תפארת יעקב על גיטין רצט

וחתם סופר פסול א"כ אי לא הי' ספק רק על כתיבה אבל חתימה ודאי נתכוין א"כ אין ספק דרק חתימה קאמר דאי כתיבה ג"כ הא הוי חתם סופר ועד לכך הוצרך לומר דהספק על כתב ידן ג"כ ומספקא לן אי כתיבה קאמר ולא חתימה אי חתימה קאמר ולא כתיבה, ולפי זה המקשה בסמוך הוי מצי להקשות איפכא ג"כ אי כתובו כתב הגט וכו':

אלא שיש לדקדק למ"ד באתם חתומו כשר ותעשה א"כ מאי מבעי לי' הא ודאי על חתימה נתכוין דבהא כשר ותעשה אבל להיפך כיון דלא תעשה כן בישראל מסתמא לא נתכוין על זה, ועמ"ש בזה לקמן בתוס' בד"ה מתני', ובעיקר דבריהם יתבאר בתוס' בד"ה חתם סופר פי' הסוגיא על נכון בזה:

בד"ה הא כתב הגט כשר וא"ת ומאי קשיא לי' וכו' הא לר"מ וכו'. לא נתבררו לי דבריהם בזה דמאיזה צד באה קושיא זו מאחר דבפירוש פסק שמואל בהמגרש כר"א גם בכל מקום סתם תנא כר"א דהלכה כוותי' דבעי כתיבה לשמה, ואיזה משמעות היה להם דלר"מ קאי עד שהקשו הא לר"מ וכו', גם קשיא לי הא כתבו מקודם דה"ה איפכא קשה א"כ אי נימא ר"מ קשיא איפכא עכ"פ גם לא הבנתי הך לישנא שכתבו בתירוצם דשמואל פוסק הלכה כר"א ולית לי' דר"מ דפשיטא אי פוסק כר"א לית לי' דר"מ דהם שני הפכים:

והי' נראה לי לומר דכוונת התוס' כיון דחזינן השתא דבא להקשות אדשמואל מר"י הוצרך להביא הך דשמואל דפסק הלכתא כר"י א"כ כיון דלא ימלט קושיא זו רק לפי דשמואל פוסק כר"א הוי להו להזכיר ג"כ מימרא דשמואל פרק המגרש כיון דלא סגי בלא"ה להקשות עליו וע"כ דלר"מ נמי קשיא לי', ואהא הקשו הא לר"מ לא קשיא כלל דאפי' באשפה כשר רק שהי' מקום לומר דלכך לא הוצרך להביא הך דשמואל דפרק המגרש דאי נימא ר"מ קשיא איפכא כמ"ש בדיבור הקודם, אך הא ליתא דאי דסמיכת המקשן הי' דלר"מ קשי' איפכא א"כ היה לו להקשות איפכא, והשתא ס"ד דתוס' בקושיא דאפי' אי הלכה כר"א ע"ח נמי כרתי א"כ איפכא הוי קשיא בין לר"מ בין לר"א א"כ הוי לי' לומר איפכא וע"כ דהשתא נמי קשיא לר"מ ג"כ והא ליתא דהשתא לר"מ לא קשיא דמצא באשפה כשר, ואהא תירצו דשמואל פוסק כר"א דע"מ כרתי ולית לי' דר"מ כלל דע"ח לא כרתי כלל, ועמ"ש לעיל דף ד' ע"א בתוס' בד"ה דקי"ל דלמ"ד הלכה כר"א רק בגיטין יש לומר ע"ח נמי כרתי אבל לשמואל דסובר אפילו בשאר שטרות ע"כ ע"ח לא כרתי כלל עיי"ש, א"כ אין נ"מ אי יאמר איפכא לא תיקשי לר"א רק לר"מ דחתימה לא הוי מילי כלל לר"א כיון דלא צריך לה כלל ואפי' אי הוי מזויף מתוכו עכ"פ לא תצא אבל אי כתב ידן קאמר תצא א"כ כיון דס"ס לא קשיא רק אי לר"מ או לר"א נקט הך גוונא דהוא האמת אליבא דר"א ואין צורך לזכרו כיון דלר"מ קשי' איפכא כנ"ל:

אך לפי דעדיין לא נתבאר לי כוונת דבריהם במה שכתבו אח"כ ולפי זה ר"י דמתניתין וכו' ואין לו שייכות להנ"ל כלל הלכך נראה לי דמשמע להו דע"כ לר"מ קאי דלר"א כיון דע"מ כרתי אי מחתים עדים ואינהו כרתי לשיטת הרי"ף צריך שיפרש שיחתמו לשם כריתות דאל"כ יש לומר דלא נתכוון רק לעדים כיון דכריתות נעשה בלעדי העדים החותמים בע"מ בלבד ואי חתמו ולא פי' הוי לי' מזויף מתוכו כיון דלא כרתי כלל ואנן נסמוך עלייהו דכרתי ואפשר אפי' מדאורייתא פסול כמבואר ברשב"א פ"ק לשיטת הרי"ף א"כ אי לר"א קאי אפילו היו כותבין הם ג"כ לא הוי מהני כיון שלא אמר רק כתבו ותנו לא מהני לר"א כנ"ל, ואהא תירצו דשמואל פוסק כר"א ולית לי' דר"מ כלל דע"ח לא כרתי כלל ואינן רק עדים בעלמא ושפיר מצי קאי לר"א ולפי זה ר"י נמי כר"א, אבל אי נימא דפוסק כר"א וע"ח נמי כרתי היה צריך לומר דר"י נמי כר"מ דלר"א לא מהני לשון זה לע"ח עד שיפרש כיון שאין צורך להם לכריתות, כנ"ל:

בא"ד א"נ וכו' היכי שצוה לכתוב כו' ואפי' כתב ידן הוא הוי כאלו צוה להדיא שיאמר לסופר שיכתוב וכו' דבריהם אינם מובנים כלל דכיון דמצד הדין מצאו באשפה כשר ולא שייך מילי כלל א"כ אם באנו לדון מצידו הרי לא ביקש רק שיכתוב סופר לא שימצא באשפה והרי סופר כתבו ואיזה פסול יש כאן כיון שנעשה כמאמרו, בשלמא אי בעינן מן הדין שישמע מפי הבעל שיכתוב גט לא שימצא באשפה א"כ ממילא לא מהני משום מילי רק שיצוה לסופר בעצמו, אבל כאן דלולא דבריו אפילו מצאו באשפה כשר רק מכח קפידא דבעל הרי לא הקפיד רק שלא ימצאנו באשפה רק יאמר לסופר ויכתוב והרי כך נעשה:

וגדולה מזו נראה לי ברור דאפילו אי כתובו כתב הגט אין כאן לר"מ רק משום קפידא אבל משום מילי ליכא דלא שייך מילי רק במקום דבעינן ציווי הבעל דבר דוקא מן הדין וכל שנכתב בלי ציוויו לא מהני הלכך ממילא אפילו צוה אין למסור לאחר מה שצוה דהוי מילי אבל היכי דלא בעינן ציווי הבעל דבר כלל רק מכחו שהוא צוה אין לנו לדון רק מכח קפידא אי קפיד דוקא שמי שצוה יעשה או לא ואי דנין דלא קפיד לא שייך מילי כלל, וז"ב, וכבר כתבתי לעיל דמהאי טעמא קאמר דמספקא לי' לשמואל אי מילי מימסרן אף דקתני במתניתין יכתבו ויתנו משום דהוי ס"ל כתובו כתב ידן וליכא במתניתין לא משום קפידא ולא משום מילי דלר"מ מצאו באשפה כשר אבל שמואל שפיר מספקא לי' כיון דכר"א ס"ל אפילו כתובו כתב ידן יש לפסלו מכח מילי כיון דלא מכשיר מצאו באשפה וז"ב, ולק"מ קושית התו' לעיל בד"ה והא אמר שמואל, ע"ש:

בד"ה חתם סופר שנינו, וא"ת הא שמואל גופא קאמר פרק בתרא כו' ואתיא מתני' אפי' כר"מ דלא נפיק מינה שום חורבה וכו'. הרשב"א ז"ל הביא בשם הרמב"ן ז"ל ליישב קושיא זו דאפילו לשמואל דכתב סופר שנינו ג"כ נפיק מינה חורבה לר"מ עיי"ש והוא תמוה לפע"ד, והתוס' רמזו בלשונם לדחות דבר זה דליכא למימר דבכתב סופר ג"כ איכא חורבה דהתם מוכח דאי כתב סופר מצי אתיא אפילו כר"מ דאל"כ מה זה שאמר ר"ח הא מני ר"י הוא על דברי ר' ירמי' דאמר חתם סופר שנינו הא במשנה גופא בין אי נפרש חתם סופר אי כתב סופר ע"כ ר"י הוא דלר"מ נפיק חורבה ועוד אי נימא דדברי ר"ח באמת לאו על דברי ר' ירמיה נאמרו רק במשנה גופא א"כ לאיזה צורך הביאו כאן דברי ר' ירמיה כיון דר"ח לאו אדידי' קאי רק אמתניתין ואפילו אי כתב סופר וע"כ דאי כתב סופר מצי אתיא כר"מ רק על מה שאמר ר' ירמי' חתם סופר קאמר ר"ח הא מני ר"י הוא ש"מ דאי כתב סופר אפילו לרבי מאיר ליכא למיחוש לחורבה כלל. וזה ברור:

אמנם גם תירוץ התוס' תמוה מאוד לכאורה שכתבו דעיקר הקושיא דלא אשכחן דפליג שמואל אדר"ח ור' ירמי' אי מודה ר"י באומר אמרו והרי לפי מה דמשני דכשר ולא תעשה ולא שכיח ג"כ ע"כ לר"ח פליג ר"י באמר אמרו דאי מודה רק משום דכשר ולא תעשה כר"מ נמי מצי אתי' כמו שפירש"י להדיא בד"ה לא שכיחא דלשמואל בין לר"מ בין לר"י כשירה החתימה וכ"כ הרשב"א להדיא:

הן אמת דהתוס' בד"ה מתניתין נראה שהרגישו בזה וטרחו להמציא חששא לר"מ באומר לשלשה תנו והיינו דלא נצטרך לומר דר"ח חולק עם שמואל אי מודה ר"י באמר אמרו, ולפי דבריהם מיושב מה שיש לדקדק דקאמר ואי ס"ד מודה ר"י באומר אמרו נפיק מינה חורבה דמשמע דעד השתא לא נאמרו דברי ר"ח בחורבה מחשש אמר אמרו רק דמקשה אי אמר אמרו כשר אכתי איכא חורבה ובאמת ליכא חורבה אחריתי רק זו, ועל זה סובבים כל דברי ר"ח, ולדברי התוס' ניחא דעיקר דברי ר"ח נבנו על אומר לשלשה תנו שנחלקו ר"מ ור"י והחורבה הוא שיאמרו שנים מדעת שלשתן משא"כ לר"י דלא מהני אומר לשלשה תנו ליכא חורבה ואהא מקשה אי ס"ד אמר אמרו מודה ר"י אכתי איכא חורבה גם לר"י באומר אמרו וזה הי' נכון באמת:

אמנם הא קשיא לי דמ"מ גם לר"ח יש חשש זה אפילו תאמר כשר ולא תעשה דנהי דפליג באומר לג' תנו מ"מ כיון דמודה באמר אמרו יש לחוש באמר לשלשה אמרו דבהא מודה ר"י וע"כ דאפילו בהא כשר ולא תעשה א"כ אכתי חולק ר"ח עם שמואל אפילו במסקנא אי מודה ר"י באומר אמרו גם מכח דברי התוס' בד"ה מתניתין נתחדשו אח"כ קושית בתוס' ע"ש:

והנה מפירש"י בד"ה לא שכיח, יש ללמוד ישוב לקושית התוס' דלכאורה דבריו תמוהין דאי שמואל פליג לגמרי אדר"ח ור' ירמי' ומוקי בכתב סופר ודברי הכל אין כאן קושיא כלל לשמואל גם לא נתברר מה ביקש רש"י בכל דבריו בזה, וברור דכוונתו דהי' סובר בעיקר קושית התוס' משום דנהי דסובר כתב סופר מ"מ לא מצינו שיחלוק בגוף הדין דחתם סופר פסול רק כפי הנראה לא בא רק להכשיר כתב סופר לאפוקי מדרב שם דפוסל, ואהא קשיא לי' לרש"י דהא עכשיו