תפארת יעקב על גיטין רצו

ודע דבגוף דברי התוס' שתירצו לחלק דהכא יחד יחדי' למי ששומע אבל כל הרוצה לא מהני, יש להבין תיקשי להו הך דפרק המדיר דמוכח דעיקר החילוק דקאמר יכתוב והתם כל הזן ולא יזון ואי כדברי התוס' הוי להו לחלק דהכא יחדי' משא"כ התם, ומזה ג"כ נראה לי ראי' דאין כווונת התוס' לחלק בכך לענין שליחות דודאי יכתוב שליחות גמור הוא רק בכתיבה חילקו בכך כיון דבעינן שישמע מפי הבעל בעינן לייחד לו הדיבור, והתם בהמדיר לא היתה הקושיא מכתיבה כלל דבכתיבה לא בעינן שליחות כלל כמו שכתבו התוס' לעיל פ"ב דף כ"ב ע"ב בד"ה והא לאו בני דיעה, רק הקושיא מנתינה דויתנו קתני ובהא בעינן שליחות, ומשני עלה דיכתוב הוי שליח אבל לענין שליחות אין לחלק ביחוד כלל, ומה שלא תירצו לחלק על נתינה מכח אומדנא צ"ל דהתם נמי אומדנא הוא כנ"ל ומזה ראי' עכ"פ למה שכתבתי מקודם בפי' דברי התוס' דלאו לענין שליחות חילקו בכך ודוק:

והנה הר"ן דחה ראיית הרמב"ן מפ"ב דב"מ דהתם בשווי' שליח ואינו נכון דדברי הרמב"ן ברורים דודאי התם בעינן שווי' שליח דבלאו הכי אפי' גילוי דעת לא הי' מעיקרא כיון שלא ידע כלל שיתרום ואנן בעינן שלוחכם לדעתכם שיהא תורם מדעת בעל הבית לא בלי ידיעתו רק שיתרצה אח"כ, אבל אי נימא דבעינן שליחות גמור א"כ מה בכך דשווי' שליח הא פשיטא דלא שווי' שליח על יפות דמנא ידע השליח מחשבתו של בעל הבית אדרבא סתמא מבינונית רוצה רק אח"כ נתגלה שהי' רצונו בעת העשיית השליח ליפות אבל לא שווי' שליח רק רצונו הי' אז והוי שפיר לדעתכם כיון שנתגלה למפרע שהי' מרוצה בעת שתרם ביפות, אבל אי בעינן שליחות פשיטא שאי אפשר לומר דנתגלה למפרע דשווי' שליח על יפות דמנא ידע השליח כיון שלא פי' אך יש לחלק דדוקא על עיקר התרומה בעינן שליחות גמור אבל על יפות ובינונית לא בעינן שליחות רק גילוי דעת סגי, וזה מוכרח מהך סוגיא דהאיש מקדש כנ"ל, גם מה שדיקדק הר"ן מדברי הרמב"ן דכל הרוצה לא מהני בגט אינו מוכרח ג"כ דאיכא למימר אף דלאו לשון שליחות הוא מבורר מ"מ בגט כיון דאפי' לא אמר תנו דנין דכך נתכוין שיהא שליח ליתן כמו כן בכל הרוצה רק בתרומה כיון דשליחות אסור ממילא לא נתכוין לשליחות, ודע שיש לדקדק הרבה בענין זה בסוגיא דב"מ ובסוגיא דפרק האיש מקדש דף נ"ב ע"ב ובדברי התוס' שם דמוקי בשווי' שליח, ואין כאן מקומו להאריך וכבר הארכתי בזה בחידושי לאבן העזר בהלכות קידושין סימן ד"ח ע"ש:

בד"ה וליחוש, דוקא בבור וכו' בשדה כעין עובדא דיהושע וכו' וחרבו שלופה וכו' ומכירו וכו'. דבריהם צריכין ביאור ואין משווין למה שפירשו במגילה בשם ריב"א וכאן דעתם דכל שיש איזה שינוי כגון בבור או לילה או שדה וכו' שכל אלה אינו מצוי ראוי לחוש ואי יש שני שינויים לא מהני אפי' בעיר כגון הך דיהושע דהוי כמו בעיר שלא הי' שם במלחמה לבדו מ"מ כיון דהי' שני שינויין לא מהני אבל אי איכא רק חד מנייהו כגון לילה או שדה בהא ללילה מהני עיר ומכירו ובשדה יום דוקא דבלילה כיון דאיכא תרתי לא מהני מכירו, כנ"ל ודוק ואין להאריך יותר:

במשנה הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה יש לתמוה במשנה זו חדא למה נקט הבריא מאחר שלא התירו רק מסוכן אבל חולה לא א"כ אפילו חולה לא מהני כל שאינו מסוכן, שנית מאחר שכבר אמר לעיל דלא התירו רק יוצא בקולר וחזרו לומר אף יוצא בשיירא אם כן ממילא אימעט אחרי שאינו בכלל אלו, ועכ"פ הוי לי' לאשמועינן הך משנה מעיקרא דכתבו בלבד לא מהני בכל אדם ואח"כ לומר דבאלו התירו מחמת טירדא, ועל כולם אני תמה מאד שאמרו בלשון הזה רצה לשחק בה דלמה לי האי טעמא תיפוק לי' דכל שלא עשה שליח ליתן היאך יעלה על הדעת ליתן בלי שליחות ושמא אינו חפץ בשליחות כלל ורוצה ליתן בעצמו ומי יודע על איזה תנאי יתננו והיאך יעלה על הדעת ליתן בלי דעתו אפי' היינו יודעין דדעתו לגרש באמת, והוא תמוה מאד לכאורה לפע"ד:

אשר על כן לבי אומר לי דמתניתין דהכא דבר חדש באה להשמיענו דכלפי שאמרן לעיל במסוכן ויוצא בקולר דאין לו שום קטטה עם אשתו ולא עלה בלבו שום טינא שירצה לגרש רק מחמת שקפץ עליו החולי או ניתן בקולר אומר לכתוב לו גט ומהני דודאי כוונתו לגרש לטובתה ואפי' ליתן, ולזה אמר כאן דבברי כה"ג שאין לנו שום אומדנא עד הנה שרוצה לגרש והוא דר עמה עד עכשיו בלי קטטה כלל ואמר כתבו גט לאשתי דנין דרצה לשחק ואינו רוצה לגרש כלל וממילא אפי' כתיבה זו לא מהני דלא הוי כתיבה לשם כריתות כלל ולא מהני עד שיגלה לנו דעתו ורצונו בפירוש שבאמת רוצה לגרש ומצוה לכתוב לו לשם גירושין ממש, וגדולה מזו אי זכר תנאי לפני התורף לא הוי כתיבה לשם כריתות כמבואר לקמן פרק המגרש כ"ש כאן שיש לנו לדון דרצה לשחק בה ממילא אין כתיבת הסופר חשיב לשמה כלל ולא לשם גירושין, והיינו דאמר הבריא שאמר דאי חולה אף שאינו מסוכן נהי דלא יתנו אבל עכ"פ לא רצה לשחק והוי כתיבה מעלייתא ומוסרין לו הגט אבל ברי כה"ג דנין לשחק אמר ולא הוי כתיבה לשם גירושין כלל, כללו של דבר דבבריא בעינן שיתברר לנו שאינו משחק ורוצה באמת לגרש לאיזה סיבה ויצוה לכתוב בפירוש לשם גירושין אז מהני כתיבתו למסרו לו, כנ"ל אף שלא נראה כן מכל הפוסקים:

שם אם מעצמו נפל הרי זה גט אם הרוח דחאתו אינו גט לכאורה משמע דרישא וסיפא שווין, ואי מעצמו הכוונה דידעינן בבירור דנפל מעצמו א"כ הרוח דחתו ג"כ הכוונה בבירור א"כ יש סתירה מרישא לסיפא, וצ"ל לפי שאמרו בתוספתא וירושלמי דרשב"ג מחלק בין נפל לאלתר לנפל אחר זמן, ולפי זה יש לומר דהך דמתניתין כל שידוע בבירור שנפל מעצמו אפי' אחר זמן הוי גט וכן בידעינן דרוח דחתו אפי' לאלתר לא הוי גט והדרך הממוצע בלא ידעינן תליא אי נפל לאלתר דנין דנפל מעצמו ואי נפל אחר זמן דנין דהרוח דחתו כנ"ל:

