אדר"ח דלדידי' מתניתין ר"י הוא ולשמואל ככ"ע דבהא ע"כ בלא"ה פליג דהא מוקי לה בכתב סופר ואתי' ככ"ע ולר"י בחתם סופר וכר"י, א"כ שפיר לא איכפת לן אי נימא דגם בחתם סופר פליג עלי' דלשמואל כשר לכ"ע ולר"ח דוקא לר"י, אבל הא לא ניחא לי' לומר דלשמואל מפסל חתם סופר לכ"ע ולר"ח כשר דלא מצינו דפליג שמואל לפסול חתם סופר לכולי עלמא, וזה ברור בכוונת רש"י, ואם לא נפרש דבריו כך מלבד מה דקשה עליו כנ"ל לא נתבאר מה ביקש בכל דבריו בזה:

בד"ה חכם לכשירצה יותר מר"מ וכו' מתון ומסיק וכו'. ולא ניחא להו לומר דהכוונה דר"מ היה חכם אבל לא כל עתות שוות אצלו ור"י היה חכם בכל עת שהי' רוצה דהוי לי' לומר חכם כשרוצה, ולשון לכשירצה מורה להרחיק הדבר כמו לקמן בפלוגתא דר"ה ור"י לכשתתן בפרק מי שאחזו:

בד"ה דיבורא אמרי מעשה לא עבדי, והא דאמרינן ספ"ב דיבמות וכו' ומאי קושי' לישני דיבורא אמרי וכו' תמוה לי מאד על דבריהם דאטו יש מקום לחוש על עדים שהעידו דמעידין שקר רק התם הכוונה לפי שהם נושאין אח"כ האשה יש מקום לחוש להם לנגיעה וכן בשדה מקח כשקונים השדה, א"כ איזה דיבור הוא זה, וגם החכם שנושא האשה הרי עושה מעשה גמור שנושא יבמה לשוק כיון שהוא מעיד שקר הרי אינה מותרת לשוק והוא עושה מעשה שנושאה והוי ממש כמו העדים מה שאין כן הכא דהם אינן עושין כלום:

אלא שיש לדקדק בלא"ה היכי קאמר דיבורא אמרי איזה דיבור הוא כיון שמרבין ממזרים בישראל ומי גרע מעדות שקר על שדה שנאמר דבהא חשידי ס"ס דיבור זה מתיר האשה שלא כדת , ונראה לי דודאי לא חיישינן שהאשה תקלקל עצמה רק אי בעלה כהן תעשה כן כדי להפקיע עצמה מבעלה וממילא יגרשנה כיון שתיאסר עליו, ואפילו בבעלה ישראל היא חושבת כיון שהבעל יראה כי כלתה אליו הרעה כי אינו יכול להכחיש שלא גירש והוא ג"כ אינו רוצה בקלקולה ממילא יתן לה גט גמור כנ"ל:

אמנם הא קשיא לי מה ס"ד להקשות מעדים החתומים על שדה מקח תיקשי ליה מכל עדות דעלמא דפשיטא דלא חיישינן דמשקרי וקבלו שכר להעיד ואי משום דהתם יש מקום טפי לחוש לפי שרוצין לישא האשה או לקנות השדה הא ליתא ואדרבא הא חזינן הכא דחיישינן אף שאין עליהם שום מקום לחוש א"כ ע"כ דטעמא משום דאינו רק דיבור