תפארת יעקב על גיטין רצד

התנא דין רק על א"י רק הכוונה דר"נ בבלאה הוא ושם מדקדקין חשבו ללשון בדור, אבל תנא דא"י דידע דבא"י אין מדקדקין הלכך ממילא כיון דהרבה בני אדם אין מדקדקין אפי' בבבל לא הוי לשון מבורר דשמא גם זה לא דיקדק ואנן בעינן שישמע מפי הבעל לשון מבורר, וכן נראה מדברי הרי"ף ורמב"ם שלא זכרו דברי ר"נ כלל, כנ"ל:

במשנה בראשונה היו אומרים כו' יכתבו ויתנו. יש לחקור בענין זה כיון דמכח אומדנא דנין דודאי נתכוין שיתנו אבל מ"מ לא נתכוין רק ליתנו על תנאי שאם לא יהרג לא יהא גט וכ"ש בקולר של ממון דודאי אינו מחליטו שימות ואמרו בירושלמי לא סוף דבר קולר של נפשות וכו' ויש לתמוה על מה שפירש"י היפך מהירושלמי הנ"ל] ולר"ה דאמר בסמוך בעמד חוזר אפי' נתן סתם א"כ ממילא הכא נמי נותנין סתמא ואי לא נהרג חוזר כמו במסוכן אבל לדידן דקי"ל בסתמא אינו חוזר משום גזירה שמא יאמרו יש גט אחר מיתה כמבואר לקמן פרק מי שאחזו דף ע"ב עמוד ב', א"כ היינו דוקא אי נתן בעצמו מסתמא לא מהני אומדנא משום גזירה אבל הכא כיון דלא אמר תנו רק מכח אומדנא דנין דמפחדו הי' טריד ולא פירש א"כ ממילא יש לנו לדון דעל תנאי ביקש ליתן וממילא אם יתנו לה בלי תנאי רק סתם הרי לא נעשה שליחותו ולא הוי גט כלל אפי' מת ומ"מ לא הוי בגדר תנאי לפני התורף כמו לר"ה:

והנה בהך רישא דיוצא בקולר ומסוכן דר"ש, יש מקום לפרש דבאמת כך נותנין על תנאי אם ימות יהא גט אבל מפרש ויוצא בשיירא פשיטא שאי אפשר להתנות תנאי בלעדי המגרש בלבד שאין אנו יודעין כמה זמן ישהה שם ועד אימת תהא בספק וכיון שאינן יכולין להתנות תנאי וכמו כן ליתן בלי תנאי אי אפשר כנ"ל א"כ היאך יכתבו גט ויתנו שהרי האומדנא מורה להיפך דרק ליתן על תנאי נתכוין דמהאי טעמא מדינא אפי' ניתן סתמא ע"י המגרש בעצמו הי' חוזר בעמד לולא גזירה דיש גט אחר מיתה:

ואפשר לומר דמ"מ כיון שהי' טרוד מפחדו ולא פירש ממילא דנין דעתו דמימר אמר תיגרש בסתמא לגמרי כיון שאי לא יתרצה בכך לא יהא גט כלל אפי' ימות כיון שלא פירש, ויש לומר דבזה באמת מחולקין בראשונה ואחרונה כי לא נתבאר סברתם וגבי מטמא ואדמע דחזרו לומר מפרש טעמא מעיקרא סבור כר' אבין ולבסוף כר' ירמי' והכא מאי קסבר, ולהנ"ל ניחא דמעיקרא קסבר כיון דאי אפשר ליתן על תנאי אי אפשר ליתן, ובתר הכי קסבר דדנין אומדנא דנתכוין לגרש לחלוטין משלא יהא גט כלל כנ"ל, או דמעיקרא סבור כר"ה דאי עמד חוזר, לכך ביוצא בקולר כותבין וביוצא בשיירא לא כיון דאי בא חוזר לעולם תהא בספק שמא יבוא ובתר הכי ס"ל כרבה ור"י דאפי' עמד אינו חוזר א"כ שפיר כוהבין אפי' ביוצא בשיירא בסתמא ומגורשת לחלוטין ומ"מ צ"ל כנ"ל דדנין דנתכוין לגרש לחלוטין משלא יהא גט כלל ואנא אפי' ימות כנ"ל:

א שם אף המסוכן. תמוה לי לפי מה דס"ל לר"י לקמן ריש מי שאחזו דאין כותבין עד שישתפה, וכתבו שם התוס' דלפי זה יש ליזהר בגט שכיב מרע שיהא שפוי בעת נתינה א"כ הכא מה צורך ליתן בלי דעתו כיון דע"כ צריך לבדקו בעת נתינה אי הוא שפוי א"כ נבדוק אי דעתו ליתן בלעדו או הוא יתן ואולי יש לומר דלא כתבו התוס' רק לדידן דמספקא לן אי תונבא בעלמא נקט וכישן דמי או שהוא מטורף אבל תנא דמתני' לא חש לזה כלל דאינהו הוי בקיאין בהא ושפיר משכחת לה דהוי לי' תונבא בעלמא ויכולין לכתוב וליתן ומ"מ אי אפשר לשאלו שיאמר תנו, או אפשר דלא כתבו התוס' רק לזהירות בעלמא ולא מן הדין דדנין בחזקתו שאינו מטורף רק שיש ליזהר, ועמ"ש לקמן במשנה מי שהי' מושלך לבור עוד בזה, אבל הא ליכא למימר דס"ל לר"ש כר"ל לקמן דקי"ל כר"י . וקי"ל כר"ש שזורי:

הה ודע דרש"י ז"ל פי' מסוכן חולה, ואין כוונת הרב ז"ל דכל חולה חשיב כמסוכן דהא בהדיא מחלקינן בירושלמי בין קפץ עליו החולי בין חולי סתם ובחולה סתם אין נותנין, רק שבא לומר כיון דהנך נמי מסוכנים נינהו מה בא ר"ש לחדש מסוכן לזה פי' דאיהו מחדש מסוכן מחמת חולי, ויש לומר עוד לפי דביוצא בקולר אמרו בירושלמי לא סוף דבר קולר של נפשות אלא אפי' קולר של ממון דכל קולר בחזקת סכנה, לזה אמר ר"ש אף המסוכן דבחולה בעינן מסוכן דוקא כמו שאמרו בירושלמי דוקא בקפץ עליו החולי, אלא שיש לדקדק למה לקמן קאמר הבריא שאמר כתבו וכו' אפי' חולה נמי כל שאינו מסוכן ויתבאר לקמן בס"ד:

דף ס"ו ע"א בגמרא א מתקיף לה ר"א וכו' עד סוף הסוגיא. יש לתמוה דהיאך יתכן דמעיקרא אמרו דכך הקשה ר"א ובתר הכי כך עד שאמרו מחמרא הוקשה לו שאין זה ענין לדרב הונא וכי יש בידם לומר בשם ר' אבא מה שירצו וא"כ עכ"פ טפי הוי להו לומר דר"א לא חשיב לי' מצוה מחמת מיתה דזהו עיקר חידושו של ר' זירא ומחמת זה צוהו לילך לר"ה רבי' והוא עצמו לא הי' הדבר ברור בידו א"כ יש לומר דר' אבא באמת הוי ס"ל דהא לא חשיב מצוה מחמת מיתה ובעי קנין:

לכן נראה לי דודאי עיקר קושית ר' אבא היתה כמו שאמר מעיקרא שאין לדמות גט למתנה דהרי מתנה ישנה אחר מיתה וגט לא ש"מ דלא מדמינן גט למתנה בדינים השייכים לכל אחד בדידי' א"כ מאחר שדין הממון שאינו נקנה רק בקנין אין לדמותו לגט שאין ענינו בקנין כלל כמו שאין מדמין גט למתנה שיהא חל אחר מיתה, ועל זה שאלו בשלמא לענין זה אין לדמות אבל מ"מ כיון דגבי גט חשבינן יוצא בקולר כשכיב מרע כמו כן במתנה וממילא מתנת שכיב מרע לא בעי קנין, ועל זה משני דבמקצת הוא דהשתא אין לדמותו לגט דאף דגט אפי' חשיב כמקצת לא בעי תנו אבל מתנה במקצת לא מיקני בלי קנין, ואהא מקשה דמצוה מחמת מיתה הוא ולא בעי קנין בעלמא ושפיר ילפינן מגט דהוי בגדר שכיב מרע מדלא בעי תנו והוי כמצוה מחמת מיתה דשכיב מרע סתם בעי תנו רק מסוכן לא בעי וכיון דיוצא בקולר לא בעי ש"מ דחשיב מצוה מחמת מיתה וה"ה למתנה חשיב כמצוה מחמת מיתה, והיינו דמשני דהא הוקשה לו לר' אבא כיון דמדאורייתא ע"כ בעי קנין דאין לדמות גט למתנה במילתא דשייך בכל חדא בענינו א"כ אפי' תימא דאזלינן בתר אומדן דעתי' דנתכוון על צד היותר טוב בהך דיבור מחמרא מ"מ אינו מועיל בלי קנין מדינא רק מתקנת חכמים בשכיב מרע דלא בעי קנין, וה"מ אי איתא בברי בקנין, תקנו בשכיב מרע בלי קנין אבל מילתא דליתא בברי אפי' בקנין דהא בברי ודאי הך לישנא לשון גרוע הוא כי חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר ולא מהני על זה קנין כלל א"כ בשכיב מרע נמי לא תקנו בלי קנין, ובשלמא בקנין הי' מועיל מטעם אחר דדנין דעתו דודאי נתכוין על צד היותר מועיל כמו בגט דדנין דנתכוין תנו אבל בלי קנין דבהא אין לדמות לגט שלא להצריך קנין רק כמו כל שכיב מרע דלא בעי קנין מתקנת חכמים א"כ כיון דבברי ליתא לא מהני בשכיב מרע, והיינו דקאמר דהך לישנא לאו לישנא גרוע הוא כלל רק ליפות כחו כמו שפירש"י והשתא שפיר מהני בלי קנין ביוצא בקולר כמו דמהני כתבו בלי תנו דדנין כמצוה מחמת מיתה כמו כן במתנה, כנ"ל בתוס' בד"ה דמי חמרא לא קאמר וא"ת וכו' הוי דשלב"ל וכו'. ולדעתי נראה פשוט דהתם לא נתחייב למכור השור רק כשימכרנו יהיו דמיו קדושים הלכך הוי דשלב"ל אבל כאן כך הי' חיובו למכור היין וליתן לו או יין בעד דמיו דהוי כתכרו לו ואין היין דשלב"ל ומחייבים למכרו וליתן לו דמיו, כנ"ל:

בד"ה כדי ליפות כחו, פי' בקונט' וכו' לפי החשבון וכו' ולדעתי נראה עיקר בפשיטות דמפסיד כלו כפי הנראה מפשטות דברי רש"י דודאי הי' מהראוי דאפי' לפי חשבון לא יפסיד דהא יין צוה לו בד' מאות ומה לו אי החמיץ, וע"כ כיון דלא הי' בכאן קנין ולא מהני רק מדרבנן ממילא יש לנו לדון דלפי דעתו דהי' יין באלף נתן לו בד' מאות שישאר ליורשין ששה מאות אבל אי נחסר מן היין ולא ישאר ליורשין שיעור שרצה להשאיר להם יפסיד מקבל המתנה כי לא רצה להפסיד ליורשין יותר ולפי זה הפסיד הכל, ועיין בר"ן:

בא"ד וא"ת ור"ה מה הוצרך להשמיענו וכו'. טפי הוי להו להקשות דלמה הוצרך ר' זירא שילך לר"ה רבו ולשאת הסל על כתפו דמה הי' לו ללמוד מר"ה כיון דהך דינא לית בי' ספק דמצוה מחמת מיתה לא בעי קנין ואין להסתפק רק דלמא לשון גרוע הוא כיון שאמר מחמרא וזה לא נלמד מדברי ר"ה כלל, גם מה שתירצו דר"ה משמיענו דיוצא בקולר הוי כמו שכיב מרע דפשיטא דדברי ר"ה לאו ביוצא בקולר מיירי דעיקר דבריו בשכיב מרע הוא כדמוכח פרק מי שאחזו ונראה לי דעיקר דקמש"ל ר"ה דכל שיש בגדר זה ליתן הגט