אלא שיש לי לדקדק קצת מה שאמרו ועלה לגג ונפל ומת דמה בקשו בזה להשמיענו עלייתו לגג ומי לא הוי סגי להו לומר ונפל מן הגג ומת ובוודאי עלה קודם לגג, גם יש לי לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ב מה"ג שאין דבריו עולין יפה לפי הנ"ל, וכבר הארכתי בזה בחידושי לא"הע סי' קמ"א ע"ש:

בגמרא מי משוי אינשי שלוחא ברא במקום אבא, פי' רש"י ועכשיו שמת האב יתנו לה הבן הזה וחבירו שהרי הלך הבעל למדה"י ע"כ, מבואר מדברי הרב ז"ל שמפרש הך עובדא לענין שליחות הולכה ונראה טעמו כיון דר"נ גופא ס"ל לקמן אמר אמרו כשר א"כ ע"כ חתם סופר פסול כמבואר לקמן דהא בהא תליא א"כ אי על כתיבה אנו דנין כיון שמת האב לא נשארו רק תרי והיאך יכתבו ויחתמו גט הא הוי חתם סופר ועד וע"כ דלכתיבה כלהו נעשו שלוחין אחד לכתוב ושנים לחתום רק על נתינה דנין דכיון שהלך למדה"י אינו צריך לומר תנו [אף שאני חוכך שלא אמרו רק במפרש לים דהספינה ממתנת עליו והוא אץ לפרוש אבל בהולך לדרכו אף שהלך למדה"י נראה לי שאין זה בכלל זה מ"מ ע"כ הכא בהך גוונא דיכולין ליתן בלי תנו] ויש ספק אי נתכוין על האב דוקא או גם על הבן אלא שיש לדקדק היכי קאמר מי משוי אינש שליח ברא במקום אבא הא להולכה שניהם יכולין להיות שלוחים ביחד, וצ"ל דעיקר הספק הוא דמ"מ בהא קפיד שיהא האב מכלל התרי לא שיהיו הבן וחבירו והאב מבחוץ הלכך אפי' מת אמרינן דלא עלה על דעתו דאי ימות יהא הבן במקומו ומ"ד משוי שליח סובר דמ"מ כיון שמת נעשה הבן במקומו, ולפי זה אין הכרח לומר רק דפליגי במת האב דבהא הלכתא דמשוי שליח שאי ימות עכ"פ יהא הבן במקומו אבל אי האב חי לכ"ע אין הבן וחבירו יכולין ליתן ולא פליגי רק אי משוי לי' במקום האב כשהאב לא יוכל להיות ואפשר לומר עוד דפלוגתייהו אפי' האב חי ואפי' להולכה ג"כ אין האב והבן יכולין להיות שלוחים ביחד דכיון דקאמר תרי מינייכו היתה הכוונה תרי דוקא שיהיו נחשבין תרי משא"כ אב ובן אין נחשבין רק כאחד, דתרי אין צריכין לומר בפ"נ ואב ובן צריכין לומר וכיון שאמר תרי מינייכו היתה הכוונה הני דנחשבין כתרי, ולפי זה אין במציאות רק שלא יהא האב שליח או שלא יהא הבן ושפיר מספקא להו אי משווי אינש שליח בן במקום האב או לא ועכ"פ מזה תבין כי שלא כדת הקשה הרב ב"י בא"הע סימן קמ"א על הטור בענין זה כי דבריו הם ממש דברי רש"י כמו שביארנו, ועמ"ש בחידושי לא"הע שם עוד בזה:

במשנה אמר לשנים תנו וכו'. פירש"י הרי אלו יחתמו בעצמן וכו' ובגמרא מפרש על כתב הגט אם יכולין לצוות לסופר וכו'. משמע מדבריו דמה דמבעי לן בגמ' האי כתובו אי כתב ידן או כתב הגט אין הכוונה דאי אמרינן