תפארת יעקב על גיטין רצה

בלי שיאמר תנו ממילא הוא ג"כ באותו גדר לענין מתנה שאין צריך קנין דבגט ג"כ יש חילוק בין חולה למסוכן וכמו כן לענין מתנה כל שצריך עדיין לומר תנו בגט לא הוי מצוה מחמת מיתה במתנה וכל שאין צריך לומר תנו בגט הוי בגדר זה במתנה מצוה מחמת מיתה וממילא נלמוד דיוצא בקולר דמהני כתבו בלא תנו הוי כמצוה מחמת מיתה דאי כחולה לא הי' מועיל כתבו בלא תנו וא"כ במתנה לא בעי קנין, וז"ב:

במשנה כל השומע קולו. פירש"י שמו ושם עירו, וצ"ל דמיירי שיודעין עכ"פ דבעלה של אשה זו שצוה לגרש שמו ושם עירו כך הוא כמו שאמר דאל"כ מה בכך דשעת סכנה כותבין אף שאין מכירין מ"מ היינו שלא לחוש לרמאות אבל לא היכי שיש לחוש דבאמת אחר הוא וכן נראה מדברי הרמב"ם:

ודע שאני תמה כיון דקי"ל כר"י לקמן פרק מי שאחזו דבעינן שיהא שפוי בעת כתיבה ונתינה כמ"ש התוס' שם א"כ נהי דהא לא קשיא היאך יכתבו ויתנו כיון דלא ראו אותו ולא הכירוהו כלל עד דחיישינן לצרה א"כ ניחוש שמא בעת נתינה כבר מת דמהאי טעמא כותבין בלי שיאמר תנו דמסוכן הוא והולך למות ולמה לא ניחוש שמא מת דבהא יש לומר דבעת נתינה ג"כ שמעו קולו, אבל עכ"פ ניחוש שמא מטורף הוא בעת כתיבה ונתינה ואי נבדוק אותו הרי ידענו הכל ויכול לומר תנו או לרמז ואין לחוש לכלום:

ונראה לי דאף דקי"ל כרבא לעיל פרק כל הגט דגוסס לא מוקמינן בחזקת קיים הכא עדיף מגוסס אף דרובא למיתה מ"מ לאו גוסס הוא וכמו כן דוקא שלא בשעת סכנה בדקינן אם הוא שפוי אבל במקום דלא אפשר מוקמינן אחזקתי' דעדיין חי ושפוי הוא, וצ"ע בזה:

בגמרא וליחוש דלמא שד הוא וכו' ודלמא צרה היא וכו' בשעת הסכנה כו'. תמוה לי כיון דלא ס"ד מהך דתנא דבי ר' ישמעאל למה לי' להקשות שד וצרה הא בלא"ה תיקשי להו הך מתניתין אמתניתין דפרק גט פשוט דקתני להדיא כותבין גט לאיש אף שאין אשתו עמו ובלבד שיהא מכירין והיאך יכתבו כאן בלי הכרה כיון דחיישינן לצרה ושד, ונראה לי דס"ד דמיירי שהעלוהו אח"כ מן הבור וראוהו מת והכירוהו אז דהשתא לולא דחיישינן לשד וצרה כיון דקאמר דמושלך לבור ויכתבו גט לאשתו והכירוהו בבור שזה הוא אף שאז כבר מת או נטרפה דעתו שאינו ראוי לגרש מ"מ כיון דכבר כתבו ונתנו הרי זה הוא ומוקמינן לי' בחזקת חי עד אחר נתינה כנ"ל וכן בחזקת שפוי, רק דפריך ניחוש שמא הוא לא אמר מעולם לכתוב גט, וצרה ושד אמרו בשמו לרמאות, ואהא משני דבשעת הסכנה כותבין אף שאין מכירין כלל ולא חיישינן לרמאות ג"כ ולפי זה נראה לי דלמסקנא לא בעינן כלל שראו דמות אדם ובבואה רק כל ששמעו קול שהוא מושלך לבור ויכתבו גט לאשתו כותבין כל שיודעין דבעלה של אשה זו שמו כך וכן נראה מדברי הרמב"ם שהשמיט כל הסוגיא רק הא דתנא דבי ר"י, כנ"ל:

בתוס' בד"ה כל השומע קולו אע"פ וכו' לא משום דכי אמר הכי וכו' דבתרומה בעינן שליחות וכו' דהכא לא קאמר כל הרוצה לכתוב וכו'. דבריהם צריכין ביאור, חדא כיון דכפי הנראה פשיטא להו הכא דבתרומה בעינן שליחות א"כ לא ימלט לחלק כפי תירוץ ראשון דמ"מ הנאה לא הוי, א"כ הך תירוץ השני למאי אתיא דכיון דע"כ הוי שליח דבתרומה בעינן שליחות א"כ הכי נמי מהני ושוב לק"מ ומה צורך לחילוק זה, ועוד אי נימא דהכוונה בתירוץ הב' לומר דבתרומה לא בעי שליחות אלמא לא ברירא להו מילתא א"כ מעיקרא למה להו להכריח דאין הכוונה התם דאינו שליח דתרומה בעי שליחות הא טפי מוכרח מהך דהכא דקתני דמהני והכא פשיטא דבעינן שליחות כיון דלא סליק אדעתייהו לחלק בין כל הרוצה לכל השומע א"כ מוכרח מהך דהכא דהתם אף דהוי שליח לא נהנה ואפי' אי תרומה לא בעי שליחות מוכרח סברת התוס' דהתם לאו משום דלא הוי שליח רק דלא חשיב הנאה דאפי' לא בעי שליחות מ"מ מוכרח מהך דהכא דבהאי לישנא שליח הוא:

לכן נראה לי ברור דלא נתכוונו התוס' בתחילת דבריהם להקשות מהך דהכא אהך דתרומה דידעו דיש לחלק בין כל השומע לכל הרוצה כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן באמת לחלק בכך רק עיקר כוונת התוס' לומר דאף דהתם קאמר כל הרוצה לתרום מותר לא תימא משום דבהאי לישנא לא הוי שליח ותידוק מינה דהכא נמי דוקא כל השומע ולא כל הרוצה דהתם ע"כ אין הפי' כך דבתרומה בעינן שליחות דילפינן מאתם גם אתם כמו שהקשה הר"ן על הרמב"ן רק הכוונה התם דלא הוי הנאה כיון שלא צוה לו לעצמו וכמו שכתב הר"ן דהעיקר כדברי התוס' בזה, ולפי זה הך כל השומע דהכא ה"ה כל הרוצה כיון דהוי שליחות מעליא, ועל זה כתבו דיש לומר דהכא אפי' אי כל הרוצה הוי שליחות גמור מ"מ לא קאמר כל הרוצה דלכתיבת גט בעינן שליחות מיוחדת, תדע דבעלמא מהני שליח שלא בפניו והכא אפי' אמר אמרו לא מהני, והיינו דבעינן שישמע מפי הבעל דוקא הלכך כל שלא ייחד שליחות לכל השומע לא הוי כשמיעה מפי הבעל דבעינן שיאמר לסופר כתוב ולפי זה בשליחות נתינת גט דלא בעינן שישמע מפי הבעל דוקא מהני כל הרוצה כיון דע"כ שליחות מעליא הוא כנ"ל לדעת התוס', וזה שהביא הר"ן לתרץ בשם הרמב"ן והקשה עליו וכתב דהעיקר כתירוץ התוס', ולכאורה תירוץ הרמב"ן הוא תירוץ התוס' השני ולמה לא זכרו ג"כ בשם התו' ואח"כ כתב בשם התוס' הלא שניהם נאמרו בתוס', ולהנ"ל ניחא דודאי תירוץ הרמב"ן נדחה בתוס' כמו שדחה הר"ן דתרומה בעי שליחות, ותירוץ ב' של התוס' הוא דאפי' אי הוי שליח בלשון זה לא מהני בכתיבת גט דבעינן שישמע מפי הבעל ובכהאי גוונא לא הוי כמו ששמע מפיו שאמר לו כתוב:

ודע שאני תמה מאוד על הנך שתירצו דכל הרוצה לאו שליחות הוא כלל ובתרומה לא בעינן רק גילוי דעת ובגט בעינן שליחות גמור וכ"כ התוס' בנדרים שם והרא"ש שם, והוא תמוה דהא בפרק האיש מקדש פריך דלא ליכתוב רחמנא בתרומה וליתי' מהנך דהיינו מגירושין ולא לכתוב בגירושין ותיתי מהנך ואי ס"ד דשליחות דתרומה לא בעינן שליחות גמור כשליחות דגט היכי תיתי חדא מאידך, ופשיטא אי הוי ילפינן תרומה מגירושין הוי בעינן בתרומה שליח גמור כמו בגירושין וכן להיפך, ומזה מוכח להדי' שאין חילוק בין שליחות תרומה לגירושין כלל וכלל, וז"ב:

נשאר לנו עוד לבאר בדברי התוס' דמאיזה צד הוי ניחא להו אי אמרינן דכל הרוצה לאו שליח הוא לא איקרי מהנה דמה ענין הנאה לענין אי כל הרוצה הוי שליח או לא הוי שליח ס"ס הרי נהנה בתרומתו, ובהכרח לחלק כמו שתירצו התוס' דכיון שלא צוה לו בעצמו לא חשיב מהנה , וחילוק זה מוכרח לומר אפי' אי נימא דתרומה לא בעי שליחות וכל הרוצה לא הוי שליח דמ"מ נהנה בתרומה וע"כ משום שלא צוה לו בעצמו, ונראה לי דכוונת התוס' דאי נפרש דלא הוי שליח לא מיקרי נהנה מטעם אחר דדוקא אי עביד שליחותי' דהוי כאלו הוא תרם א"כ מלבד שנפטר הכרי עשה בעצמו מעשה המצוה של הפרשת תרומה לכך הוי שפיר נהנה אבל אי לא הוי שליח ולא הוא תרם לא מיקרי הנאה דאיכא דניחא להו טפי לתרום בעצמו לקיים מצות הפרשת תרומה מלעשות ע"י אחר בלי שליחות דלא עשה מצוה כלל רק תיקן הכרי:

ובעיקר קושית התוס' והפוסקים מהך דתרומה נראה לי דלק"מ בלא"ה מתרי טעמי', חדא דהכא שאני דהא חזינן אפי' לא אמר תנו כלל דנין באומדנא דנתכוון שיתנו א"כ כמו כן אף שאמר כל השומע דנין דנתכוין לשליחות גמור משא"כ שם אי לא בעינן שליחות מאיזה צד נתכוון לשליחות גמור כיון דבלא"ה סגי, ועוד דהתם טעמא אחרינא איכא דאפי' אי כל הרוצה חשיב שליח מ"מ נהנה לא הוי רק אי מקפיד על הדבר וחוזר אחריו אבל התם בפירוש אמר שאינו מקפיד על הדבר ואצלו אין הפרש אי יתרום או לא כי אין צורך לו כלל בזה רק אינו מקפיד אם ירצה אחד לתרום ויהא שלוחו מתרצה הוא ואינו מקפיד אבל אין הדבר הכרחי אצלו ולא איצטריך לכך כלל לכך לא חשיב הנאה אבל מ"מ כיון שנתרצה שיהא שלוחו הוי שפיר שליח, כנ"ל:

אלא דקשי' לי לתירוץ ראשון הנ"ל מהא דפריך ריש פרק המדיר מהך דהכא דמוכח דהוי שליח וקשה שאני הכא דדנין אומדנא דעשאו שליח כנ"ל משא"כ התם כיון דשליח אסור לא עשאו שליח, ולפי זה צריך לומר דהקושיא התם מכתיבה דבכתיבה לא מהני אומדנא דחוץ השליחות בעינן שיצוה מפיו לסופר ממש דאי לא"ה לא הוי לשמה וע"כ דלשון זה הוי כמצוה לסופר ממש וה"ה התם אבל לענין תנו שפיר יש לומר סברא הנ"ל, ועוד אפשר לומר דהתם נמי כיון דלולא זה יוציא ויתן כתובה ע"כ נתכוון ממש שיפרנס וע"כ הוי כשלוחו משא"כ בתרומה דאינו הכרח שיתרום ואי לא יתרום יתרום בעצמו לכך כל שלא עשאו בפירוש שליח מותר משא"כ התם: